כן, אני יודע, במיוחד בהשוואה לקדחת העדכונים של סוף השנה, נראה שהעדכונים בבלוג עצרו כמעט לחלוטין במהלך ינואר. כתוצאה, כל מיני דברים התפספסו להם. כמו חלק ד’ של סדרת הפוסטים “בואו נשחק Crusader Kings”. או XCOM.

זה התחיל לפני קצת יותר משבועיים, עם ההודעה על חשיפה מרגשת בגליון הקרוב של Game Informer. תוכן החשיפה: משחק חדש תחת המותג של XCOM, שיקרא XCOM: Enemy Unknown. והוא יהיה משחק אסטרטגיה מבוסס-תורות.

בואו ניקח צעד אחורה. על קיומו של XCOM למדנו לראשונה לפני קצת פחות משנתיים – כשגילינו ש- 2K Marine הולכים להחיות את המותג בתור משחק פעולה מגוף ראשון. התגובות, שלנו ושל מגוון רחב של אנשים ברחבי הרשת, לא היו אוהדות במיוחד. בחודשים שלאחר מכן, המילים “ניצול ציני של מותג נוסטלגי”, “אכזבה”, “מה זה החייזרים המכוערים האלה?” ו”בורקסים” שובצו במספר רב של משפטים הקשורים למשחק (“אוף, אין לי כוח לראות את הטריילר החדש של הניצול הציני של המותג הנוסטלגי הזה, אני הולך לקנות בורקסים”). 2K Marine, מבחינתם, הפנימו את הביקורת, והחזירו את XCOM לשולחן השרטוטים. בתערוכת E3 של שנת 2011 הוא כבר הוצג בגרסה שונה: יותר אסטרטגי ומתוחכם, עם אפשרויות מתוחכמות יותר של עבודה בצוות ויותר דגש על ה”בסיס” שבו אתם מבצעים מחקר ואימונים לקראת המשימות הבאות שלכם. התגובות נעו על הספקטרום שבין “מסוקרנות” ל”מפוהקות”. אני הייתי סקפטי.

ואז – הפצצה. מסתבר שלא יהיה משחק XCOM אחד, אלא שני משחקי XCOM. אחד מהם יהיה משחק הפעולה מגוף ראשון שלמדנו להיות אדישים אליו במהלך השנה וחצי האחרונות, והשני יהיה משחק אסטרטגיה מבוסס-תורות, כמו משחק ה- XCOM הראשון. והוא ייצא ב”סתיו 2012”, מתי שזה לא יהיה, עבור הפלייסטיישן 3, האקס-בוקס 360, והמחשב האישי.

ואם ההודעה הזו לא מספיקה בשביל לגרום לחובבי המשחק המקורי להתפוצץ מרוב אושר – האנשים שיהיו אחראים עליו הם המפתחים של סדרת Civilization, חברת Firaxis. לא משנה מה אתם חושבים על Firaxis, אתם חייבים להודות שאם יש משהו שהם יודעים בבירור לעשות, זה משחקי אסטרטגיה.

אבל פצצה אחת נוספת נחתה ברשת לפני כשבוע. מסתבר שמשחק הפעולה שמבוסס על XCOM, זה שהיה אמור להחזיר את המותג למודעות ולגרום לכל מעריצי המשחק המקורי לזעוק בתסכול, נדחה לשנת 2013. סדרת XCOM חוזרת עם משחק אסטרטגיה חדש. משחק הפעולה… יגיע אחר כך.

מה כל זה אומר? אנחנו לא בדיוק יודעים. ייתכן שהרעיונות השאפתניים של צוות הפיתוח לגבי משחק הפעולה כשלו בעת הביצוע, והם מנסים לתכנן את המשחק בצורה מעט אחרת. ייתכן ש- 2K Marine לא מספיק בטוחים באיכות שלו. ייתכן ש- 2K Games באמת ובתמים רוצים להחזיר את המותג לשוק עם משחק אסטרטגיה ולא עם משחק פעולה. ייתכן שהם רוצים לראות קודם כל אם משחק האסטרטגיה יצליח, ורק אם זה יקרה, הם יוציאו לשוק גם את משחק הפעולה. אנחנו פשוט לא יודעים.

אבל דבר אחד בטוח בנוגע ל- XCOM החדש: הוא מעורר התרגשות. לא רק בגלל שהוא התחייה שבאמת “מגיעה” למותג הזה, אלא בגלל שמשחקי אסטרטגיה מבוססי תורות, במיוחד על הקונסולות, הם לא דבר נפוץ במיוחד, ואנחנו תמיד מייחלים למשחקים טובים נוספים בז’אנר הזה.

פרטים נוספים, כך אני חושב, יגיעו בקרוב. בינתיים, אנחנו נחזיק לחבר’ה מ- Firaxis אצבעות.

לא באמת האמנתי שאנחנו הולכים לקבל Deus Ex חדש.

ראיתי את הטריילרים, קראתי את הראיונות, וכל הזמן הזה לא ידעתי אם מה שיופץ ברחבי העולם יהיה באמת Deus Ex. הצורה שבה Human Revolution ספח אליו את כל עקרונות היסוד של משחקי הפעולה מהעשור האחרון (בריאות מתחדשת, קרב מבוסס-מחסות, “הריגות מיוחדות” בגוף שלישי), ביחד עם כל מיני דברים שקרו בעולם כמו החידוש של X-COM, גרמו לי לחשוב שמה שנקבל הולך להיות גרסה מרודדת במיוחד של המקור. זה לא הפריע לי יותר מדי (את Deus Ex אני אוהב בעיקר בגלל העלילה והעולם שהוא מציג, לא המכניקה), אבל זה כן יצר אצלי סט מסוים של ציפיות מ- Deus EX: Human Revolution. שהתבררו כשגויות לחלוטין.

Human Revolution, עד כמה שהפלצן שבי היה רוצה להגיד את זה, הוא לא Deus Ex שעבר “קונסוליזציה” והפך להיות כל כך פשוט עד שקוף שמשחק בגיימפאד עם כפתור אחד יכול לסיים אותו ברמה הקשה ביותר. הוא לא צל חיוור וחסר-השראה של Deus Ex, ניסיון ציני לסחוט מזומנים ממעריצי הקלאסיקה הזו. Human Revolution הוא משחק נהדר, שמצליח לעמוד בכבוד לצד Deus Ex המקורי, ואפילו לעשות לא-מעט דברים טוב הרבה יותר ממנו. חוץ מהסוף. אבל לזה אני אגיע אחר כך.

Human Revolution נפתח כ- 25 שנה לפני אירועי המשחק המקורי. Augmentations, אותם שדרוגים מכניים לגוף האדם, בדיוק מתחילים להיות נפוצים באוכלוסיה, ומעוררים שורה רחבה של שאלות כלכליות, טכנולוגיות ומוסריות. בני האדם שלא מסוגלים להרשות לעצמם את הסמים היקרים שנחוצים על מנת לאפשר לגוף לעשות שימוש ב- Augmentations מודאגים שהם יחשבו ל”אזרחים סוג ב’”. הממשלות מודאגות מפעילותן הלא-מפוקחת של החברות שמפתחות את ה- Augmentations הבאים. כולם לחוצים שבכל רגע הולך לקרות משהו קיצוני, כמו מאהל מחאה או חבורה של אנשים שמצטלמים עם שלטי “We are the 99%”. העולם הוא לא העולם הדיסטופי והגוסס של Deus Ex, אבל הוא נמצא רק במרחק של מעידה קטנה אחת ממנו.

אתם משחקים את אדם ג’נסן – בחור שמדבר בקול גרוני מוגזם (תחשבו כריסטיאן בייל בתפקיד באטמן), שגם מתפקד כראש מערך האבטחה של Sarif Industries (אחת מהחברות המובילות בתחום ה- Augmentations). יום בהיר אחד, Sarif Industries מותקפת ע”י בריונים שאף חלק מהגוף שלהם לא יכול לעבור בגלאי מתכות בלי לצפצץ, וכמות מכובדת של מדענים שעובדים בחברה סופגים כמות לא-סימפטית של קליעים. גם אדם ג’נסן מוצא את עצמו בסיטואציה הלא-נעימה הזאת, אבל בניגוד למרבית המדענים, נשארו בו מספיק חלקים נעים כדי שהוא לא יוכרז כטוטאל-לוס, והוא חוזר לעבודה חצי שנה מאוחר יותר, עמוס ב- Augmentations מכף רגלו הביונית ועד לראשו בעל משקפי השמש הנשלפות. כעת אתם, בתור אדם ג’נסן, תצטרכו לטוס ברחבי העולם, להרביץ לאנשים רעים, להרשים נשים בעזרת כוח העל שלכם, ולגלות מי עומד מאחורי המתקפה המסתורית על Sarif Industries ולמה הוא עשה את זה.

כמיטב המסורת של משחקי Deus Ex, את המטרות שלכם תוכלו להשלים במגוון דרכים. תוכלו לשחק את המשחק כלוחמים ללא-חת, שפותרים כל בעיה עם כמה עשרות קליעים, ואז יורים עוד כמה בשביל לוודא הריגה. תוכלו להתגנב בצללים ובתעלות אוורור, ולעבור ממקום למקום בלי שאף אחד בכלל יבחין שהייתם שם. תוכלו, לפעמים, פשוט לשחד מישהו אחר שיעשה עבורכם חלק מהעבודה. לכל בעיה ב- Deus Ex יש מגוון רחב של פתרונות, וחלקם עשויים להיות יצירתיים ומפתיעים למדי. מדובר במשחק שמתגמל אתכם היטב על חקר של כל פינה בעולם שהוא מציג בפניכם, וזורק אתכם לתוך עולם עם ממש הרבה פינות.

העולם הזה מצליח בקלות לעשות צדק עם משחקי ה- Deus Ex האחרים (שמתרחשים מאוחר יותר מבחינה כרונולוגית). יש בו המון אנשים וחברות שלכל אחד מהם יש אינטרסים וסיפור שאתם יכולים לגלות. כל מחשב שאתם פורצים אליו חושף בפניכם אימיילים שיכולים להיות כל דבר מקוד גישה לאחד האזורים שחסומים בפניכם עד כה ועד לתכתובות מיילים אישיות שלא משפיעות בשום צורה על עולם המשחק, או מיילים מנסיך ניגרי שמציע לקורא האימייל מאות מיליוני דולרים בתמורה לעזרתו.

גם באינטרקציה עם העולם הזה יש לכם לא-מעט חופש בחירה. ההחלטה האם להשתמש בכוח קטלני או לא במהלך המשחק תשפיע על העולם והדמויות שסביבכם במגוון דרכים – חלקן מפתיעות למדי. אבל גם פעולות קטנות יותר, כמו התמהמהות באזור מסוים יותר זמן מהנדרש, פריצה למשרד או אמירת המשפט הלא-נכון לאדם הלא-נכון, עלולה להוביל לתוצאות מפתיעות. המקומות שבהן חופש הבחירה הזה בולט ביותר הם הקווסטים האופציונליים – כל מיני אירועים קטנים שלא ממש חיוניים להתקדמות העלילתית שלהם, אבל לחלק מהם יש עומק מרשים למדי, והם נוטים להיות מאוד שונים ומגוונים באופי שלהם (קווסט אחד, למשל, יכריח אתכם לזכור ולהסיק מסקנות מהערות שקראתם בדו”ח משטרתי, על מנת להצליח להוציא וידוי מרוצח).

Human Revolution מצטיין בעוד כמה בחינות. המכניקה שלו, למשל, היא משהו יוצא-דופן. מהסוג שבדרך כלל אנחנו רגילים לראות במשחקי תפקידים “כבדים” ולא במשהו שמנסה למכור את עצמו כמשחק פעולה. מתי הפעם האחרונה שראיתם משחק פעולה שלא רק מאפשר לכם לסחוב יותר משני כלי נשק, אלא גם מאפשר לכם לסדר את הציוד שלכם, כאילו אתם משחקים בדיאבלו. לכל הדברים הללו יש קיצורי דרך (יש אפשרות בתפריט, למשל, שמסדרת לכם את הציוד באופן אוטומטי), אבל אם אתם רוצים שהחוויה שלכם תהיה קרובה ככל האפשר לזו של Deus Ex המקורי, אתם יכולים.

אבל מן הסתם, זה לא עובד טוב ב- 100%.

בכל מקום בעולם דיברו כבר על הבוסים. על איך שבמשחק שכל כך מעודד בחירה אישית, זה מטופש שמדי כמה שעות הוא נועל אתכם בחדר ביחד עם בחור מגודל עם רובה מרשים ומאגר בלתי-נדלה של רימונים. אין לי מה להוסיף למה שהם אמרו מלבד להנהן בהסכמה ולהגיד “הו, כן”. לקראת סוף המשחק, כשכבר סיימתם לחלוטין לפתח את הדמות שלכם, אתם יכולים להרשות לעצמכם לפזול קצת לכיוון חיזוק השימוש של הדמות שלכם בנשק חם גם אם לא ממש רציתם לעשות את זה. אבל בשעות שקדמו לכך מצאתי את עצמי כל הזמן מתכנן את כמות הציוד שאני נושא כך שיהיה לי תמיד מצבור רימונים לשימוש בקרב הבוס הקרוב, אף על פי שאף אחד מהרימונים לא היה שימושי עבורי בכל נקודה אחרת במשחק. זה אידיוטי, זה מעצבן, אבל זה לא הדבר הכי נורא במשחק.

גם כושר המשחק המזעזע של הדמויות ושפת הגוף הלא-הגיונית שהן מציגות הם לא הדברים הכי גרועים במשחק. וזה שאין במשחק נשקי התקפה לטווח קרוב לפעמים יוצר הרגשה מטופשת ממש (אה, יש פה חלון זכוכית שאני רוצה לשבור… טוב, אני צריך ללכת למצוא איפשהו ארגז לזרוק עליו בשביל לעשות את זה. או מקרר. גם מקרר יעבוד) – אבל גם זה בעיקר מטרד מציק קלות, ולא הרבה יותר מזה.

הדבר הכי נוראי במשחק הוא הסוף שלו.

(אל תדאגו, אין כאן ספוילרים, אבל ייתכן שכמה מכם שלא שיחקו במשחק עד עכשיו ירצו להמנע מקריאה של הפסקאות הבאות. לא שזה בעייתי במיוחד. כאמור, אין כאן ספוילרים.)

בעוד ש- Deus Ex עסק בקונספירציה חובקת-עולם ובחן אותה ממספר זוויות, Human Revolution הוא משחק קטן ואישי יותר. הוא מרוכז הרבה יותר בסיפור של אדם ג’נסן ו- Sarif Industries, ולמרות שהוא רומז כל הזמן ומתהלך מסביב לנושאים גלובליים יותר, הוא אף פעם לא באמת עוסק בהם. אין עם זה יותר מדי בעיה – העלילה שלו בנויה בצורה טובה ומעניינת רוב הזמן, אבל כן קיוויתי שבשלב מסוים הוא יפסיק לרמוז, ובאמת יפתח את העלילה שלו – שהמשחק כל הזמן יפסיק ללכת ליד הקונספירציה הגלובלית ויתחיל להכנס בה ראש בראש.

ואז, כשהוא עשה את זה, התחרטתי ממש על שביקשתי את זה מלכתחילה.

אקט הסיום של Human Revolution הוא נוראי. נוראי. מבחינה עלילתית, מדובר באחת הקונספירציות המטופשות ביותר שיצא לי להתקל בהן. מבחינת עיצוב השלבים, הוא הופך את המסך האחרון למשהו שונה לחלוטין ממה שהתעסקתם איתו עד עכשיו, מה שהיה יכול להיות נחמד – אם הוא לא היה גורם לכל הכישורים שפיתחתם במהלך המשחק להפוך לחסרי תועלת לחלוטין. ורק בשביל לסובב קצת את הסכין אחרי שכל זה מסתיים – סרטון סיום קטן אחרי הקרדיטים, שאמור להיות בסך הכל קריצה חביבה לכיוונו של Deus Ex, מחבר בין שני המשחקים בצורה כל כך מגושמת בהשוואה לכל שאר Human Revolution, עד שאין ברירה אלא לחשוד שלא רק קרבות הבוסים נתרמו למשחק ע”י חברה חיצונית.

הסיום המחורבן הזה לא באמת משנה את הדעה הכוללת שלי על המשחק. Human Revolution הוא עדיין משחק מצוין, וכבר נתקלתי במשחקים פחות טובים ממנו שהסוף המחורבן שלהם לא מנע ממני להמליץ עליהם. אבל תחושת ההחמצה שהוא יוצר בסופו היא גדולה הרבה יותר. מדובר במשחק מסוג שמאוד נדיר למצוא היום (אם כי עד שכתבתי את הביקורת הזו, Skyrim כבר יצא ברחבי העולם, אז יש לכם אלטרנטיבות, בסך הכל), העולם שהוא יוצר נפלא, המכניקה שלו מוצלחת, והוא מותח ומסקרן לרוב אורכו. בסך הכל, מדובר במשחק שיכול לשאת על עצמו בכבוד את ההשתייכות למוצג “Deus Ex”, וזה הישג שבכלל אי אפשר לזלזל בו.

רוצים לשמוע אותי מקשקש עוד על המשחק? בפרק הבונוס האחרון של המשחקיה,  איתמר וייסברג, אליאב סלומון (שכתב את הביקורת ב- Gamer) ואני התקשקשנו על Human Revolution במשך כשעה וחצי. מומלץ בחום. גם אם אני קצת חוזר על דברים שכתבתי פה למעלה.

אחרי חודשים ארוכים בהם האקס בוקס שלי שימש כמכונת דאנס סנטרל באופן די אקסלוסיבי, יצא לי לשחק במספר משחקי קינקט. הנה מה שחשבתי עליהם.

Fruit Ninja Kinect (ל-XBLA)

את המשחק הזה אפשר לסכם ב”נכון Fruit Ninja? אז לקינקט”. הוא לא מתיימר לעשות יותר או פחות, אלא זה בדיוק משחק השמדת הפירות ששיחקתם בסמארטפון שלכם, אבל בגרסה שבה אתם משתמשים בזרועות שלכם כדי לבצע את הקיצוץ. מצבי המשחק הם זהים כמעט לחלוטין, כאשר גם פה מצב הארקייד (זה שיש בו בננות שנותנות בונוסים מגניבים) הוא הכי כיפי. התוספת המשמעותית היחידה על פני גרסת הסמארטפון הוא מצב מרובה משתתפים שבו שני שחקנים יכולים לקצוץ פירות ביחד. למעשה, עבורו רכשתי את המשחק. זה פשוט כיף לשחק עם עוד חבר ולהתחרע על הפירות במסך. זיהוי התנועות עובד היטב, ובאופן כללי זה ניצול מוצלח של חיישן הקינקט.

ובכל זאת, קצת ביקורת. קודם כל, הוא יקר. 10$ זה המון למשחק כזה, מהסוג שעולה בין 0 ל-4 שקלים בגרסת הטלפון. ואם כבר אנחנו משלמים מחיר כל כך יקר, ניתן היה לצפות לקצת חידושים ושינויים שמנצלים את העובדה שמדובר בפלטפורמה ביתית. עוד מצבי משחק? בונוסים חדשים? עגבניות שרי? משהו? נו טוב.

אז מומלץ? בהסתייגות קלה, אבל כן. הוא כיפי, ומהווה הדגמה משעשעת של הקינקט לחברים.

Child of Eden

משחק הקינקט הכי יפה ומיוחד שיצא עד כה. הוא מגיע מהיוצרים של Rez, והוא בסגנון די דומה לו. זהו משחק יריות “על מסילה” והקורבנות הם כל מיני צורות גאומטריות המייצגות חלקיקי מידע, וירוסים והשד יודע מה, בעולם וירטואלי הזוי ויפיפה שיצרו המפתחים (היפנים, כמובן). המטרה: להציל את לומי, העלמה היפה הכלואה בעולם הזה. כמו Rez, גם Child of Eden עושה שימוש נהדר במוסיקה, כאשר הירי שלכם יוצר אפקטים קוליים שמשתלבים במוסיקת הרקע ומוסיפים לחוויה הויזואלית גם חגיגה קולית. זהו מהמשחקים הבודדים שמהנים גם עבור צופה מהצד, ולא רק עבור זה שמשחק.

כשיחקתי רוב הזמן לא ידעתי מה לעזאזל קורה על המסך, אבל נסחפתי לחלוטין לתוך המראות המוזרים של Eden, והמוסיקה הנהדרת (ויש גם שירים!). השליטה באמצעות הקינקט מסייעת לתחושה הזאת: זה מרגיש כאילו אתם מחוברים, פיזית, לנעשה על המסך, ואתם ממש זורמים, ויורים, בתוך המרחב. לא פלא, אם כן, שמיקרוסופט החליטה לכלול את המשחק בחבילות הקינקט החדשות – החיישן והמשחק הזה פשוט נועדו זה לזה.

החסרון המרכזי של Child of Eden הוא האורך שלו. הסיפור נגמר תוך שעתיים פלוס-מינוס, מה שהיה קביל, אולי, אם הוא היה נמכר במסגרת ה-XBLA, אך כשיצא הוא נמכר במחיר מלא, וזכה להצלחה מסחרית די עגומה. למרבה המזל, הכללתו בחבילות הקינקט הביאה לכך שניתן לקנות אותו עכשיו במחיר זול בהרבה ב-ebay. אני קניתי אותו ב-11 דולר, ובמחיר הזה אני ממליץ עליו בלב שלם.

Leedmees (ל-XBLA)

שיחקתי רק בגרסת ה-trial של Leedmees, והיא שעשעה אותי לשעה בערך. הקונספט: כמו למינגס, רק שאתם משתמשים בגוף שלכם על מנת להעביר את היצורים הזעירים ממקום למקום. אתם עומדים באמצע, ועליכם לעמוד בתנוחות שונות כדי שתוכלו לשאת את ה-leedmees מצד אחד של המסך לצד האחר, כאשר הפלטפורמות והמכשולים משתנים משלב לשלב. הרעיון ממש חמוד, וכשזה הולך לו, המשחק גורם לכם להרגיש כמו ענק שמנסה לעזור לגמדים הקטנים שלו, מרים אותם על זרועותיו ומוביל אותם למקום מבטחים.

אבל זה לא תמיד הולך לו. לעיתים קרובות המשחק לא הצליח לזהות את תנועותי בדיוק, ופעמים רבות נפלו הקטנטנים למותם, מול קולות התסכול שלי. פעולה שאמורה להיות פשוטה, כמו להרים leedme מהקרקע, התגלתה כמסובכת מדי, עקב מימוש קינקטי לא אופטימלי. גזר הדין: אפשר לוותר.

סיכום

אם אתם ממאוכזבי הקינקט (אני אף פעם לא השתייכתי לקבוצה הזו), אני חושב שתשמחו לגלות שמשחקים הולכים ועושים דברים יותר ויותר מעניינים עם החיישן הזה. אפשר לשחק במשחק כמו Child of Eden עם שלט, אבל זה פשוט פחות כיף. תנו ליפנים חומרה מגניבה, והם כבר ימצאו משהו יצירתי לעשות איתה.

קניתי הרגע את Insanely Twisted Shadow Planet. אלה חדשות מפתיעות בפני עצמן, אחרי שהתלוננתי ש-$15 זה יותר מדי, אבל הדבר המרגש באמת הוא שעשיתי את זה בצורה פשוטה ונוחה דרך האתר של מיקרוסופט.

חלק מכם בטח ניסו פעם לקנות נקודות דרך xbox.com וגילו שזה לא עובד בלי כרטיס אשראי אמריקאי. גם לי הייתה את החוויה הזו, ובעבר קניתי נקודות דרך כל מיני אתרים מפוקפקים ששולחים קודים באימייל ולוקחים קצת יותר כסף ממה שזה אמור לעלות. היום אמרתי לעצמי “טוב, לא מוציאים יותר DLC לגיטר הירו, ואני לא באמת צריך 3000 נקודות שיירקבו לי בחשבון, שווה לנסות ואולי הם תיקנו את השטות הזו בטעות”. מסתבר שהאופטימיות משתלמת.

קניתי 800 נקודות ב-$9.99, שילמתי ב-PayPal, קניתי את ITSP דרך האתר, הדלקתי את האקסבוקס והוא הופיע לי בהורדות של ה-marketplace. כל התהליך לקח בערך 2 דקות. אני כל כך שמח מזה שמיד רצתי לכתוב פוסט. אני מציע לכל בעלי האקסבוקס לרוץ ל-xbox.com ולקנות לכם נקודות בזול ובנוחות, ואז להשתמש בנקודות האלה כדי לקנות אחד מהמשחקים האולי-יקרים-מדי של ה-Summer of Arcade.

רבות נכתב כבר על עניין הפיראטיות בישראל, ונדמה שמקלדותינו עייפו מהעניין הזה. ובכל זאת, אם יש משהו שמטריד את מנוחתי, הבלוג הוא מקום טוב לשפוך בו מעט מהתסכול, לא כן?

מעשה שהיה. הלכתי לקנות אקס בוקס חדש, אחרי שהקודם עבר הסבה מקונסולה ללבנת איטונג מעוטרת בשלוש נורות אדומות. בהיעדר דוד מארה”ב, פניתי אל אחת מחנויות הגיימינג הישראליות – GameHot, בקניון ערי החוף בראשון. לשם שינוי לא הזמנתי מהאינטרנט, אלא ניגשתי לחנות בעצמי, שכן היא ממוקמת די קרוב אליי. היו שם שני מוכרים. ביקשתי לרכוש Xbox 360, גרסת הסלים, עם 250gb, ללא קינקט (כבר יש לי). מיד הם מיהרו להסביר לי שכדאי לי לקנות קונסולה “מוסבת” כדי שאוכל לשחק במשחקים פרוצים.

הבהרתי להם שאין לי כל רצון בקונסולה מוסבת, ואם אפשר בבקשה אחת שהם לא נגעו בה בכלל. הם המשיכו ללחוץ וניסו למכור לי קונסולה יקרה יותר, שלטענתם יש לה כונן DVD עם הכנה לפריצה (מה שזה לא אומר). יתר על כן, מסתבר שהקונסולה עם כונן DVD של חברת שקר כלשהו (לא זוכר כרגע את השם) תומכת ב-HD, והאחרת – הזולה יותר, לא. זו כמובן שטות מוחלטת. לאחר שהתבהר שאין להם כרגע את הקונסולה שאני מעוניין בה במלאי, החלטתי ללכת ולא לחזור לשם.

חשבתי לעצמי קצת והחלטתי שעדיף לי לשלם מעט יותר ולקנות את הקונסולה מרשת גדולה יותר, כי היא גם זו שתספק לי את האחריות. הלכתי לסניף של Enjoystick בראשון לציון (הסניף הראשי שלהם).

כשהגעתי לחנות היו שם המוכר, יחד עם משפחה – אבא, אמא וילד כבן 9. הם התעניינו ברכישת קינקט, והשתעשעו עם Kinect Adeventures שהודגם בחנות. האבא התעניין אם צורבים את המשחקים לקינקט באותו האופן (“ורבטים דו-שכבתי, כן?”), והמוכר הבהיר לו שכן, אין שום הבדל. כמובן שגם שם מוכרים קונסולות “מוסבות” ולכן כשפניתי למוכר מיד ביקשתי קונסולה שמברג לא התקרב אליה. האבא התפלא לשמוע אותי. “מה, אתה קונה משחקים מקוריים? זה יקר”. עניתי לו שכן, אני קונה משחקים מקוריים. וזה לא כל כך יקר אם לא קונים בישראל, וחוץ מזה, שבעיניי לשחק במשחקים פרוצים זה לא מוסרי ולא שונה מגניבה של פריט מחנות. “אבל מוכרים אותם פרוצים”, אמר. “מוכרים גם טלוויזיות גנובות, מתי לאחרונה קנית אחת?”, שאלתי.

לא נראה לי שהוא השתכנע. הרעיון של לשלם בעבור משחק נתפס ככל כך אבסורדי בעיניו. ולמה שזה לא יהיה כך? כשחנויות דוחפות ללקוחות מראש קונסולות פרוצות, הן נותנות לגיטימציה לפיראטיות, לגניבה. שזה, אגב, די מוזר. הרי החנויות האלה מוכרות גם משחקים מקוריים. למה שהם ירצו לדחוף דווקא את הקונסולות שלא ייצרו עבורן רווח בהמשך?

אז אולי זה בכלל הפוך. החנויות מוכרות את הקונסולות הפרוצות כי יש להן ביקוש הרבה יותר גבוה, ואם הן לא ימכרו אותן אז אנשים פשוט יקנו בחנויות אחרות ולהם לא יהיו לקוחות בכלל. ולמה יש להן ביקוש כל כך גבוה? כי חונכנו לא להיות “פראיירים”. עם אילו ערכי מוסר יגדל הילד בחנות, שאפילו אביו, אדם מבוגר ומיושב, לא מסוגל להבין שמה שהוא עושה אינו בסדר?

לפחות כשגנב גונב, הוא מודע לזה שהוא עושה משהו רע. הוא מסתתר, הוא נזהר ואולי אפילו חש אשמה. אבל גניבת המשחקים בישראל נעשית לאור יום, מעודדת על ידי החנויות עצמן, ולאף אחד זה לא מזיז. הם לא מרגישים טיפ-טיפה רע בעניין. להפך – זה הסטנדרט. מי שמשלם הוא הפראייר. וזה די עצוב.