בראשית היה Call of Duty 4: Modern Warfare. תגידו מה שתגידו על הכיוונים הממוסחרים והצפויים אליהן סדרת המשחקים הזו התדרדרה מאז, אבל אי אפשר להתכחש לכך שה-Modern Warfare הראשון היה משחק פעולה מפואר, כזה שמגיע פעם בדור (קונסולות) ומשנה מקצה לקצה את כל המשחקים שמגיעים אחריו. ובתוך Modern Warfare הסתתר שלב אחד, יוצא מהכלל, שהוא כנראה החלק הכי זכור בו: שלב הצלפות.

זה לא שלא היו קטעי צלפות במשחקים לפני Modern Warfare. אך זה היה המשחק הראשון שהצליח להנגיש את הפעולה הזו לקהל הרחב, לגרום לה להראות מרתקת ומותחת ומרגשת. סדרת Sniper Elite כל כולה מבוססת על העניין הזה. משחקי פעולה-התגנבות ששמים אתכם במגפי צלף במלחמת העולם השניה ושולחים אתכם למקומות שונים בעולם כדי לירות מרחוק בנאצים מרושעים. המשחק החדש בסדרה מעביר את זירת הלחימה אל אפריקה המרוחקת. מסתבר שגם באפריקה הנאצים אותם נאצים, רובי הצלפים אותם רובי הצלפים ולקלוע אל בין העיניים של נאצי שנמצא במרחק של מאות מטרים אחרי שכיוונתם טוב טוב ועצרתם את הנשימה כדי שהכוונת לא תזוז זה אותו כיף.

גם יורה וגם צולף

את האמת: המשחק הזה הוא המפגש הראשון שלי עם סדרת המשחקים הזאת. על שני המשחקים הראשונים דילגתי ללא רגשות אשם גדולים. לא מדובר ממש במשחקי AAA שאני מרגיש שאני חייב לשחק בהם כחלק מהשאיפה הלא נשלטת שלי לשחק בכל המשחקים החשובים בעולם (שאיפה שאני לא מצליח לעמוד בה. אפילו לא קרוב. אבל כל עוד יש נשימה באפי לא אפסיק לנסות!). יותר כמו משחק Double A – כזה שיש לו גרפיקה סבירה וערכי הפקה סבבה, אבל לא הרבה יותר מזה. משחק פעולה גנרי כזה. ובדרך כלל אין לי המון סבלנות לכאלה. אך יולי 2014 היה חודש די מת מבחינת משחקים חדשים, והיובש הזה גרם לי להחליט לתת צ'אנס למשחק הזה. והאמת? הופתעתי. ממש הופתעתי.

הדבר הראשון שהופתעתי ממנו היה שמדובר במשחק מגוף שלישי, ולא מגוף ראשון כמו שהייתי בטוח שהוא יהיה לפני ששיחקתי. משחק יריות בגוף שלישי? במלחמת העולם השניה? כשהנשק העיקרי הוא רובה צלפים? כן. מסתבר. ומסתבר שזה לא סתם: ברוב המקרים, Sniper Elite הוא יותר משחק התגנבות מאשר משחק יריות, וככזה האפשרות לשלוט על המצלמה היא הכרחית: כך אפשר להציץ מעבר לפינות ומעל מכשולים ולראות אויבים שלאו דווקא נמצאים בקו הראייה של הדמות שלכם.

הדבר השני שהופתעתי ממנו היא כמה המשחק הזה כיפי. זה לא איזה כיף עמוק שגורם לי להגיד "וואו" כל חמש דקות, אבל ה-Gameplay loop של המשחק הזה שכולל התגנבות וצלפות עובד ועובד טוב. כל שלב זורק אתכם לשטח גדול יחסית שהוא סוג של ארגז חול: יש לכם ייעדים מוגדרים (הרגו את קצין X שמסתתר בבסיס Y), אבל הדרך ליעדים האלה לגמרי לשיקולכם. השלבים אמנם כוללים לא מעט קירות בלתי נראים ומכשולים שהופכים אותם בפועל לקטנים הרבה יותר ממה שהם נראים במבט ראשון, אבל הם עדיין מאפשרים חופש פעולה די מכובד. כל משימה יכולה לקחת לכם בין חצי שעה לשלוש שעות – תלוי איך תבחרו לגשת לכל קונפליקט וכמה זהירים תהיו בדרך.

בגדול – זה עובד. האפשרות לשמור ידנית בכל נקודה שרוצים (מלבד ברמת הקושי הקשה ביותר) גם מעודדת לנסות למצוא כמה שיותר דרכים להגיע אל המטרה, בין אם זה להתמקם בזהירות בקן צלפים ממולכד ולירות בכל החיילים מרחוק ובין אם להתקדם בשקט בשקט מתחת לאף של החיילים הפשוטים ולחסל עם האקדח המושתק את הקצין בלי שאף אחד מהם שם לב. יש מערכת עלייה ברמות שתתגמל אתכם בכלי נשק חדשים אם תעמדו ביעדים מסויימים, אבל זו פחות או יותר הדרך היחידה בה המשחק רומז לכם איך שהוא רוצה שתשחקו בו. אם לא חשובות לכם הדרגות (כלי הנשק הבסיסיים מספיקים לגמרי) אתם מוזמנים להתפרע.

השאלה היא אם בכלל תרצו לעשות את זה.

רחוק כמו גלויה

Sniper Elite 3 עובד הכי טוב מרחוק. כשאתם מכורבלים טוב טוב בקן הצלפים, דואגים שהצלב של הכוונת ייצמד לראש (או למפשעה) של חייל נאצי שנמצא במרחק מאות מטרים, מחכים שאיזו מכונה של פנסי תאורה תתחיל להפציץ כדי להסוות את קול הרובה שלכם ואז עוצרים את הנשימה וסוחטים את ההדק – ההרגשה מצויינת. באמת. אם כיוונתם טוב מספיק זה גם הרגע בו המשחק יכנס להילוך איטי ויציג לכם קטע סינמטי בו הכדור יוצא מהרובה שלכם, עושה את דרכו לאט לאט היישר אל בין העיניים של היריב. או המשפעה כמובן.  כשהכדור פוגע המשחק עובר למצב רטנגן בו אנחנו רואים בדיוק איזה עצמות נשברות. הרגעים האלה הם רגעים של אלימות טהורה ומרהיבה, האמ-אמא של המונח "אסתטיזציה של האלימות", אבל אי אפשר להכחיש שהם מהנים ושהם נותנים תגמול נאה לכל יריה מוצלחת.

קצת חבל שאי אפשר להגיד אותו דבר כשעוברים להלחם בכלי נשק קצרי טווח. המשחק הזה אמנם אף פעם לא מנסה להציג עצמו כמשחק פעולה ותמיד נשאר בגבולות ז'אנר ההתגנבות, אבל ההרגשה היא שההשקעה הרבה במכניקות הצלפות באה על חשבון כלי נשק אחרים. אם למשל תקלעו לעימות קרוב עם חיילים שיאתרו אתכם בזמן שתנסו להתגנב דרך שורותיהם תמצאו שרובי הסער במשחק לא שווים את הפיקסלים שהם תופסים על המסך. כלי הנשק האלה חסרי משקל, חסרי הדף וגם קשה מאוד לכוון אותם. האקדח המושתק, שמיועד להוריד יריבים קרובים יחסים בחשאיות מוצלח קצת יותר, אבל גם עליו לא הייתי ממליץ להסתמך ברגעים לחוצים.

וכך, למרות שעל פניו השלבים רחבי הידיים של Sniper Elite 3 בנויים כמו ארגז חול, המשחק יתגמל אתכם רק על דרך פעולה אחת, והיא דרך ההתגנבות והצלפות. זה לא רק שהדרכים האחרות יעילות פחות, הן גם הרבה פחות נוחות לשליטה.

עדיין לא Modern Warfare

אבל האמת שהמגרעות האלה נסלחות. זה לא איזה כותר עתיר תקציב וזה קצת לא הוגן להתייחס אליו ככזה. הגרפיקה חביבה אך לא יותר מכך, יש כל מיני באגים שונים ומשונים שהצליחו לעבור את מחסום ה-QA ולעיתים יכולים להחריב לכם את כל המשחק (במיוחד אם אתם לא זוכרים לשמור ידנית כל חמש דקות). על סיפור אין בכלל מה לדבר. יש איזה קריינות מקושקשת בין שלב לשלב, אבל היא כל כך גנרית ולא מעניינת עד שאין שום טעם להתמקד בה ועדיף לנצל את זמן הקריינות כדי לעשות דברים חשובים אחרים, נניח לבדוק את הפיד בטוויטר או לתפוס תנומת צהריים.

החטא הכי גדול הוא ה-AI של האויבים. במשחק המבוסס על צלפות זה ממש מטופש שהאויבים עדיין משתמשים באותה רוטינת AI שחוקה של "אם שמעו אתכם כשאתם בנקודה X אז האויבים ינסו להגיע אליה, אבל אם תתרחקו ממנה כמות מסויימת של מטרים אז הם ישכחו מקיומכם ויחזרו לרוטינת הפטרול הקבועה שלהם". זה יוצר יותר מדי מצבים בו אויבים מתעלמים לחלוטין מגופות חבריהם שמוטלות תחת רגליהם כי הצלחתם לברוח 30 מטר הצידה וזה גרם להם לוותר על המרדף אחריכם ולחזור לעיסוקם.

מצד שני יש במשחק הזה גם דבר אחד מגניב לגמרי שהייתי שמח לראות בעוד משחקים: אפשרות לקבוע רמת קושי אישית. תוכלו לקבוע את רמת הקושי הספציפית לכל המשתנים האפשריים (פיזיקת הכדורים, רמת העירנות של האויבים, האפשרות להפעיל ולכבות שמירות ידניות וכו') ולשחק כמו שאתם אוהבים ולא כמו שמעצבי משחקים מסויימים בחרו בשבילכם. לתת לשחקנים כמה שיותר שליטה בחוויה שלהם אולי יעצבן כל מיני גיימרים טהרנים, אבל בשביל חבר'ה שכבר הגיעו לגיל בו שעות משחק זה מצרך די נדיר זה ממש יופי של דבר, שכן זה מאפשר להם להתמקד רק בדברים שהם אוהבים וכך לנצל יותר טוב את המשחק. מקווה שהאפשרות הזאת תגיע גם למשחקים נוספים.

ואה, כן, יש גם מולטיפלייר. יש אפילו מצב די מעניין של קו-אופ אסינכרוני, בה שחקן אחד משחק את הצלף והשני את המאתר ורק כששניהם משתפים פעולה הם יכולים לזהות ולחסל אויבים. אני לא יכול להגיד שבדקתי את המצבים האלה, כי מולטיפלייר זו לא ממש כוס התה שלי במשחקים כאלה, אבל אם אתם אוהבים אז תדעו שיש.

השורה התחתונה

אגיד את האמת – לא ציפיתי להרבה מ-Sniper Elite 3. בתמונות והסרטונים שראיתי לפני שהתחלתי לשחק בו הוא נראה כמו משחק פעולה סוג ב', והסיבה העיקרית שנתתי לו צ'אנס היא היובש היחסי של החודשים האחרונים. הופתעתי לטובה. זה עדיין לא משחק AAA. זה משחק לא ממש מאוזן, עם בעיות רבות, אבל הבסיס שלו כיפי. ממש ממש כיפי. אלא אם כן הצגה אסתטית של אלימות ממש מרגיזה אתכם, סביר להניח שהוא יהיה שווה רק בשביל אותם יריות מוצלחות שיפגעו בשק האשכים של היריב בהילוך איטי מרהיב, אלים ומדמם במיוחד. נכון, זה לא בוגר במיוחד (וזה גם לא מצליח להחזיק עד סוף המשחק. אני פרשתי בערך באמצע כי הרגשתי שמיציתי את העניין) – אבל זה עדיין כיף . אם אתם עדיין שומרים חסד נעורים למשימת הצלפות מ-Modern Warfare הראשון – סביר להניח שממש תאהבו את המשחק הזה.

Sniper Elite 3 יצא ב-27.6 לכל קונסולות הדור הנוכחי והקודם (מלבד אלה של נינטנדו) ול-PC. אני שיחקתי בגירסת ה-PlayStation 4 שקבלתי באדיבות ישפאר