XCOM: Enemy Unknown – ביקורת

עידן זיירמן| ביקורת הוספת תגובה

רצה הגורל, ומעולם לא היתה בגיימפאד ביקורת XCOM: Enemy Unknown. הקלטנו עליו פרק מיוחד של ״גיימפוד״, שיבחנו אותו בתור אחד ממשחקי השנה של 2012, הזכרנו אותו שוב ושוב בבלוג ובפודקאסט לאורך השנים, אבל ביקורת? מעולם לא. אז, באיחור קליל, קבלו את הביקורת ל- XCOM.

התמונות לקוחות ממשחק עם ההרחבה, כי באמת שלא שמרתי תמונות מהתקופה שבה היא עדיין לא היתה מותקנת זה סיפור ישן וידוע. הקלישאה הכי גדולה בספר הקלישאות הגדולות של המדע הבדיוני. חייזרים פולשים לכדור הארץ. יש להם כלי נשק מתקדמים וחלליות מפחידות וכל מה שיש לנו זה קצת נשק קונבנציונלי וכמה אנשים עם הרבה מוטיבציה. אבל יש שתי סיבות עיקריות שבגללן UFO: Enemy Unknown (או XCOM: UFO Defense, תלוי איפה גרתם ב- 1994) כל כך התעלה מעל הקלישאה הזאת. הראשונה היא שהוא ניגש לסיפור הזה בגישה של סימולטור – מנסה לתת אווירה ריאליסטית ומפורטת ככל האפשר לסיפור ההגנה הנואש על המין האנושי. השנייה היא האכזריות שלו – הוא לא נתן לכם לשכוח לרגע שאתם נלחמים בקרב אבוד נגד אויב חזק בהרבה, והיה נותן לכם לבנות לאורך שעות משחק רבות את החיילים האהובים עליכם ביותר לפני שהוא היה הורג אותם בתור אחד בלי שתהיה לכם הזדמנות להגן עליהם.

החידוש של 2012 נפטר מהרבה מהאלמנטים שאפיינו את המשחק המקורי. ריבוי בסיסים? אין. משחק "טטריס" עם הציוד שהחיילים שלכם סוחבים? לא. ״יחידות זמן״ בזמן הקרבות? גם לא. שליטה בעשרות חיילים בזמן קרב? לא, אתם מוגבלים לששה חיילים, וגם זה רק בשלב מאוחר יותר של המשחק. הקרבות מתאפיינים במכניקה מאוד פשוטה, לפיה כל חייל יכול לזוז ולבצע פעולה, או לזוז פעמיים. זהו.

איש רגיל אישה רגילה אישה רגילה איש רגילה *רובוט ורוד עצום!!* - צוות טיפוסי במשחק אז מי שיחפש ב- XCOM: Enemy Unknown גרסה עם גרפיקה מחודשת לאותו UFO המיתולוגי צפוי לאכזבה. כש- Firaxis החליטה לחדש את המותג, היא זרקה את גישת הסימולציה מהחלון. XCOM: Enemy Unknown לא מנסה לשים מספר על כמות הזמן שלוקח לכם לטעון נשק ממחסנית שנמצאת בחגורה שלכם בהשוואה למחסנית שנמצאת בתיק הגב שלכם, ולא ממפה את תנועת כל הצי החייזרי מסביב לכדור הארץ. XCOM מקדש את היותו משחק. דברים לא קורים בו כחלק מסימולציה מפורטת, אלא פשוט כי הוא רוצה שיהיו לכם החלטות מעניינות.

וזה עובד ממש טוב! המספר המצומצם של החיילים גורם לכך שיהיה אכפת לכם מכל פרצוף ופרצוף. הכללים המאוד נוקשים של הקרב גורמים ליכולות המיוחדות של החיילים, ששוברות אותם (למשל, העובדה שחיילי Assault יכולים לזוז פעמיים וגם לבצע פעולה), להרגיש הרבה יותר משמעותיות. אז אולי אתם לא שולחים עשרים חיילים לשדה הקרב, אבל אתם גם לא תבלו אחוז מכובד מהקרב בלהזיז את החיילים האלה בצורה עיוורת עד שתתקלו באויב. הכל דחוס יותר. אין ל- XCOM זמן לשטויות האלה.

מה ש- XCOM כן שומר עליו מהמשחק המקורי זו האווירה. האיום החייזרי חזק מכם בהרבה. בהשוואה לטכנולוגיה של הפולשים, החיילים שלכם הם חבורה של כפריים בורים מימי הביניים. ובכל פעם שתצליחו להדביק טיפה את הפער ולהתחיל להרביץ להם עם נבוט משוכלל יותר, גם החייזרים יטפסו עוד שלב בסולם האבולוציוני. לאורך המשחק תלחמו לא רק להדביק את מירוץ החימוש איתם, אלא תצטרכו גם לעשות ג'אגלינג מורכב במטרה לשמור על מקורות המימון שלכם, ולשמור מכל משמר על החיילים שלכם, שהניסיון שהם צוברים חיוני לצורך הצלחה במשימות, אבל הם יכולים לעוף מהמשחק בקלות בעקבות הצלחה אקראית אחת של החייזר הקטן ביותר.

הוא ביקש את הצבע הזה. באמת. ופה מתגלה החוזק האמיתי של XCOM. האווירה המאיימת וההתעללויות הקבועות מצד המשחק, בשילוב עם הבנייה ההדרגתית של הכוח הצבאי שלכם, מובילים למעורבות רגשית מהסוג שמאוד נדיר במשחקים בסגנון: שנאה עזה כלפי החייזרים וכל מה שהם מייצגים, והקשרות רגשית לכל חייל וחייל שמצליח לשרוד את הדקות הראשונות של משחקי הרעב האלה ולצבור את היכולות המיוחדות שהופכות אותו ליקר-ערך. זו הסיבה שבגללה אני כל כך אוהב את XCOM. זו הסיבה לכך שחזרתי אליו שוב ושוב במשך 3 שנים. זה מה שנותן למשחק את הפונטציאל העצום לסיפורים שצומחים מתוך ההתרחשויות במשחק. זה עובד כי הוא גורם לכך שיהיה לכם מאוד אכפת מדברים, ואז הוא דורך עליהם, ואז הוא נותן לכם את ההזדמנות לנקום בו על זה.

יש ל- XCOM בעיות, כמובן, ושלוש שנים הן זמן מאוד ארוך כדי שכל הקהילה האינטרנטית תספיק להציף אותן. הבעיה העיקרית שלו היא שהוא מעוצב במטרה לצמצם את המימד האסטרטגי של UFO: Enemy Unknown לקבוצה קטנה יותר של החלטות מעניינות, אבל הוא קצת מגזים עם זה. חלק מההחלטות האלה הן מאוד מאולצות (נו, באמת, יש לי 15 חיילים ואני יכול לשלוח רק צוות של 6 למשימה אחת מתוך שלוש?), ובסופו של דבר, רוב הבחירות הן חסרות-בחירה. כשמשחקים ב- XCOM, כמעט תמיד הגורם העיקרי שישפיע על בחירת המשימה שלכם (כשיש מספר אפשרויות) הוא ״מה רמת הפאניקה בכל מדינה ויבשת שיש בה משימה״, אין חשיבות כל כך גדולה לסדר שבו עושים את המחקר שלו, יש תבנית אופטימלית לסידור של כל המבנים בבסיס, וברמות גבוהות יותר כמעט בלתי אפשרי לעשות ברמה האסטרטגית משהו אחר מלבד ״לבנות לווינים חדשים כמה שיותר מהר״. אז כן, המשחק מציג לכם בחירות בכל אחד ואחד מההיבטים האלה, אבל נו, באמת, באותה מידה הוא יכול להציע לכם לבחור אם אתם רוצים שידרכו לכם על הפרצוף.

פאקינג קריסאלידים בעיה אחרת היא שהאסטרטגיה הכי טובה בזמן הקרבות ב- XCOM היא, לרוע המזל, גם האסטרטגיה הכי משעממת. להתקדם צעד – להכנס ל- Overwatch (מצב בו החייל ״מוכן״ לירות על החייזר הראשון שיצוץ בשדה הראייה שלו). להתקדם עוד צעד – להכנס ל- Overwatch. חזור חלילה עד סוף המשימה. אבל לפחות בבעיה הזו חבילת ההרחבה שיצאה ב- 2013 הצליחה לטפל קצת, ע״י תוספת של משאב חדש בכל מפה שמתקיים רק למשך מספר תורות לפני שהוא מושמד. עדיין לא באופן מוחלט בכל המשימה, אבל מספיק כדי שלא תרצו להתחיל כל משימה בסתם לשבת במקום ולהסתכל.

ולבסוף, XCOM סובל מבעיה מסוימת של… קצב. לאורך רוב המשחק הוא מאוזן למדי, אבל אם תתקדמו בו בצורה מסוימת, יש מצב שהוא יהיה קל או קשה מדי בחלקים מסוימים. זה לא משהו שאי אפשר לפתור באמצעות שינוי רמת הקושי שלו תוך כדי משחק (או באמצעות אפשרויות ה- Second Wave שהוא מציע), אבל זה קצת חבל.

אה, ומשימת הסיום שלו מחורבנת. אבל באמת שזהו!

הבעיות האלה היו מאוד מורגשות. במיוחד כשהגעתי לאזור ה- 100 שעות משחק עם XCOM. אבל אתם יודעים מה? הגעתי ל- 100 שעות משחק. למעשה, נכון לזמן כתיבת שורות אלה Steam מדווח ששיחקתי 151 שעות במשחק. כמה עשרות שעות מתוכן היו התקופה שבה ניסיתי לסיים משחק ברמת Classic Iron Man (שיטת משחק שבה אתם לא יכולים להטעין שמירות מוקדמות יותר). ניסיתי לשחק ככה בערך 10 משחקים שונים, כשבכל אחד לא התקדמתי יותר משעות בודדות. ולמרות שהמשחק השפיל אותי שוב ושוב, חזרתי שמח וטוב לבב לעוד סיבוב נוסף.

אז XCOM הוא לא משחק מושלם. אבל הוא משחק מדהים. הוא יוצר את כל הרגשות הנכונים ומלווה אותם במשחק אסטרטגי מספיק מתוחכם בשביל להחזיר אותי לשחק בו עוד ועוד ועוד. אחרי 3 וקצת שנים, כל שנותר לי הוא להצדיע לו.

כל מה שהוא צריך זה רק איזה משחק המשך שיתקן את מעט הטעויות שהוא עשה. איזה אדיר זה יהיה.

היום בשעה 22:00, 3 שעות לפני שחרורו של XCOM 2 באירופה ובישראל, אני הולך לשחק בסטרימינג את המשימה האחרונה של XCOM, בתור אקורד הסיום של מערכה שהרצתי בקבוצת הפייסבוק Working Gamers בחודשים האחרונים. אם אתם מעונינים, אתם יכולים לעקוב אחרי ערוץ היוטיוב של ״גיימפאד״, או אחרי הת׳רד המדובר בקבוצה (אם אתם לא חברים בקבוצה, תצטרכו לבקש להצטרף אליה).

שיהיה לכולנו בהצלחה.

תגיות: , , , ,

2 תגובות ל “XCOM: Enemy Unknown – ביקורת”

  1. רון לוינשטיין מאת רון לוינשטיין:

    עדיף מאוחר מאשר אף פעם…אחלה ביקורת.

  2. עידן זיירמן מאת עידן זיירמן:

    תודה! 🙂

הוספת תגובה


התחבר RSS תגובות RSS פוסטים
WP Theme & Icons by N.Design Studio
התאמה לעברית: We CMS