כבר כמה ימים אני קורא עדכונים על הסיפור הזה, ובכל פעם שמח מחדש על העובדה שלא היה לי באמת זמן לכתוב עליו, כי נראה שהוא לא ממש הגיע לסוף שלו. אבל עכשיו, לאחר מספר ימים, נראה לי שהוא הסתיים. אז זה הזמן לדבר על מה שגרם לכל מיני אנשים לקלל את אקטיויז’ן-בליזארד קצת יותר מהרגיל בימים האחרונים.

הסיפור התחיל ביום שלישי האחרון. Modder חובב בשם ריאן ווינזן פרסם ביוטיוב סרטון קונספט שמציג את המוד שהוא יצר באמצעות עורך השלבים שבליזארד סיפקה עבור Starcraft II. הרעיון היה לספק למעריצים את המשחק הממש-מתבקש, World of Starcraft.  בשביל להדגים את הרעיון הזה, הוא פרסם את הסרטון הבא:

רק שאת הסרטון הזה לא ממש יכולתם לראות ביום רביעי. סוללת עורכי הדין של בעלי הזכויות (כלומר, אקטיויז’ן-בליזארד) החליטה שהסרטון הזה מפר את הזכויות שלהם בצורה שהם לא יכולים לעבור עליה בשתיקה, והסירו את הסרטון הזה מיוטיוב. וזה הקטע שבו הייתי בטוח שבליזארד איבדו את זה סופית.

ריאן פרסם בפורומים שלו מכתב פתוח שלדעתי מציג את כל הבעייתיות והג’יפה שבמהלך הזה (ההדגשות שלי):

You created a tool that allowed us to do anything with your assets. You encouraged us to use your assets and were eager to see what we might come up with. You had to have seen this coming?

I know it’s hard to trust someone you’ve never met to piggyback on your own legacy. The brilliance of StarCraft combined with the multiplayer focus of World of Warcraft. You might be a little worried about your lore being butchered… or even more-so worried about a guy with no supervision tainting the name of your company with poor product.

Let me assure you that I am in no way shape or form going to deliver anything less than complete perfection. I’ve been following your work since Warcraft. I’ve worked with every editor you’ve put out since I was 13 years old.

If you have a problem with what I am doing… or would like to talk about it. I’m all ears. But please don’t send me some messenger with a cease and desist letter.

אם לתמצת את הבעיות שלי עם המהלך הזה:

1. אם לבליזארד יש בעיות עם אנשים שמנצלים את המותג שלהם, שחרור כלי עריכת שלבים לציבור הרחב והתגאות בחופש הפעולה שהוא מעניק לקהילה הוא לא הצעד ההגיוני ביותר לעשות. לתת כלים לקהילה ביד אחת ולאיים עליה בתביעות משפטיות עם היד השניה (ועוד בלי שהוא הפר את תנאי השימוש ויצר תוכן פורנוגרפי או משהו, כן?) זה משהו מגעיל לעשות.
2. להודיע ליוצר המוד שאתם לא מרוצים מהפעולות שלו באמצעות מכתב שנשלח דרך Youtube זו עצלנות, ועוד עצלנות מטופשת במיוחד, שמבטיחה את זה שלא משנה מה תעשו אחר כך (ובליזארד עשו הרבה דברים אחר כך) – אתם תתפסו בצורה רעה במיוחד ע”י הקהילה.

שני דברים קרו מאוחר יותר. הראשון הוא שריאן קיבל הצעת עבודה מ- Riot Games. זה נראה לי כמו חדשות טובות מאוד עבורו, אבל אני לא יכול שלא לחשוד שהסיבה העיקרית שהם עשו את זה היא בשביל להרוויח קצת יחסי ציבור מוצלחים בעקבות כל הסיפור עם בליזארד. הדבר השני הוא שבליזארד יצרו קשר עם ריאן, הסבירו לו בעדינות שהבעיה שלו היא עם השם “World of Starcraft”, הרשו לו להמשיך לפתח את המוד תחת השם “Starcraft Universe”, והזמינו אותו לבקר במשרדים שלהם. אתם יודעים, כמו חבר’ה נחמדים במיוחד, שתומכים בקהילה, וכאלה.

זהירות, המשפט הבא הולך להכיל שפה בוטה.

אקטי-בליזארד, אני מצטער, אתם לא תומכים בקהילה. למעשה, אתם די חארות.

יש הרבה דרכים להסתכל על כל הסיפור הזה. חלקן ציניות יותר, וחלקן ציניות פחות. הדרך שמוציאה את בליזארד בצורה הכי טובה היא אם מניחים שמלכתחילה לבליזארד לא היו שום בעיות עם המוד של ריאן, וסתם מדובר בעורך-דין נלהב יתר-על-המידה מאקטיויז’ן-בליזארד ששלח את המכתב דרך יוטיוב וביקש להוריד את הסרטון.

אבל גם במקרה הזה בליזארד יוצאים גרוע. אם באמת אין לכם משהו נגד המוד, דרך הפעולה הנכונה היחידה שעמדה לרשותם היא לפרסם מיד התנצלות באופן פומבי (אפילו אם אתם לא מחזירים את הסרטון של ריאן לאוויר), ובמקרה הכי גרוע, להגיד בנוסף להתנצלות הזאת שיש לכם איזו בעיה משפטית קלה עם הסרטון ואתם מנסים לפתור אותה עם יוצר המוד, ובעוד כמה ימים הוא יחזור לאוויר. להביא את יוצר המוד למצב שבו הוא היה צריך לשלוח לכם מכתב פתוח זה מעשה מנוול במיוחד.

כמובן, אפשר לנקוט בגישה שמוציאה את בליזארד אפילו יותר נבלות, ולהגיד שהסיבה היחידה מלכתחילה שהם התנהגו בצורה כל כך נחמדה לריאן ואפשרו לו להעלות את הסרטון לאוויר מחדש (וגם הזמינו אותו למשרדים שלהם) היא שהם ראו את יחסי הציבור הגרועים שהמהלך הזה גורם להם. ואנחנו צריכים לזכור שאת כל הבלגן הזה הם עושים בלי שבאמת יש להם כוונה לפתח בשנים הקרובות משחק שיקרא World of Starcraft, כן? נציגי בליזארד התבטאו בנושא במספר הזדמנויות, וטענו בתוקף שזה לא יהיה ה- MMORPG הבא שהחברה הולכת להפיץ.

השורה התחתונה של כל הסיפור הזה היא מאוד פשוטה. מאוד התלבטתי אם לקנות את Starcraft II או לא, כשהוא יצא (התלבטויות שרוכזו בפוסט שגרם להמוני טוקבקיסטים ב- Vgames להחליט שאני נמושה חסרת-עקרונות). בסוף קניתי אותו, אבל הולך ומסתמן שלא תהיה עוד פעם נוספת שבא אני אתן לבליזארד את הכסף שלי. ודיאבלו 3 יכול לקפוץ לי.

הי, זה אני. עדיין יש לי כניסה לאדמין של הבלוג. הנה שלושת הדברים שעשו לי את השנה:

1. The Humble Indie Bundles

מה יותר מגניב מלשלם כמה שבא לך על משחק מחשב? לשלם כמה שבא לך על חבילת משחקים! ואז על עוד אחת!

אז נכון שבשני המקרים נראה שמדובר במשחק רב מכר אחד שהוצמדו לו כמה משחקים הרבה פחות פופולריים (World of Goo בחבילה הראשונה, ו-Braid בשנייה), אבל הסיבה שזוג החבילות העצמאיות הצנועות שיצאו השנה נכנסו לסיכום השנה שלי הוא לא בהכרח המשחקים שהיו בהן, אלא כי אין לי משהו אחר לכתוב עליו הרעיון שעומד מאחוריהן.

הקונספט שלהן עומד בניגוד כל-כך מוחלט להלך הרוח שאנחנו רגילים אליו מחברות הענק שעומדות מאחורי המשחקים שממלאים את רוב השיח שלנו בנושא, שזה מדהים אותי. בזמן ש-Activision וחברותיה מתחרות זו בזו על מי תוציא DRM דרקוני יותר, שלא מונע העתקת משחקים, אבל כן מונע הנאה מהם, שתי החבילות האלה מגיעות נטולות DRM לגמרי; בזמן שהמפיצות הגדולות מתיישרות על קו של 60$ למשחק, וממשיכות להכניס ידיים לכיסים שלנו כשהן מנסות לחוקק חוקים נגד מכירת משחקים יד שנייה, החבילות האלה נמכרות בדיוק במחיר שאתם חושבים שהן שוות לכם, ו האנשים מאחוריהן עוד תורמים אחוזים מההכנסות שלהם לעמותות שונות; ובזמן שכל שבוע יוצא עוד תואם God of War או Gears of War (“זה לא דומה לשום דבר שראיתם! משחק יריות מגוף שלישי בו אתם משחקים חייל עמוס סטרואידים שאוהב להתחבא מאחורי קירות… אבל עם Jet Packs ברגליים!”) רוב המשחקים בחבילות האלה אפילו לא משתייכים לז’אנר מוכר.

ומה שהכי עושה לי טוב ב-HiBs הוא שהן נמכרות. שלמרות הפיראטיות יש עדיין אנשים שמשלמים על משחקי מחשב. 371,665 אנשים שילמו קצת יותר מ-4 מיליון דולר (שזה, במונחים גלובליים, מספר, טוב, די קטן. אפילו קטן מאוד. משהו שהיה גורם לכל מנהל בחברת הפצה רצינית לבלוע את הכובע שלו ולקפוץ מהחלון הקרוב אליו, אבל זה העקרון שחשוב פה), על משחקים שלא היתה להם שום בעיה להוריד אותם מכל אתר הורדות.

וזה די אחלה.

2. Rock Band 3

כי מסתבר שאני לא יכול לסכם שנה בבלוג בלי להזכיר משחק מוזיקה.

אז מה אם המשחק יצא רק לפני חודשיים?

אז מה אם סך כל זמן הבילוי שלי עם המשחק הזה (שחלק גדול ממנו היה בשבועיים האחרונים של השנה) שווה פחות או יותר לאורכו של סרט ממוצע בסדרת “הארי פוטר” , מה שאומר שככל הנראה שיחקתי בו פחות מכל משחק אחר השנה?

Rock Band 3, גם אם בסופו של דבר יתגלה כמשחק בינוני לכל היותר, ייזכר אצלי לתמיד (או, לפחות, עד סוף השנה הבאה. הזכרון שלי הוא כבר לא מה שהיה פעם) בזכות דבר אחד – הציפייה.

ז’אנר משחקי המוזיקה זכה להצלחה מטאורית, השתלט על כל מפגש חברתי והפך ל-Killer App של הקונסולות הביתיות בתוך כמה חודשים, ונשרף כמעט באותה מהירות (לפחות בקרב החברים שלי). אמנם המשחק הראשון בסדרת Guitar Hero יצא ב-2005, והיה הצלחה לא מבוטלת, אבל המהפך שהביאו איתו Rock Band, שהפך את המשחק לחוויה חברתית, הוא זה שאחראי במידה רבה לפופולריות העצומה שלו. אם בימי הזוהר של 2008-9 Rock Band היה סיבה להפגש עם חברים, היום הוא לא יותר מדרך נחמדה לתת לאורחים הרגשה טובה לפני שהם הולכים הביתה.

כמו שכתבתי בסיכום שנת 2009, את השנה הזאת התחלתי בתחושת מיצוי ממשחקי המוזיקה. הם היו חזרתיים, המפתחים שלהם לא השכילו להכניס חידושים משמעותיים למשחקים החדשים (לפחות, לאלו שהיו קצת יותר מחבילות שירים), והיה נראה שהז’אנר הולך בדרכו של הקווסט (אם נתעלם לרגע מהפריחה שלהם על הקונסולות הניידות והסמארטפונים. ומ-Telltale. כי לעובדות מורכבות יש נטייה להרוס נרטיבים). הייתי מוכן להכיר בעובדה הזאת ולהמשיך הלאה, עד להגעת השמועות הראשונות על Rock Band 3. פתאום התחילו לדבר על קלידים כאחד הכלים במשחק, ולא הרבה זמן אחר-כך התברר שמדובר בלא פחות ממהפכה, כשהרמוניקס הודיעה שב”רוק בנד 3” יהיה אפשר לנגן עם גיטרה אמיתית! של Fender!

מהנקודה הזאת הפסקתי לראות ב”רוק בנד 3” משחק נגינה, והתחלתי לראות בו כלי לימודי. כן, גם אני רציתי להיות הבחור הזה שמוציא גיטרה כשכולם יושבים סביב המדורה, ומנגן קלאסיקות (את השירה כבר הבנתי שנועדתי להשאיר לאנשים אחרים) בשביל החבר’ה; אני עדיין מצטער על שהפסקתי את שיעורי הפסנתר מתישהו בבית הספר היסודי, מה שהותיר אותי עם לא יותר מהיכולת לנגן את “יונתן הקטן”, ולתקופה לא קצרה נראה היה ש”רוק בנד 3” הוא התשובה לפנטזיות הקטנות האלה.

אז כן, כמה משחקים קצרים בדבר באמיתי הבהירו לי שללמוד נגינה זה הרבה יותר קשה משזה נראה, ובמבט מפוכח אני לא יודע אם אני יכול להרשות לעצמי להשקיע כל-כך הרבה כסף וזמן בתמורה לתסכולים, אכזבות וכאבים בידיים (לא בהכרח בסדר הזה) רק בשביל לנסות לחיות חלומות של נער מתבגר, אבל את התחושה ש”רוק בנד 3” גרם לה, המחשבה שבעתיד הקרוב ייצא משחק וידאו שיכול להפוך אותי לאדם שלם יותר, אי אפשר לקחת ממנו.

3. 115” של Awesomeness

חלום אחד שכן הגשמתי השנה הוא הפיכת הסלון שלי (בסדר, דניאל, “שלנו”) למיני אולם קולנוע, עם חמישה רמקולים, סאב וופר ומסך שגדול יותר מאלו שנמצאים ברוב האולמות של “לב”.

כן, זה נפלא לראות עליו סרטים, תודה ששאלתם, וגם סדרות טלוויזיה, אבל החוייה שזכתה להכי הרבה שדרוג זו חוויית המשחק שלי. אני חושב שהמילה הנכונה פה היא Immersion. זה מתחיל כבר במשחקים פשוטים יחסית, כמו Geometry Wars או Splosion Man’, שמגלים הרבה יותר פרטים בכזה גודל (וזה חשוב כשארבעה אנשים שונים שולטים על ארבע דמויות שונות ועדיין רוצים להבין מה לעזאזל קורה על המסך), אבל האפקט האמיתי מתקבל במשחקי ה-AAA, עם הסאונד ההיקפי והניצול הכרטיס הגרפי של ה-Xbox עד להבאתו לסף התאבדות.

בין אם זה בקטעי הרכיבה על אופנוע שלג ב-Modern Warfare 2, קפיצות מבניינים ב-Prototype או מבט מלמעלה על עיר ימי-ביניימית ב-Assassin’s Creed (ואז קפיצות מבניינים), פתאום, למשך שנייה או שתיים, הלב שלי מתחיל לפעום, ואני כבר לא יושב לי על ספה בסלון עם גיימפאד ביד, אלא מרחף באוויר ב-150 קמ”ש, כשמאחורי רודפים עשרות אנשים שרוצים להרוג אותי, וזו תחושה מדהימה.

ומצד שני…

2010 לא הביאה איתה אכזבה גדולה, רק כמה אכזבות קטנות:

• Alan Wake התגלה כמשחק עם משחקיות מגוחכת, שמאפילה על העלילה הסטיבן קינגית הסטנדרטית שלו, והופכת אותו בעיקר למשחק הזה שהנשק הכי חזק בו הוא זרקור.
• אולי שווה לשחק ב-סטארקרפט II, אבל במחיר של 60$ לשליש סיפור, אני אתן לאחרים ליהנות ממנו.
• מוד המוטציות של L4D2 הגיע עם הרבה ציפיות לשינויים שבועיים במשחק, אבל התברר יותר מדי פעמים כווריאציות טפשיות (Room for One), כאלה שרק הופכות את המשחק לקשה יותר, ולא מעניין יותר (Hard Eight, Taaaank), או כאלה שלא צריך מוד משחק מיוחד בשביל לשחק (Healthpackalypse, Iron Man).
• ה-Kinect, שטומן בקרבו את אחת הטכנולוגיות הכי מלהיבות שהגיעו לשוק בשנים האחרונות, הגיעה עם כזו רשימה עלובה של משחקים, שמסתבר שמיקרוסופט לא מוציאים אותו כמתחרה ל-Wii, אלא ל-Eye Toy. וזה כואב במיוחד כשרואים את הדברים המדהימים שמפתחים עצמאיים עשו איתו.

רוב הפוסטים שהם ביקורת מכל סוג מתחילים בהסבר קצר על מהות המשחק המבוקר. במקרה של Starcraft 2, אלא אם כן הקורא המזדמן נחטף על ידי חייזרים בילדותו (טרום 1998 כמובן) והוחזר רק עכשיו, אין באמת צורך בהקדמה למשחק. אז אני אדלג על כך באלגנטיות, ואתייחס ישר למשחק עצמו.

לכל אלו שדואגים או כועסים מכך ש-Blizzard חילקו את המשחק לשלושה חלקים כאשר כל אחד מהם מורכב מקמפיין אחד ויחיד, הסירו דאגה מלבכם. אין ספק שאחרי שסיימתי את עיצוב-כוכבים שתיים: כנפיים של חירות, אפשר בכנות להגיד שמדובר במשחק באורך סביר. הקמפיין, אשר סובב סביב עיסוקיו של ג'ים ריינור, אחת מהדמויות הראשיות מהמשחק הראשון, מקיף סדר גודל של 10 שעות משחק. לכך, כמובן, נוסף ה-Multiplayer.

דרום-קוריאה יכולה גם כן לנשום לרווחה; המשחק שומר באופן מובהק ומכוון על אופי הסדרה. הגרפיקה אמנם שופרה משמעותית, אך שומרת בדיוק על אותו המראה וההרגשה. הגיימפליי גם כן נותר מאוזן עד למילימטר האחרון בין שלושת הגזעים במשחק, למרות הכנסה של יחידות חדשות והוצאה של חלק מהישנות. אני מודה שלא יצא לי לשחק יותר מדי סיבובים מרובי-משתתפים, אבל ממה שבכל זאת יצא לי הרגשתי שהמשחק צוות אותי עם אנשים ברמה שלי (להלן: לא משהו).

למרות שאני לא מתקרב אפילו לרמות העליונות של התחתית בסולם של סטארקרפט, הקמפיין ברמת הקושי הנורמלית היה קל מדי, וריחם עלי בנקודות בהם הגיע לי להפסיד.  בכל זאת, היתרון הכי גדול של הקמפיין הוא הגיוון האדיר שבו, סטייה משמעותית מרוב משחקי ה-RTS המוכרים, בהם לרוב יש נוסחה אחת או שתיים בה נדרש השחקן לשלוט על מנת להצליח בכל המשימות. ב-SC2:WoL, חלק גדול מהמשימות דורשות טקטיקות ייחודיות, לאור אילוצים שונים שמכניס המשחק – החל מנהרות לבה הגועשים כל מספר דקות וכלה במחזורי יום-ולילה המשפיעים על היכולת לפעול בשטח.

אלמנט חדש נוסף שהוכנס הוא ההתנהלות בין המשימות, המתרחשת כולה על ספינה בה ניתן לדבר עם חלק מהסובבים, לחקור טכנולוגיות חדשות ולרכוש שדרוגים ליחידות הזמינות. השיחות עם אנשי הצוות על הסיפון הן חביבות אבל קלישאתיות, לא פוגעות באווירת המשחק אבל גם לא תורמות יותר מדי. למרות הטקסטים הדרמטיים מדי, הדיבוב לדמויות עשוי כהלכה ולא צורם, כפי שכבר התרגלנו לצפות מ-Blizzard.

לסיכום, אצטרף למבקרים אחרים ואומר ש-Starcraft II: Wings of Liberty הוא בדיוק מה שציפו ממנו להיות - הפרק ההגיוני הבא בסדרה המוצלחת. אך בתור תשובה לשאלה: האם הוא שווה 60 דולר? לטעמי, רק אם אתם מעוניינים לשחק גם ברשת.

בכל רחבי העולם, כמויות גדולות של אנשים התכנסו מסביב לחנויות המשחקים בציפיה לקראת Starcraft II. עקב היחס המזלזל-משהו לתרבות הגיימינג כאן בארץ, לא ציפיתי להתעניינות דומה גם אצלנו. אבל בכל זאת, זכרתי שעשו בארץ עניין גדול מסביב לאירוע ההשקה של חבילת ההרחבה ל- World of Warcraft. אז הגעתי, חמוש במצלמה ובכסף מזומן, להשקה הלילית של Starcraft II במדיה-גיים בגבעתיים. היה… נחמד.

נתחיל מהחלקים המאכזבים: למרות המספרים הלא-רעים של עותקים שנמכרו ברחבי הארץ (Games.co.il מדווחים על כאלף עותקים שנמכרו בליל ההשקה) ולמרות שהתור לקנייה נראה מאוד מרשים עקב העובדה שהוא השתרך עד מחוץ לחנות, כמויות ההתעניינות מסביב למשחק הזה בליל ההשקה לא היו גדולות כפי שקיוויתי. גם התחושה היתה של מאורע קטן בהרבה מכפי שאפשר לצפות – בסופו של דבר, היה מדובר בכמה עשרות אנשים שמנסים להדחס לתוך חנות שלא ממוזגת מספיק בשביל להכיל בתוכה כמה עשרות אנשים, כשברקע מסכי טלוויזיה מציגים סרטונים מתוך Starcraft II.

ובכל זאת, זה היה מגניב. היה מגניב לראות כמה עשרות גיימרים שמתעניינים מספיק במשחק בשביל לוותר בשבילו על כמה שעות שינה יקרות-ערך. היה מגניב לגלות שכמה אנשים שהכרתי ממסגרות אחרות גם משתייכים לקבוצה הזאת. היה מגניב לדבר עם אנשים על המשחק, ועל הנקודות שבהן חשבנו שהוא יאכזב או יצליח. למרות סדר הגודל הקטן, בכל זאת היה מדובר במאורע כיפי.

ברחבי העולם היתה יותר התרגשות מסביב למשחק, ולמרות שנתוני המכירות הסופיים עוד לא ברורים, עדיין מדובר במספרים מרשימים למדי. כמו כן, 48 שעות אחרי, כבר היה ניתן למצוא בכל מיני מקומות ביקורות ראשונות על המשחק (ששיבחו והללו אותו כאילו מדובר בלא פחות מביאת המשיח), אבל משהו אומר לי שאי אפשר ממש לקחת את הביקורות האלה ברצינות. הרבה יותר אהבתי את ה- Liveblogging של Rock, Paper, Shotgun שנכתב בערב ההשקה.

אם מתחשק לכם לראות קצת תמונות מאירועי ההשקה, צילמתי בשבילכם ממש מעט תמונות מההשקה במדיה-גיים, ו- Games.co.il בשיתוף עם ynet צילמו כתבת וידאו באירוע ההשקה בפריק.

עכשיו אני רק צריך למצוא זמן לשחק בדבר הזה…

מכיוון שאני כנראה אחד הגיימרים היחידים בעולם שלא משחק כרגע Starcraft 2, זה מפנה לי קצת זמן לכתוב בבלוג. אני רוצה להעלות נקודה שמאוד הציקה לי לגבי SC2: למה בעצם כל כך חשוב לכולם לשחק במשחק בדיוק ביום שהוא יוצא?

אנשים עשו preorder חודשים מראש, הלכו לאירועי השקה, עמדו בתור בחנויות משחקים, והכל כדי לשחק במשחק עכשיו, ולא חס וחלילה מחר, או עוד שבוע. וזה קורה כל פעם מחדש. זה קרה עם האייפאד בארה"ב לפני כמה חודשים, זה קרה עם האייפון כשהוא הגיע לארץ, זה קרה עם H&M. אנשים יעמדו שעות בתור, ירמסו אנשים אחרים, ישלמו יותר – הכל כדי לקבל את מה שזה לא יהיה עכשיו.

אבל Starcraft 2 יהיה קיים גם מחר, גם עוד שבוע, ואפילו עוד שנה. אם הוא באמת מוצלח כמו SC המקורי, כנראה שגם עוד 10 שנים אנשים עדיין ישחקו בו. אני מסכים שאחרי כל כך הרבה ציפייה, אתם כבר מתים לשחק במשחק. אבל אני חושב שההתייחסות לזה היא קצת מוגזמת. אנשים משקיעים כל כך הרבה מאמץ, ובשביל מה?

זו לא שאלה רטורית, אני באמת לא מבין. בשביל מה? חיכיתם 12 שנים, כמה נורא כבר יהיה לחכות עוד יום אחד?