כן, אני יודע, במיוחד בהשוואה לקדחת העדכונים של סוף השנה, נראה שהעדכונים בבלוג עצרו כמעט לחלוטין במהלך ינואר. כתוצאה, כל מיני דברים התפספסו להם. כמו חלק ד’ של סדרת הפוסטים “בואו נשחק Crusader Kings”. או XCOM.

זה התחיל לפני קצת יותר משבועיים, עם ההודעה על חשיפה מרגשת בגליון הקרוב של Game Informer. תוכן החשיפה: משחק חדש תחת המותג של XCOM, שיקרא XCOM: Enemy Unknown. והוא יהיה משחק אסטרטגיה מבוסס-תורות.

בואו ניקח צעד אחורה. על קיומו של XCOM למדנו לראשונה לפני קצת פחות משנתיים – כשגילינו ש- 2K Marine הולכים להחיות את המותג בתור משחק פעולה מגוף ראשון. התגובות, שלנו ושל מגוון רחב של אנשים ברחבי הרשת, לא היו אוהדות במיוחד. בחודשים שלאחר מכן, המילים “ניצול ציני של מותג נוסטלגי”, “אכזבה”, “מה זה החייזרים המכוערים האלה?” ו”בורקסים” שובצו במספר רב של משפטים הקשורים למשחק (“אוף, אין לי כוח לראות את הטריילר החדש של הניצול הציני של המותג הנוסטלגי הזה, אני הולך לקנות בורקסים”). 2K Marine, מבחינתם, הפנימו את הביקורת, והחזירו את XCOM לשולחן השרטוטים. בתערוכת E3 של שנת 2011 הוא כבר הוצג בגרסה שונה: יותר אסטרטגי ומתוחכם, עם אפשרויות מתוחכמות יותר של עבודה בצוות ויותר דגש על ה”בסיס” שבו אתם מבצעים מחקר ואימונים לקראת המשימות הבאות שלכם. התגובות נעו על הספקטרום שבין “מסוקרנות” ל”מפוהקות”. אני הייתי סקפטי.

ואז – הפצצה. מסתבר שלא יהיה משחק XCOM אחד, אלא שני משחקי XCOM. אחד מהם יהיה משחק הפעולה מגוף ראשון שלמדנו להיות אדישים אליו במהלך השנה וחצי האחרונות, והשני יהיה משחק אסטרטגיה מבוסס-תורות, כמו משחק ה- XCOM הראשון. והוא ייצא ב”סתיו 2012”, מתי שזה לא יהיה, עבור הפלייסטיישן 3, האקס-בוקס 360, והמחשב האישי.

ואם ההודעה הזו לא מספיקה בשביל לגרום לחובבי המשחק המקורי להתפוצץ מרוב אושר – האנשים שיהיו אחראים עליו הם המפתחים של סדרת Civilization, חברת Firaxis. לא משנה מה אתם חושבים על Firaxis, אתם חייבים להודות שאם יש משהו שהם יודעים בבירור לעשות, זה משחקי אסטרטגיה.

אבל פצצה אחת נוספת נחתה ברשת לפני כשבוע. מסתבר שמשחק הפעולה שמבוסס על XCOM, זה שהיה אמור להחזיר את המותג למודעות ולגרום לכל מעריצי המשחק המקורי לזעוק בתסכול, נדחה לשנת 2013. סדרת XCOM חוזרת עם משחק אסטרטגיה חדש. משחק הפעולה… יגיע אחר כך.

מה כל זה אומר? אנחנו לא בדיוק יודעים. ייתכן שהרעיונות השאפתניים של צוות הפיתוח לגבי משחק הפעולה כשלו בעת הביצוע, והם מנסים לתכנן את המשחק בצורה מעט אחרת. ייתכן ש- 2K Marine לא מספיק בטוחים באיכות שלו. ייתכן ש- 2K Games באמת ובתמים רוצים להחזיר את המותג לשוק עם משחק אסטרטגיה ולא עם משחק פעולה. ייתכן שהם רוצים לראות קודם כל אם משחק האסטרטגיה יצליח, ורק אם זה יקרה, הם יוציאו לשוק גם את משחק הפעולה. אנחנו פשוט לא יודעים.

אבל דבר אחד בטוח בנוגע ל- XCOM החדש: הוא מעורר התרגשות. לא רק בגלל שהוא התחייה שבאמת “מגיעה” למותג הזה, אלא בגלל שמשחקי אסטרטגיה מבוססי תורות, במיוחד על הקונסולות, הם לא דבר נפוץ במיוחד, ואנחנו תמיד מייחלים למשחקים טובים נוספים בז’אנר הזה.

פרטים נוספים, כך אני חושב, יגיעו בקרוב. בינתיים, אנחנו נחזיק לחבר’ה מ- Firaxis אצבעות.

לא באמת האמנתי שאנחנו הולכים לקבל Deus Ex חדש.

ראיתי את הטריילרים, קראתי את הראיונות, וכל הזמן הזה לא ידעתי אם מה שיופץ ברחבי העולם יהיה באמת Deus Ex. הצורה שבה Human Revolution ספח אליו את כל עקרונות היסוד של משחקי הפעולה מהעשור האחרון (בריאות מתחדשת, קרב מבוסס-מחסות, “הריגות מיוחדות” בגוף שלישי), ביחד עם כל מיני דברים שקרו בעולם כמו החידוש של X-COM, גרמו לי לחשוב שמה שנקבל הולך להיות גרסה מרודדת במיוחד של המקור. זה לא הפריע לי יותר מדי (את Deus Ex אני אוהב בעיקר בגלל העלילה והעולם שהוא מציג, לא המכניקה), אבל זה כן יצר אצלי סט מסוים של ציפיות מ- Deus EX: Human Revolution. שהתבררו כשגויות לחלוטין.

Human Revolution, עד כמה שהפלצן שבי היה רוצה להגיד את זה, הוא לא Deus Ex שעבר “קונסוליזציה” והפך להיות כל כך פשוט עד שקוף שמשחק בגיימפאד עם כפתור אחד יכול לסיים אותו ברמה הקשה ביותר. הוא לא צל חיוור וחסר-השראה של Deus Ex, ניסיון ציני לסחוט מזומנים ממעריצי הקלאסיקה הזו. Human Revolution הוא משחק נהדר, שמצליח לעמוד בכבוד לצד Deus Ex המקורי, ואפילו לעשות לא-מעט דברים טוב הרבה יותר ממנו. חוץ מהסוף. אבל לזה אני אגיע אחר כך.

Human Revolution נפתח כ- 25 שנה לפני אירועי המשחק המקורי. Augmentations, אותם שדרוגים מכניים לגוף האדם, בדיוק מתחילים להיות נפוצים באוכלוסיה, ומעוררים שורה רחבה של שאלות כלכליות, טכנולוגיות ומוסריות. בני האדם שלא מסוגלים להרשות לעצמם את הסמים היקרים שנחוצים על מנת לאפשר לגוף לעשות שימוש ב- Augmentations מודאגים שהם יחשבו ל”אזרחים סוג ב’”. הממשלות מודאגות מפעילותן הלא-מפוקחת של החברות שמפתחות את ה- Augmentations הבאים. כולם לחוצים שבכל רגע הולך לקרות משהו קיצוני, כמו מאהל מחאה או חבורה של אנשים שמצטלמים עם שלטי “We are the 99%”. העולם הוא לא העולם הדיסטופי והגוסס של Deus Ex, אבל הוא נמצא רק במרחק של מעידה קטנה אחת ממנו.

אתם משחקים את אדם ג’נסן – בחור שמדבר בקול גרוני מוגזם (תחשבו כריסטיאן בייל בתפקיד באטמן), שגם מתפקד כראש מערך האבטחה של Sarif Industries (אחת מהחברות המובילות בתחום ה- Augmentations). יום בהיר אחד, Sarif Industries מותקפת ע”י בריונים שאף חלק מהגוף שלהם לא יכול לעבור בגלאי מתכות בלי לצפצץ, וכמות מכובדת של מדענים שעובדים בחברה סופגים כמות לא-סימפטית של קליעים. גם אדם ג’נסן מוצא את עצמו בסיטואציה הלא-נעימה הזאת, אבל בניגוד למרבית המדענים, נשארו בו מספיק חלקים נעים כדי שהוא לא יוכרז כטוטאל-לוס, והוא חוזר לעבודה חצי שנה מאוחר יותר, עמוס ב- Augmentations מכף רגלו הביונית ועד לראשו בעל משקפי השמש הנשלפות. כעת אתם, בתור אדם ג’נסן, תצטרכו לטוס ברחבי העולם, להרביץ לאנשים רעים, להרשים נשים בעזרת כוח העל שלכם, ולגלות מי עומד מאחורי המתקפה המסתורית על Sarif Industries ולמה הוא עשה את זה.

כמיטב המסורת של משחקי Deus Ex, את המטרות שלכם תוכלו להשלים במגוון דרכים. תוכלו לשחק את המשחק כלוחמים ללא-חת, שפותרים כל בעיה עם כמה עשרות קליעים, ואז יורים עוד כמה בשביל לוודא הריגה. תוכלו להתגנב בצללים ובתעלות אוורור, ולעבור ממקום למקום בלי שאף אחד בכלל יבחין שהייתם שם. תוכלו, לפעמים, פשוט לשחד מישהו אחר שיעשה עבורכם חלק מהעבודה. לכל בעיה ב- Deus Ex יש מגוון רחב של פתרונות, וחלקם עשויים להיות יצירתיים ומפתיעים למדי. מדובר במשחק שמתגמל אתכם היטב על חקר של כל פינה בעולם שהוא מציג בפניכם, וזורק אתכם לתוך עולם עם ממש הרבה פינות.

העולם הזה מצליח בקלות לעשות צדק עם משחקי ה- Deus Ex האחרים (שמתרחשים מאוחר יותר מבחינה כרונולוגית). יש בו המון אנשים וחברות שלכל אחד מהם יש אינטרסים וסיפור שאתם יכולים לגלות. כל מחשב שאתם פורצים אליו חושף בפניכם אימיילים שיכולים להיות כל דבר מקוד גישה לאחד האזורים שחסומים בפניכם עד כה ועד לתכתובות מיילים אישיות שלא משפיעות בשום צורה על עולם המשחק, או מיילים מנסיך ניגרי שמציע לקורא האימייל מאות מיליוני דולרים בתמורה לעזרתו.

גם באינטרקציה עם העולם הזה יש לכם לא-מעט חופש בחירה. ההחלטה האם להשתמש בכוח קטלני או לא במהלך המשחק תשפיע על העולם והדמויות שסביבכם במגוון דרכים – חלקן מפתיעות למדי. אבל גם פעולות קטנות יותר, כמו התמהמהות באזור מסוים יותר זמן מהנדרש, פריצה למשרד או אמירת המשפט הלא-נכון לאדם הלא-נכון, עלולה להוביל לתוצאות מפתיעות. המקומות שבהן חופש הבחירה הזה בולט ביותר הם הקווסטים האופציונליים – כל מיני אירועים קטנים שלא ממש חיוניים להתקדמות העלילתית שלהם, אבל לחלק מהם יש עומק מרשים למדי, והם נוטים להיות מאוד שונים ומגוונים באופי שלהם (קווסט אחד, למשל, יכריח אתכם לזכור ולהסיק מסקנות מהערות שקראתם בדו”ח משטרתי, על מנת להצליח להוציא וידוי מרוצח).

Human Revolution מצטיין בעוד כמה בחינות. המכניקה שלו, למשל, היא משהו יוצא-דופן. מהסוג שבדרך כלל אנחנו רגילים לראות במשחקי תפקידים “כבדים” ולא במשהו שמנסה למכור את עצמו כמשחק פעולה. מתי הפעם האחרונה שראיתם משחק פעולה שלא רק מאפשר לכם לסחוב יותר משני כלי נשק, אלא גם מאפשר לכם לסדר את הציוד שלכם, כאילו אתם משחקים בדיאבלו. לכל הדברים הללו יש קיצורי דרך (יש אפשרות בתפריט, למשל, שמסדרת לכם את הציוד באופן אוטומטי), אבל אם אתם רוצים שהחוויה שלכם תהיה קרובה ככל האפשר לזו של Deus Ex המקורי, אתם יכולים.

אבל מן הסתם, זה לא עובד טוב ב- 100%.

בכל מקום בעולם דיברו כבר על הבוסים. על איך שבמשחק שכל כך מעודד בחירה אישית, זה מטופש שמדי כמה שעות הוא נועל אתכם בחדר ביחד עם בחור מגודל עם רובה מרשים ומאגר בלתי-נדלה של רימונים. אין לי מה להוסיף למה שהם אמרו מלבד להנהן בהסכמה ולהגיד “הו, כן”. לקראת סוף המשחק, כשכבר סיימתם לחלוטין לפתח את הדמות שלכם, אתם יכולים להרשות לעצמכם לפזול קצת לכיוון חיזוק השימוש של הדמות שלכם בנשק חם גם אם לא ממש רציתם לעשות את זה. אבל בשעות שקדמו לכך מצאתי את עצמי כל הזמן מתכנן את כמות הציוד שאני נושא כך שיהיה לי תמיד מצבור רימונים לשימוש בקרב הבוס הקרוב, אף על פי שאף אחד מהרימונים לא היה שימושי עבורי בכל נקודה אחרת במשחק. זה אידיוטי, זה מעצבן, אבל זה לא הדבר הכי נורא במשחק.

גם כושר המשחק המזעזע של הדמויות ושפת הגוף הלא-הגיונית שהן מציגות הם לא הדברים הכי גרועים במשחק. וזה שאין במשחק נשקי התקפה לטווח קרוב לפעמים יוצר הרגשה מטופשת ממש (אה, יש פה חלון זכוכית שאני רוצה לשבור… טוב, אני צריך ללכת למצוא איפשהו ארגז לזרוק עליו בשביל לעשות את זה. או מקרר. גם מקרר יעבוד) – אבל גם זה בעיקר מטרד מציק קלות, ולא הרבה יותר מזה.

הדבר הכי נוראי במשחק הוא הסוף שלו.

(אל תדאגו, אין כאן ספוילרים, אבל ייתכן שכמה מכם שלא שיחקו במשחק עד עכשיו ירצו להמנע מקריאה של הפסקאות הבאות. לא שזה בעייתי במיוחד. כאמור, אין כאן ספוילרים.)

בעוד ש- Deus Ex עסק בקונספירציה חובקת-עולם ובחן אותה ממספר זוויות, Human Revolution הוא משחק קטן ואישי יותר. הוא מרוכז הרבה יותר בסיפור של אדם ג’נסן ו- Sarif Industries, ולמרות שהוא רומז כל הזמן ומתהלך מסביב לנושאים גלובליים יותר, הוא אף פעם לא באמת עוסק בהם. אין עם זה יותר מדי בעיה – העלילה שלו בנויה בצורה טובה ומעניינת רוב הזמן, אבל כן קיוויתי שבשלב מסוים הוא יפסיק לרמוז, ובאמת יפתח את העלילה שלו – שהמשחק כל הזמן יפסיק ללכת ליד הקונספירציה הגלובלית ויתחיל להכנס בה ראש בראש.

ואז, כשהוא עשה את זה, התחרטתי ממש על שביקשתי את זה מלכתחילה.

אקט הסיום של Human Revolution הוא נוראי. נוראי. מבחינה עלילתית, מדובר באחת הקונספירציות המטופשות ביותר שיצא לי להתקל בהן. מבחינת עיצוב השלבים, הוא הופך את המסך האחרון למשהו שונה לחלוטין ממה שהתעסקתם איתו עד עכשיו, מה שהיה יכול להיות נחמד – אם הוא לא היה גורם לכל הכישורים שפיתחתם במהלך המשחק להפוך לחסרי תועלת לחלוטין. ורק בשביל לסובב קצת את הסכין אחרי שכל זה מסתיים – סרטון סיום קטן אחרי הקרדיטים, שאמור להיות בסך הכל קריצה חביבה לכיוונו של Deus Ex, מחבר בין שני המשחקים בצורה כל כך מגושמת בהשוואה לכל שאר Human Revolution, עד שאין ברירה אלא לחשוד שלא רק קרבות הבוסים נתרמו למשחק ע”י חברה חיצונית.

הסיום המחורבן הזה לא באמת משנה את הדעה הכוללת שלי על המשחק. Human Revolution הוא עדיין משחק מצוין, וכבר נתקלתי במשחקים פחות טובים ממנו שהסוף המחורבן שלהם לא מנע ממני להמליץ עליהם. אבל תחושת ההחמצה שהוא יוצר בסופו היא גדולה הרבה יותר. מדובר במשחק מסוג שמאוד נדיר למצוא היום (אם כי עד שכתבתי את הביקורת הזו, Skyrim כבר יצא ברחבי העולם, אז יש לכם אלטרנטיבות, בסך הכל), העולם שהוא יוצר נפלא, המכניקה שלו מוצלחת, והוא מותח ומסקרן לרוב אורכו. בסך הכל, מדובר במשחק שיכול לשאת על עצמו בכבוד את ההשתייכות למוצג “Deus Ex”, וזה הישג שבכלל אי אפשר לזלזל בו.

רוצים לשמוע אותי מקשקש עוד על המשחק? בפרק הבונוס האחרון של המשחקיה,  איתמר וייסברג, אליאב סלומון (שכתב את הביקורת ב- Gamer) ואני התקשקשנו על Human Revolution במשך כשעה וחצי. מומלץ בחום. גם אם אני קצת חוזר על דברים שכתבתי פה למעלה.

אני אישית כבר מזמן הכרזתי שאני לא אקנה את דיאבלו 3 אם הוא ימשיך להתנהג כמו שהוא מתנהג כרגע. אבל בינתיים, תודות לזיירמן (או לחוסר הזמן הפנוי של זיירמן), קיבלתי הזמנה לבטא, וכמובן שאין לי שום התנגדות לנסות דברים בחינם. אמנם שיחקתי רק כמה שעות בינתיים, אבל זה הזמן הנכון לכתוב מה אני חושב על הבטא, כי אני לא מתכוון לשחק יותר מזה.

אז אני מניח שנתחיל מהרע הפעם. כפי שאתם בטח יודעים, לדיאבלו 3 אין מצב single player. בכלל. יש לו מצב אונליין שבו אף אחד לא יכול להצטרף למשחק שלכם. זה בעייתי מהרבה מאוד בחינות, שדיברו עליהן בהרחבה ב- Rock, Paper, Shotgun למי שמעוניין. בקצרה, הבעיה העיקרית היא שאי אפשר לעשות pause. אף פעם. אבל מה שבאמת הפריע לי זה דווקא הדבר שלא נכנסו אליו בכלל בפוסט ב-RPS: איכות החיבור.

שלא תבינו לא נכון, יש לי חיבור אינטרנט בסדר לגמרי. 10 מגה, חבילת תעדוף-גיימר-שקר-כלשהו וכו’. ועדיין, יש לאג. ובמשחק מהיר ומדויק כמו דיאבלו, זה הורג לגמרי את המשחק. במיוחד בקלאס שאני בחרתי – ה-Demon Hunter, שמבוססת בעיקר על התחמקויות ומלכודות – ובמיוחד כשנלחמים באויבים מהירים (ומי ששיחק בדיאבלו 2 – שזה בטח כל מי שכבר עבר את גיל 10 – ודאי זוכר שלא חסרים כאלה). חצי מהזמן ששיחקתי בכלל היה לי לאג של חצי שנייה או יותר, שזה אפילו יותר גרוע ממה שאני זוכר מהמעט ששיחקתי אונליין בדיאבלו 2, ונראה לי שאז היה לי חיבור ISDN.

ולצערי הלאג הוא עדיין לא הדבר הכי גרוע שנתקלתי בו. בכל ארבע הפעמים ששיחקתי, אחרי כמות זמן שנעה בין 20 דקות לשעתיים, המשחק העיף אותי. פעמיים כי החיבור התנתק, ופעמיים – וזה ממש הרתיח אותי – כי נבעטתי החוצה. מהמשחק האישי שלי. ע”י ה-“party leader”, שהוא, זו התיאוריה שלי, איזושהי ישות עליונה, כמו ה- AI Director של Left4Dead. מסתבר שאני לא משחק יפה? לא יודע, אני צריך להיות נחמד יותר למפלצות? להגיד שלום לפני שאני מתחיל לזרוק עליהן פצצות?

יכול להיות שאלה בעיקר בעיות של בטא. אבל גם אם יהיו שרתים טובים ונטולי באגים באירופה, זה עדיין לא מונע לאג של 100-200 מילישניות, ניתוקים פתאומיים כשהראוטר/ספקית/מיקרוגל שלכם מחליטים לעשות בעיות, או את כל הדברים שג’ון ווקר דיבר עליהם ב-RPS.

מבחינת גיימפליי, לעומת זאת, המצב שונה לגמרי. דיאבלו 2 היה משחק מעולה, על זה אין ויכוח. ובכן, דיאבלו 3 הוא שיפור משמעותי כמעט מכל בחינה. מה שהכי אהבתי הוא תשומת הלב לפרטים הקטנים – בעיקר כל השינויים שנעשו בניהול המלאי, שהמטרה העיקרית של כולם היא לצמצם כמה שאפשר את הצדדים היותר רפטטיביים ומייגעים של כל ההתעסקות עם הציוד. למשל, הרבה מפלצות משאירות אחריהן כדורים מרפאים, מה שאומר שלא צריך להיסחב כל הזמן עם עשרות שיקויי ריפוי כאילו הייתם סוחר שיקויים. או למשל, לא צריך יותר לעשות identify לחפצים קסומים רגילים, רק מיוחדים. והגאונות האמיתית – הוסיפו מנגנון של crafting, שנותן לשפר חפצים קיימים, ויחד איתו מגיעה אופציה לפרק חפצים לא מעניינים לרכיבים שלהם. אז במקום לחזור כל רבע שעה לעיר כדי למכור ערימה של זבל, המלאי נשאר נקי ומסודר. מה שגם מבטל לחלוטין את הצורך ב- Town Portal.

יש גם שינויים יותר משמעותיים, כמובן. בעיקר הקלאסים – הדמויות החדשות הרבה יותר מגוונות, ובניגוד לדיאבלו 2 שונות זו מזו לא רק בנשקים ובאוסף ה-skills, אלא ממש בסגנון המשחק. זה מתבטא אפילו ברמות ממש בסיסיות כמו ה-mana: לכל קלאס בדיאבלו 3 יש סוג שונה של “אנרגיה”, שמבוזבזת באופן שונה ומתחדשת באופן שונה. ל- Demon Hunter, למשל, יש שני סוגים של אנרגיה, כשכל אחד משמש לדברים שונים ומתמלא במהירות שונה. והדמויות בנויות בצורה שמאוד מעודדת שימוש ב-skills, ככה שבקושי יש סיבה להשתמש בהתקפה הבסיסית. גם האויבים יותר מגוונים, וכבר מההתחלה מגיעים בכל מיני צורות וגדלים – למשל מפלצות שצריך להרוג פעמיים (משהו שאשכרה הצחיק אותי – מפלצת בשם walking corpse שכש”הורגים” אותה הופכת ל- “crawling torso”), או מפלצות שכשהן מתות יוצאות מהגופה שלהן תולעים שהן בעצמן מפלצות.

השינוי היחיד שראיתי בינתיים ולא אהבתי הוא ניהול הדמות. בקצרה, אין כזה. המשחק קובע בשבילכם כמה נקודות נוספות לכל תכונה כשעולים דרגה, וההתקדמות ב-skills היא לינארית לחלוטין. השליטה היחידה שלכם על כל העניין היא “לצייד” תת-קבוצה כלשהי של הכישורים הזמינים (כמות ה-skills שאפשר לצייד עולה עם הדרגות) שבהם אפשר להשתמש. כן, זה אומר שבכל רגע נתון במשחק אתם לא יכולים להשתמש ברוב היכולות שלכם. אני יודע שיש אנשים שהשינוי הזה מאוד ישמח אותם, אבל אני אישית, כפי שכבר התלוננתי כשדיברתי על Bastion בגיימפוד, מעדיף את המשחקים שלי קצת יותר מורכבים, אז כשעושים dumbing down למשחק כמו דיאבלו זה קצת מבאס אותי (למעשה זו השוואה מאוד מתאימה, כי המערכת החדשה מזכירה באופן חשוד את זו של Bastion).

בשורה התחתונה, אני לא חושב שלמישהו היה ספק שדיאבלו 3 יהיה מצוין מבחינת גיימפליי. אז אם לא אכפת לכם מלאג, ניתוקים ומשחק שאי אפשר לעצור, זה משחק מעולה בשבילכם. אם חשוב לכם שמשחק הסינגל פלייר שלכם יהיה באמת סינגל פלייר, או לחלופין אם יש לכם עקרונות ואתם לא רוצים להוכיח לבליזארד שהם יכולים לעשות מה שבא להם ועדיין לקבל את הכסף שלכם, אני ממליץ לוותר.

אני מניח שרוב מי שקורא את הפוסט הזה כבר החליט אם הוא יקנה את דיאבלו 3 או לא (אני מניח שלרובכם התשובה היא “כן”). אני מבין שמה שכתבתי פה כנראה לא ישפיע הרבה לכאן או לכאן. אבל לעזאזל, בשביל מה יש בלוג אם לא כדי לכתוב דעות מפורטות ונלהבות שלאף אחד לא יהיה אכפת מהן?

למקרה שמישהו לא שם לב בעקבות אחד מהפוסטים שכתבתי עליו, או בעקבות אינסוף האזכורים של המשחק ב”גיימפוד”, Portal 2 הוא אחד המשחקים האהובים עלי מהשנים האחרונות. כך שהפצת ה- DLC למשחק (ועוד בחינם!), הוא סוג של יום חג עבורי. חשבתי לכתוב עליו ביקורת, אבל זה מיותר, כי הוא בכל מקרה לא עולה לכם כסף, ואם אין לכם את Portal 2 אז הוא לא מה שישכנע אתכם לקנות את המשחק. אבל בכל זאת, הנה סקירה קצרה של מה שאתם מקבלים בפנים:

Challenge Mode

ה- Challenge Mode הוא בעצם שחזור של ה- Challenge Mode מהמשחק הראשון. כלומר, הוא לוקח חלק מהמשחק ה”רגיל”, מפרק אותו למסכים קטנים, ומציב בפניכם את האתגר לעבור אותם כמה שיותר מהר, ותוך שימוש בכמה שפחות פורטלים. את התוצאות תוכלו להשוות לתוצאות של חברים שלכם, או לבדוק איפה אתם ממוקמים על טבלת השיאים העולמית. זה נחמד, וזה היה יכול להיות נחמד יותר אם טבלת השיאים בגרסת ה- PC לא היתה פרוצה למדי, ומאפשרת לכל מיני אנשים להשתמש במגוון צ’יטים בשביל להכניס תוצאות בלתי-אפשריות לטבלת השיאים (נניח, לעבור עם אפס פורטלים מסך שדרושים במינימום שני פורטלים בשביל לעבור אותו). נכון לזמן כתיבת שורות אלו, Valve עושים כמיטב יכולתם לנקות את הטבלה מהתוצאות הבלתי-אפשריות. אבל בכל זאת, זה די מציק.

ה- Challenge Mode הזה זמין גם עבור מסכים של המשחק לשחקן-יחיד וגם עבור ה- Co-op.

מסכים חדשים ל- Co-op

זה כבר יותר מעניין. “Peer Review” מכיל תשעה מסכים חדשים עבור מצב ה- Co-op של “פורטל 2”, שגרמו לי להזכר כמה כיפית התחושה של להכנס למסך חדש לחלוטין, ולהתחיל לתהות “איך הוא עובד” ולתכנן ביחד עם אשתי מה צריך לעשות בשביל לפתור אותו. “Peer Review” גם נהנה מהנחת העבודה שאתם משחקים במסכים האלה לאחר שכבר סיימתם את המשחק, ומרשה לעצמו להעלות קצת את רמת הקושי, ולכלול בתוכו את כל האלמנטים השונים מהמשחק ביחד. זה עובד מעולה. זה כיף מאוד, ברגעים מסוימים ממש גורם לכם לשבור את הראש, ומראה שעדיין יש מה לחדש בזירת החידות של “פורטל 2”. מצד שני, כמו ה- Co-op של המשחק שכבר כתבתי עליו בעבר, העלילה שלו חלשה מאוד, ומסתיימת בצורה הזויה במיוחד, וחבל.

בנוסף, “Peer Review” עושה משהו קצת חדש. המשחק לשחקן יחיד התחלק למסכי “חידות” רגילים, ומסכי “חקר”, שזכו לכינוי המעליב מסכי-מצא-את-הקיר-הלבן-הבא-שאתה-צריך-לירות-עליו-פורטל. אני נהניתי מהמסכים האלה ממגוון סיבות, אבל במצב המשחק השיתופי המסכים האלה נעלמו לחלוטין, והוא מכיל מסכי חידות רגילים בלבד. לרגע אחד בלבד, Peer Review מראה שהחבר’ה ב- Valve מסוגלים לעשות גם מסכי “חקר” ב- Co-op, ואני אהבתי מאוד את התוצאה. מעניין אותי אם הם הולכים לעשות עם זה משהו בחבילות התוכן הבאות של המשחק.

מה הלאה?

אם לא תתחילו לחרוש על ה- Challenge Mode, ורק תשחקו ביחד עם חבר במסכי ה- Co-op החדשים, Peer Review לא יגזול מכם הרבה זמן. תוך קצת יותר משעתיים הוא יסתיים, וישאיר אתכם עם טעם חזק של עוד. מצד שני, עיצוב השלבים החדשים (במיוחד השינויים שהכניסו במסך ה- “Hub” במצב מרובה-המשתתפים של המשחק) רומז בצורה חזקה מאוד שאנחנו צפויים לקבל את ה”עוד” הזה. כל מה שנותר לי לעשות הוא לקוות שבניגוד למקובל מ- Valve, זה יקרה מתישהו בקרוב. Peer Review, בכל אופן, זו חבילת תוכן קצרה, אבל מצוינת. ומחולקת בחינם, כבר אמרנו?

אוקיי, אז נראה שה- DLC של פורטל 2 לא יספיק לצאת בספטמבר, כפי ש- Valve הבטיחו במקור, אבל החבר’ה מ- Square Enix נחושים למלא במקום Valve את החלל בלבי שמוצא סיפוק רק כשהוא מוריד DLC חדש למשחק כלשהו. שתי חבילות התוכן הנוסף, שעד כה היו שמורות לאנשים שקנו את המשחק בהזמנה מוקדמת דרך Gamestop, Best Buy, Amazon או כל מיני רשתות אחרות שלא ממש מתייחסות לקיומה של מדינת ישראל, שוחררו עכשיו ל- Steam. ואתם יכולים לקנות אותן.

ה- Explosive Mission Pack היא חבילה שעולה 3$ וכוללת כל מיני חפצים וכלי נשק שלא ממש מעניינים אותי (משגר רימונים, פצצה להפעלה מרחוק ואיזשהו מכשיר שפורץ מחשבים – כל מיני דברים שלא ממש משנים כשאתם משחקים דמות שהיא האקר חמקמק כמוני) ומשימה נוספת שסובבת סביב דמותו של Tracer Tong שנקראת Tong’s Rescue. מיד קפצתי וקניתי את החבילה הזו – ממש התבאסתי כשגיליתי שאנשים שמזמינים את המשחק מ- Gamestop מקבלים משימה נוספת, והיה לי ממש חבל שאין לי דרך להשיג אותה בעצמי, כך שבסך הכל, החבילה הזאת די משמחת.

ה- Tactical Enhancement Pack, לעומת זאת, היא קצת יותר מוזרה. היא כוללת רובה ציד דו-קני, רובה צלפים מושתק (אה, כן, אני גם די פציפיסט, אז גם הרובה צלפים המושתק לא ממש עושה לי את זה) ובנוסף… 10,000 קרדיטים נוספים לקניית ציוד במשחק.

זה די מוזר. זה כמו לבקש מאנשים לשלם כסף על צ’יטים. ואם כבר הולכים לכיוון הזה, למה לא לכלול ב- DLC קודי רמאות נורמליים? זה אמנם די דבילי ומגעיל, אבל הגיוני בערך באותה המידה כמו תוספת ה- 10,000 קרדיטים שנמכרת בפועל. קחו את שני הדולרים שהחבילה הזאת עולה, ותשתמשו בהם בשביל לקנות את Frozen Synapse במקום. זו נשמעת לי כמו השקעה טובה בהרבה.