The Last of Us: ביקורת

עופר שוורץ| ביקורת הוספת תגובה

לפני שנתיים וחצי שיחקתי ב-Call of Duty 4. אני לא באמת אוהב את הז’אנר של military shooters, אבל החלטתי לנסות את Modern Warfare בכל מקרה, כי שמעתי עליו המון דברים טובים (אפילו יאצי אהב אותו). והוא אכן היה משחק מצוין. הרגשתי שיש הרבה בעיות בז’אנר, אבל שבמסגרת המגבלות האינהרנטיות, הוא עושה את מה שהוא עושה הכי טוב שאפשר, והוא מעוצב בקפידה ובאופן מאוד מחושב ונכון באופן כללי. למעשה, הוא היה כל כך טוב שהרגשתי שזה הכי טוב שהז’אנר יכול להגיע, ושכל shooter צבאי אחר שאני אשחק אחריו ירגיש סתם גרוע. משחק קצר ב-Black Ops אישש את החששות שלי, וזנחתי את הז’אנר לנצח – כלומר, עד שהגיע Spec Ops: The Line.

”אבל עופר,” אתם בטח שואלים, “הבטחת ביקורת על משחק חדש שאין שום קשר בינו ובין Call of Duty, לא חפירות נוסטלגיות אקראיות.” ובכן, הסיבה שסיפרתי את כל הסיפור הזה היא שזו בדיוק ההרגשה שיש לי עכשיו, אחרי ששיחקתי ב-The Last of Us.

Life in the 'hood

יש לי לא מעט דברים רעים להגיד על The Last of Us, אבל רובם המכריע הם פשוט המגבלות של הז’אנר.

רגע… איזה ז’אנר זה בעצם? הממ.

ובכן, אני מאמין גדול בגישה שחלוקה לז’אנרים אך ורק על בסיס מכניקת משחק היא מטופשת ואפילו מזיקה, אבל אי אפשר להכחיש שיש המון קווים משותפים בין הרבה משחקי AAA בשנים האחרונות שעונים להגדרה הכללית (מדי) של “Action/Adventure”. שילוב כלשהו של יריות, מכניקה מאוד בסיסית של התגנבות, וחידות שמשתמשות בסביבה באיזושהי דרך; סיפור מאוד מושקע, שמתמקד בדמות או שתיים ראשיות שכל כמה זמן מצטרף אליהן עוד מישהו או שניים, ומועבר כמעט כולו ב-cutscenes; ערכי הפקה מאוד מאוד גבוהים, גרפיקה מרשימה ועבודת mo-cap ו-voice מרשימה לא פחות; כמות מסוימת של exploration וחיפוש סודות ו-collectibles; מבחר סטנדרטי להחריד של נשקים עם אוסף סטנדרטי להחריד של שדרוגים; מצב מולטיפלייר לא קשור שהוסיפו סתם כי חייבים; ועוד ועוד. אני בטוח שרובכם שיחקתם במספיק משחקים כאלה כדי להשלים את הרשימה.

ובכן, יש לי לא מעט דברים רעים להגיד על The Last of Us, אבל רובם המכריע הם פשוט המגבלות של הז’אנר. הניתוק הכמעט מוחלט בין ה-cutscenes לגיימפליי. חוסר ההשפעה של השחקן (בניגוד לדמויות) על העלילה והעולם. המכניקות השחוקות. האלימות. ה-quick time events. ה-collectibles שחצי מהם לא מעניינים בכלל וכולם לא תורמים כלום לגיימפליי. אלה בעיות ידועות, אבל זה סגנון שהוכיח את עצמו שוב ושוב. זה לא אומר שצריך להפסיק להתלונן על הבעיות האלה, כמובן. אז הנה, התלוננתי.

כמובן שיש לו עוד כמה בעיות ספציפיות. בעיקר דברים קטנים שנופלים תחת הגדרת ה-Uncanny Valley, כמו למשל שברגע שיש קטע של התגנבות כל הדמויות חוץ מג’ואל נהיות בלתי-נראות. הדבר היחיד שבאמת הפריע לי הוא שהסוף של המשחק הוא אחד הדברים הכי נוראיים שראיתי מבחינת game design, ומדגים בצורה מושלמת איך ניתוק בין הדמות לשחקן יכול להוציא לגמרי מהעלילה. אבל באמת שכמעט אין לי תלונות שהן לא כלליות כלפי הז’אנר, ותקשיבו – זה פשוט משחק מדהים.

"אנחנו בכלל לא רוצים את המוח שלך! כי אנחנו לא באמת זומבים!"

הנה רשימה של דברים טובים ש-The Last of Us עושה, שנעים בין “מעניין” ל”מרשים” ועד “למה אף משחק אחר לא עושה את זה?”:

  • הסיפור מתרחש 20 שנה אחרי אפוקליפסת זומבים (נו, לא “זומבים” זומבים, ממבו-ג’מבו מדעי כלשהו עם פטריות ונבגים וכאלה, אבל הם לא עובדים על אף אחד), בשלב שבו אנשים כבר התרגלו להרס ולזומבים והתחילו ליצור סוג של סדר חדש.
  • הדמות המלווה, Ellie, היא ילדה שנולדה בעולם החדש הזה ולא מכירה שום דבר אחר.
  • הממבו-ג’מבו המדעי של הזומבים אשכרה נחקר בצורה די מרשימה ויש בו הרבה אלמנטים שבאמת קרובים למציאות.
  • קצב. יש די הרבה קטעים שבהם אין שום סכנה, והדבר היחיד שקורה הוא בניית עולם או בניית דמויות, והם יחסית ארוכים.
  • הדיאלוגים בין Ellie ו-Joel (הגיבור), שרובם קורים תוך כדי הליכה, בקטעים הרגועים, בונים את הדמויות ואת הקשר ביניהן בצורה מעולה ומאוד אורגנית וזורמת – למשל כשאלי רואה איזה פוסטר של סרט ועוצרת לשאול עליו, או כשעוברים בחנות מוזיקה נטושה ושניהם מתחילים להסתכל על האלבומים.
  • גם העזרה של אלי בקרב היא מאוד אורגנית והגיונית. זוכרים את אליזבת מוציאה תחמושת משום מקום וזורקת אותה בדיוק מושלם מרחק של עשרות מטרים? אז לא ככה. אלי מרימה דברים שבאמת נמצאים בסביבה וגם אתם יכולים להרים ולזרוק אותם, וזורקת אותם על אויבים שנמצאים בטווח סביר. בדרך כלל תוך כדי קריאת קרב כלשהי.
  • המשחק לחלוטין מודע לעובדה שהוא אלים, קריפי ומפחיד. איך אני יודע את זה? כי גם אלי מרגישה את זה, ובשום שלב לא מפסיקה לזרוק הערות כמו “הולי שיט, זה היה מפחיד” או “Oh man!” אחרי שמתחמקים מאיזה לא-זומבי או הורגים איזה בן אדם.
  • ממש צריך לחסוך בתחמושת ומלאי. כל פעם שמצאתי חתיכת נייר דבק או סמרטוט התרגשתי כאילו הרגע קיבלתי משכורת, ובאמת שבכל רגע במשחק הרגשתי שממש אין לי מספיק תחמושת. אתם יודעים, כמו שאמורים להרגיש בעולם פוסט-אפוקליפטי?
  • בין השאר בגלל הנקודה הקודמת, המשחק מסתמך הרבה יותר על התגנבות ועל נשקים קרים מאשר על יריות. זה לפעמים נהיה מעצבן כשיש קטעים ארוכים של התגנבות שבהם טעות אחת קטנטנה משלחת בכם עשרות לא-זומבים שכמעט בלתי אפשרי להרוג את כולם, אבל זה כן הולך מצוין עם האווירה הכללית של אימה והישרדות.
  • העיצוב האמנותי מאוד ייחודי, עם שילוב של סביבות עירוניות, מים והרבה צמחיה (שגדלה פרא ב-20 השנים שעברו).

“אבל עופר,” עוצר אותי האיש הדמיוני מהפסקה הראשונה, בעל היכולת המיסטית לשאול אותי שאלות תוך כדי שהפוסט נכתב, “מה עם העלילה? לא דיברת בכלל על העלילה!” ובכן, איש דמיוני, אני חושב שדווקא סיפרתי כל מה שצריך. העלילה של המשחק היא מערכת היחסים בין אלי וג’ואל והאינטראקציות שלהם עם אנשים אחרים ועם העולם. רצף האירועים הספציפי שמוביל לכל ההתפתחות הזו הוא משמעותי למשחק בערך כמו הסידור הספציפי של פאנלים בקומיקס.

בכל זאת, למקרה שעוד מישהו תוהה: ג’ואל הוא איש מזדקן שהבת המתבגרת שלו נהרגה בזמן ההתפרצות הראשונית ועכשיו מתפקד כמבריח, והוא מוצא את עצמו צריך להבריח את אלי – שהיא חסינה למחלה הממבו-ג’מבואית של הלא-זומבים ולכן התקווה הגדולה של האנושות וכו’ – מחוץ לעיר. משם קורים כל מיני shenanigans שבאמת אין סיבה להלאות אתכם בפירוט המדויק שלהם.

הסיפור, אגב, כתוב טוב, ולצערי זה משהו שהוא ממש לא מובן מאליו במשחקים. הוא משקיע זמן באיפיון של הדמויות ובבנייה שלהן, הוא נותן לדמויות עצמן להכתיב את הטון ואת העלילה ולא רק כופה עליהן אירועים חיצוניים כל הזמן, והוא מכיל דמויות אמיתיות שלכל אחת מהן יש אופי והסטוריה ואג’נדה משלה. עד כמה שמפתחים רוצים להתעלם מהעובדה הזו ולעבור ישר לאקשן, זה באמת חשוב וזה באמת מורגש.

אני מאוד מקווה שמשחקי AAA יצליחו להתעלות על הז’אנר הזה ולצאת מהגבולות הלא-נוחים-במיוחד שהוא מציב. אבל עד שזה יקרה, הם כנראה לא יצליחו להתעלות על The Last of Us (אולי משם מגיע השם?). אבל הם בהחלט יכולים ללמוד ממנו המון.

13 תגובות ל “The Last of Us: ביקורת”

  1. שוקי מאת שוקי:

    למה בדיוק הכוונה ניתוק מוחלט בין הגיימפליי לקאט סינס ומה בדיוק הבעיה עם הסוף?

  2. עופר שוורץ מאת עופר שוורץ:

    יש כמה רמות של ניתוק בין הגיימפליי ל-cutscenes. ב-The Last of Us זה מוסווה יחסית טוב, אבל זה עדיין שם. דמויות מתנהגות אחרת. הקצב אחר לגמרי. כל הדיאלוגים המרכזיים וההבעות של רגשות וכאלה קורים רק ב-cutscenes. פתאום הדמויות הן אלה שקובעות את הטון ולא השחקן.

    ובצד של הגיימפליי? אמנם יש קצת דיבורים-תוך-כדי-הליכה, ובמשחקים הממש ממש טובים (למשל The Last of Us) יש פה ושם קטעים בודדים שהגיימפליי משפיע על הסיפור או להיפך. אבל רוב הזמן, שום דבר מהמכניקות תכלס של המשחק לא מתקשר בשום צורה לנרטיב.

    אלה פשוט שני עולמות שונים שעובדים באופן שונה לחלוטין. והמעברים ביניהם מורגשים ולפעמים ממש צורמים.

  3. עופר שוורץ מאת עופר שוורץ:

    לגבי הסוף –

    *** ספוילר (מרומז ולא מפורש, אבל עדיין) לסוף של המשחק ***

    כשהדמות הראשית עושה ב-cutscene משהו שנוגד באופן מוחלט את מה שאני חושב שהוא סביר והגיוני, זה מעצבן. כשמכריחים אותי *בתוך הגיימפליי* לעשות משהו שנוגד באופן מוחלט את מה שאני חושב שהוא סביר והגיוני כי זו הדרך היחידה לגרום למשחק להמשיך, זה משהו שכבר היה גורם לי לעשות ragequit אם זה לא היה משחק כל כך טוב עד אותו רגע.

    *** סוף ספוילר ***

  4. שוקי מאת שוקי:

    עדיין לא הצלחתי להבין אותך,איך הן מתנהגות אחרת,כמובן שהדיאלוגים המרכזיים והרגשות עוברים דרך קאט-סינס,זו הדרך הכי עוצמתית ודרמתית לעשות זאת.

    מי אמר שהשיטה של הלף-לייף כשאיזה מדען מדבר איתי בזמן שאני קופץ לו על הראש יותר טובה או משמעותית בשביל רגעים כאלו?

    אני לא רואה בזה בעיה,להפך,האפקט חזק יותר.

    אני לא מבין מתי המעברים בין הגיימפליי לסרטונים הם כל כך צורמים ומורגשים,זה משחק לניארי,לא RPG שיש לך יכולת להשפיע על העולם,נוטי-דוג בנו פה סיפור מסויים שהם רוצים לספר שאין לך השפעה עליו ולכן גם התלונות שלך לגבי הסוף לא מובנות לי.
    האם לדעתך אין מקום למשחקים לניארים סינמטיים?

    אני ממש לא מסכים איתך,בניגוד לז'אנר הצבאי המאוס שגם אותו נטשתי כמוך לאחר השיא עם COD4,משחקים לניארים בסגנון הזה של action-adventure כדבריך הם עדין תענוג גדול,למרות שאני מסכים ש The Last of us הוא באמת שיא מדהים לז'אנר שלא יתעלה בקרוב אם בכלל.

  5. עופר שוורץ מאת עופר שוורץ:

    תראה, גם אני בגדול אוהב את הז'אנר וחושב שיצאו ממנו הרבה דברים טובים (אתה מוזמן לקרוא למשל את הביקורת שלי על Tomb Raider). אבל הקטע הזה שכל העלילה והרגשות והדיאלוגים עוברים דרך cutscenes הוא פספוס וחוסר ניצול של המדיום.

    אני לא מתכוון בהשוואה ל-Half Life. אני מתכוון בהשוואה למשחקים כמו Spec Ops: The Line, The Walking Dead, Journey. הרגעים הכי עוצמתיים במשחקים הם לא כאלה שבהם הדמויות עושות דברים דרמתיים ומרשימים, אלא כאלה שבהם *אתה* עושה דברים דרמתיים ומרשימים. ושים לב ששניים מתוך שלושת המשחקים האלה הם לינאריים לחלוטין, ואף אחד מהם הוא לא sandbox או RPG.

    הנה עוד דוגמה: שיחקת בפורטל 2? זוכר את הסוף שלו? נכון זה היה ממש ממש מגניב? דמיין את אותו סוף בדיוק בתור cutscene. הרבה פחות מוצלח, נכון?

  6. עופר שוורץ מאת עופר שוורץ:

    אה, וזה עוד בלי להזכיר בכלל משחקים שבהם המכניקה המרכזית היא ממש חלק מהותי מהסיפור, כמו למשל Thomas Was Alone, World of Goo, Braid… (טוב, בעצם Spec Ops: The Line הוא כן כזה)

  7. שוקי מאת שוקי:

    אני לא יודע איך זה הולך ב spec-ops,שמעתי על הנראטיב שלו דברים טובים אבל לא יכלתי להחזיק מעבר לשעתיים של גיימפליי,מדובר במשחק נורא ומתיש עם מכניקות גנריות ומשעממות,לא הבנתי איך המתים המהלכים מתקשרים לנושא,הוא ללא גיימפליי בכלל ככה שאין מעבר,בג'ורני לא שיחקתי.

    העניין עם Tlou זה שהדמויות בסרטונים לעולם לא עושות דברים דרמתיים ומרשימים,הסרטונים הם כלי להעביר את הדרמה והרגשות של העלילה,להעביר את המבט הנוגה של אלי כשהיא פוחדת שינטשו אותה,את הטראומה של ג'ואל מהעבר עם שרה,אני יכול להבין את נוטידוג שמשתמשים בכלי הזה,זה הרבה יותר אפקטיבי ועוצמתי מאשר שבזמן אמת השחקן בכלל יסרוק משאבים בקומה העליונה בזמן שאלי אומרת לו שהיא מפחדת.

    את כל הדברים המגניבים אתה עושה בזמן הגיימפליי עצמו,אין שום פשרות בעניין.
    גם אם נוטידוג היו עושים את פורטל 2 *****ספוילר****הם היו נותנים לך לירות פורטל אל עבר הירח.

    ד"א אני חושב שאתה צריך להסיר מהביקורת את מה שקרה בפתיחת המשחק,זה ספוילר גם אם זה בהתחלה וגם אם זה צפוי מקילומטר לכל מי שמכיר את הז'אנר או ראה כמה סרטים בחייו,ואם כמה שזה צפוי זה עדיין ריגש אותי מאוד ונגע בי וזו גם הגדולה של המשחק,אולי הוא לא עושה יותר מדי דברים שוברי קרקעות מבחינה נראטיבית אבל הוא עושה אותם כל כך טוב.

  8. עופר שוורץ מאת עופר שוורץ:

    קודם כל, אני מאוד מאוד ממליץ לך להמשיך מעבר לשעתיים הראשונות של Spec Ops. נכון, ההתחלה שלו סטנדטית ומתישה, אבל זה בכוונה והמשחק היה עובד הרבה פחות טוב בלי זה.

    יש סרטונים ביוטיוב עם כל ה-cutscenes במשחק, אתה מוזמן לעבור עליהם ולראות כמה דברים משמעותיים/מגניבים/דרמתיים הדמויות עושות במהלכן. יכול מאוד להיות שכששיחקת לא כל כך שמת לב לזה כי היית שקוע במשחק. אני אישית מאוד שם לב לדברים כאלה וגם מאוד רגיל להיות ביקורתי גם תוך כדי, אז בהחלט שמתי לב להמון מקומות שזה היה ככה. אלה דברים שאפשר להעביר מצוין גם בלי cutscene, כפי שהרבה משחקים הוכיחו מצוין בעבר.

    דבר אחרון – לגבי The Walking Dead: באיזה מובן זה "ללא גיימפליי"? הגיימפליי שלו הוא דיאלוגים וקבלת החלטות. מי אמר ש"גיימפליי" חייב להיות קרבות או פלטפורמינג או משהו כזה?

  9. שוקי מאת שוקי:

    *****ספוילרים ל The Last of Us ולWalking Dead*********

    אני אנסה להמשיך עם Spec Ops בהזדמנות אבל אני לא מאמין בגיימפליי גרוע על מנת להעביר נקודה כלשהי,תהיה אשר תהיה,איזה תירוץ יכול להיות לgunplay שלא עשוי ברמה טובה?
    זה שוטר בינוני ואין ספק שהיה יכול להיות משוחק טוב יותר ועדיין לשמור על העקרונות הנראטיביים שלו.

    אני מכיר את הסרטונים ועדיין אני עומד על כך שהם בעיקר משמשים ככלי להעצמת הדרמה ולא באים על חשבון הגיימפליי,לא עשית דברים מספיק מרגשים בגיימפליי עצמו?
    לא ניסית להתניע מכונית כשזומבים מקיפים אותך מכל עבר יחד עם ביל?
    לא הגנת על סאם,הנרי ואלי עם רובה צלפים כשבא עדר זומבים לעברם?
    לא ניסית לשרוד בבקתה ביחד עם אלי ודייויד?
    לא טיילת בביובים והתוודעת לסיפור של ish שהשאיר אחריו במכתבים או בעדויות המזעזעות עם גופות הילדים?
    לא ניסית לשרוד עם ג'ואל הפצוע קשות באוניברסיטה כשקבוצת האנטרים מנסה לצוד אתכם?

    סליחה,אבל הקטעים המרגשים קרו בגיימפליי עצמו,אבל כשהיוצרים רצו להעביר איזשהי דרמה,את הדקויות הקטנות שרק המדיה הקולנועית יכולה להעביר כמו שריר קטן שנע בפניה של אלי שמשקף את הרגשתה,אז עשו את זה בסרטון ואני לא מבין את הבעיה או את טענות הניתוק,אולי לך זה הפריע אבל נראה שלאנשים לפי התגובות שאני קורא יש מעורבות רגשית חזקה כלפי הדמויות והעולם,אני בטוח שהמערובות הרגשית הזו היא הרבה בזכות הסרטונים הללו לא פחות מהדיאלוגים ובניית העולם בזמן הגיימפליי עצמו.

    גם באופן כללי העולם בנוי בצורה אמינה והגיימפליי תואם אותו בצורה מלאה,אין דיסוננס כמו ברוב המשחקים שבהם בזמן הסרטונים אנו מתוודעים לדמות שנונה ומצחיקה כמו ניית'ן דרייק שעושה רושם של בחור טוב ובזמן גיימפליי אנחנו מחסלים צבאות של אנשים,העולם והגיימפליי תואמים זה את זה בצורה מלאה.

    מוזר לי גם שאתה מבקש מTLOU יכולת השפעה של השחקן על העולם,דווקא במשחק שכזה שלעולם לא היה בעל יומרות להציע לך דבר שכזה,שהיה ברור מהרגע הראשון שאתה בא לרכבת הרים שנשלטת ע"י היוצרים,פה אתה מתלונן וב TWD שאתה מביא כדוגמא לאיך עושים זאת נכון אתה לגמרי מפספםס שכל ה"גיימפליי" של קבלת ההחלטות הוא בסופו של דבר קוסמטי,ליפסטיק על שפתיים של חזיר,בסופו של דבר הסיפור קבוע ומתנקז לנקודה קבועה אחת וסופית שאין לך יכולת השפעה עליו,הבחירות שלך הן אולי נחמדות כמשהו שמלווה אותך בדרך אבל ההשפעה שלהן על העולם אפסית ובסופו של דבר אנחנו מקבלים את הסיפור הקבוע שהיוצרים רצו לספר.

    יותר מזה,העלילה ואמינותה חוטפות מכה בגלל שמאפשרים לך יכולת בחירה כביכול אבל בעצם לא כל כך,למשל כשאני מחליט להציל את בן ולא לתת לו ליפול אבל בעלילה שהיוצרים הכתיבו אותה הוחלט שהוא וקני צריכים למות,אבל היי,קני מתעב את בן שלפני דקה וחצי אחראי היה באופן ישיר ועקיף למות אשתו ובנו,אבל מה זה משנה עכשיו אמינות,צריכים להפטר ממנו אז בוא נמציא קשקוש רגשני כלשהו שבגללו הוא מחליט להקריב את עצמו למען לא פחות מבן.
    כמובן שאם נפטרים מבן עוד מקודם אז אולי סיפור מותו של קני יותר אמין,אבל נו,צריך להרוג את קני איכשהו וגם להפטר מבן אז בואו נחרטט אירוע כלשהו ונתפוס 2 ציפורים במכה אחת.

    ולא אני לא יכול לקרוא למה שהמתים המהלכים עושים גיימפליי,זה סיפור אינטרקטיבי עם חידות בסיסיות והשפעה מינימלית על העולם,זה סכ"ה אחלה סיפור וחוויה,אבל זה מקביל ללראות עונה בסדרה (אולי אפילו עשוי בצורה יותר טובה בסכ"ה אבל עדיין),אין פה מכניקות עמוקות מורכבות או אפילו מעניינות שמסביב להן היה צריך לבנות משחק ביחד עם סיפור שיעבוד,זו הדרך הכי קלה לבנות נראטיב,כי המשחק עצמו הוא הנראטיב,לא צריך להתאים פה גיימפליי בצורה אמינה.

    יש לי הרגשה גם שכל משחקי האינדי שציינת כמו ג'ורני למשל לא מצטיינים במיוחד בנראטיב סינמטי עם בניית דמויות טובה כמו שנוטידוג מנסים לעשות,אני לא אומר שזה פחות טוב,אבל זו דרך הצגת סיפור שונה ולא עליונה בשום צורה ולה יש את הפשרות שלה,זה עניין של העדפה.
    אני אוהב את TLOU בדיוק כמו שהוא,ויכול להיות שגם את "מסע" אני אוהב כמו שהוא,כל אחד מנסה משהו שונה וכל אחד מצליח בדרכו.

    פיו,זה היה ארוך,מצטער :)

  10. דור מאת דור:

    הרגשתי ממש כמוך לגבי הסוף. ממש לא רציתי שזה מה שיקרה ולא היתה לי אפשרות בחירה. עדיף היה לו גם הקטע הקטן הזה היה cutscene וזהו.

  11. גיימפאד » גיימפוד, פרק 81: Slow News Day מאת גיימפאד » גיימפוד, פרק 81: Slow News Day:

    […] – דורון המשיך במשימת צמצום ה-backlog שלו, ושיחק גם ב-The Last of Us, שידוע בתור "המשחק הזה עם אלן פייג' שהיא לא באמת אלן […]

  12. גיימפאד » 2013: סיכום שנה – עופר מאת גיימפאד » 2013: סיכום שנה – עופר:

    […] השנה צריך להיות אחד שיסגור בצורה מספקת את הדור הקודם. וכמו שכתבתי, The Last of Us הוא לא רק משחק ממש ממש טוב – הוא התוצאה של […]

  13. גיימפאד » גיימפוד, פרק 126: What Do They Eat? מאת גיימפאד » גיימפוד, פרק 126: What Do They Eat?:

    […] הוא חושב שזה אחד המשחקים הטובים בז'אנר ומסכים עם הביקורת של עופר על […]

הוספת תגובה


התחבר RSS תגובות RSS פוסטים
WP Theme & Icons by N.Design Studio
התאמה לעברית: We CMS