להורדה

אנחנו מתנצלים על איכות הסאונד הלא-מוצלחת של חלק מהמשתתפים בפרק, ומטילים את כל האשמה על החללית שנחתה מחוץ לבית של דורון בזמן ההקלטה.

1:30 – דורון שיחק ב- RAGE, משחק הפעולה החדש של id. הוא יצא די מרוצה, בסך הכל.

12:30 – זיירמן שיחק עוד ב- Serious Sam 3: BFE. הוא הגיע לקטע הטוב שלו. הוא לא הספיק לשחק בגרסת ההדגמה של Syndicate לפני מועד הקלטת הפרק, שזה די חבל, אבל מאז היתה לו הזדמנות לשחק בה והוא יכול להעיד שהיא די משעממת.

14:20 – דקל משחק ב- Orcs Must Die!. זוכרים? זה שדורון דיבר על זה שהוא אוהב לשחק בו.

20:10 – עופר סיים את Deus Ex: Human Revolution. ובמפתיע, הוא מתלונן שהוא קל מדי.

25:10 – הוא גם שיחק בגרסה האייפונית החדשה של Dominion – משחק קלפים מוצלח, שאם תרצו, תוכלו לקרוא את הביקורת שזיירמן כתב עליו ב"המשחקיה".

28:00 – ל- Bioshock: Infinite הולך להיות מצב משחק קשה יותר, שנקרא "1999 Mode". אתם יודעים, לאנשים כמו עופר.

31:10 – משחק הפעולה של XCOM נדחה ל- 2013, ומשחק חדש, אסטרטגיה מבוסס-תורות שמפותח ע"י Firaxis, מוכרז ומיועד לצאת ב- 2012.

33:20 – SOPA ו- PIPA הועפו מכל המדרגות, אבל מה שמעניין אותנו יותר בסיפור הזה זו הדעה של ESA על החוק. בדרך אנחנו מזכירים את הקומיקס של Penny Arcade על הנושא.

37:50 – ל- Anno 2070 יש DRM מעצבן, ו- Ubisoft לגמרי בסדר עם זה, אבל החברה שבאמת פיתחה את המשחק - קצת פחות.

42:10 – מה הסיפור מאחורי הלייטסייבר הלבן ב- Star Wars: the Old Republic?

46:10 – Steam זמין עכשיו בגרסה סלולרית. שאנחנו לא רואים יותר מדי הצדקה לקיום שלה.

49:00 – ה- Humble Indie Bundle החדשה יצאה, והיא מיועדת, הפעם, גם עבור האנדרואיד.

54:20 – ולסיום – Everquest זונח את דמי המנוי, כמה שעות לאחר שב- Turbine טוענים ש"משחקים המוניים בתשלום חודשי קבוע עדיין לא מתים". צודקים. ל- Everquest זה לקח בערך 13 שנים.

חוץ מזה, אנחנו מזכירים ממש בסוף את אחד הנושאים שאיכשהו אף פעם לא דיברנו עליו בגיימפוד, בגלל קדחת סיכומי השנה שעברה עלינו – פרשיית Ocean Marketing. אם לא יצא לכם לקרוא את זה – מומלץ בחום!

וכרגיל, אם עדיין לא הגעתם לדף הפייסבוק שלנו או לחשבון שלנו בטוויטר, אנחנו ממליצים לכם עליהם בחום.

רוצים לקבל משחק אייפון בחינם? בטח שאתם רוצים. כולם רוצים. כאילו, חוץ ממני, כי אין לי אייפון. אז אין לי מה לעשות עם זה.

בחור בשם דן שמיר פיתח את המשחק, ואני שמעתי עליו כי יוגב סיטון (מה”פאנבויז”, שעכשיו בפגרה) כתב עבורו את המוזיקה. זה עושה רושם של משחק קטן וחמוד שביקשו מאיתנו לחלק לכם בחינם כדי שתוכלו לנסות אותו ולספר עליו לכל החברים שלכם. ככה זה עובד, הדברים האלה.

אז… יש לנו עשרה קודים להורדה של המשחק מה- AppStore של אפל. רוצים לקבל אחד מהם? שלחו מייל ל- contact@gamepad.co.il שבכותרת שלו יש משפט כלשהו שכולל את המילה “ציפורים”, ונשלח לכם קוד להורדת המשחק. כל הקודם זוכה, המבצע עד גמר המלאי, ומי שלא קופץ צהוב.

עריכה: שכחתי להוסיף כאן את הקישור לדף הפייסבוק של המשחק.

כשחושבים על זה, די מוזר שזה לקח כל כך הרבה זמן – לפני יומיים Valve שחררו עבור האנדרואיד וה- iOS גרסה מיוחדת של Steam. הגרסה הזאת לא תתן לכם לשחק במשחקים – גם אפל וגם גוגל היו מעיפים את האפליקציה הזאת מחנות האפליקציות שלהם יותר מהר משתוכלו להגיד “הפרת תנאי שימוש”, אבל היא כן תתן לכם לעשות (כמעט) כל דבר אחר שקשור לחשבון שלכם.

האפליקציה נמצאת כרגע בבטא סגורה, מה שאומר שגם אם תורידו אותה לא בהכרח תוכלו להתחבר לחשבון שלכם, וכל מיני חלקים בתוך האפליקציה לא לגמרי עובדים (או שמכילים אייקון מהבהב של “Under Construction”, היישר מאתרי האינטרנט של אמצע שנות התשעים)… אבל, אם תנסו להתחבר לאפליקציה המשתמש שלך יירשם, ובשלב מסוים אתם עשויים לקבל הודעה על כך שקיבלתם גישה לאפליקציה – כמו שאני קיבלתי היום בצהריים.

אז מה יש באפליקציה? האפשרות הבולטת ביותר היא האפשרות לבצע צ’אט עם חבריכם ב- Steam, לבדוק את הפרופיל שלכם ושלהם (במה הם משחקים כרגע, במה הם שיחקו בשבועיים האחרונים), לבדוק את ה- News Feed שלכם (שכולל בעיקר מידע על איזה אצ’יוומנטים השיגו החברים שלכם), לסייר בחנות של Steam ולקנות משחקים שתוכלו להוריד מאוחר יותר על המחשב שלכם בבית.

מה שאין באפליקציה, לעומת זאת זה את האפשרות לקבל רשימה של אילו Achievements השיג כל שחקן במשחק מסוים, או לנהל בצורה כלשהי את ה- Inventory שלכם, שזה קצת חבל, כי דווקא זה נראה לי כמו פיצ’ר שמשום מה מאוד מתאים לאפליקציה סלולרית (לא שאני צופה שאני אעשה בזה שימוש סוער מחוץ לבית, אבל משהו מסתדר לי בזה שאני יכול לקחת “ארנק אלקטרוני” ולהכניס אותו לתוך הכיס).

בשורה התחתונה? לא מדובר בבשורה מטורפת בשום צורה, אבל כן מדובר בצעד מתבקש, שאני מופתע שלקח ל- Valve כל כך הרבה זמן לעשות אותו.

לאחר הפוגה קצרה – אנחנו חוזרים לעלילותיו של גזה ארפאד. חוץ מזה שגזה ארפאד מת, אז אנחנו חוזרים לבן שלו. אם אתם רוצים לדעת במה מדובר – ההקדמה נמצאת פה, וכל החלקים שפורסמו עד כה – פה.

בפרק הקודם ראינו את מעשיו האחרונים של גזה ארפאד, הדוכס של נייטרה. כעת, אנו ממשיכים עם בנו קלמאן. על מנת להקל על הקריאה, הנה עץ משפחה עם הזכרים החשובים בשושלתו של קלמאן המוזכרים בפרק זה. שימו לב: בשלב זה שושלת ארפאד מכילה כחמש מאות שלושים ושבעה אנשים בשם “בלה”:

קלמאן ארפאד לא היה אדם מאושר.

הוא מעולם לא התלונן על המומים הרבים שהאל בחר להטיל בו – גיבנת, ראיה שהלכה והתדרדרה, הרים על גבי הרים של קרובי משפחה שאפתניים… הוא מעולם לא התלונן. הוא לא אמר דבר כשסוכניו של אותו האל גררו את אמא שלו למרתפי האינקויזיציה כי התפללה בשפה הלא נכונה, או כאשר אביו שידך אותו לאישה שמעולם לא פגש ומעולם לא אהב. כשזו מתה, בחר לו אישה פשוטה מחצרו של אביו, כדי לא להראות ראוותן, וכשגם זו מתה – בחר לו את הבת של חברו, אציל זוטר מפולין.

למרות מגבלותיו הרבות, קלמאן השתדל תמיד למלא את חובותיו כאב, כבעל, כבן וכאציל. גם כאשר נשותיו לעגו לו מאחורי גבו. גם כאשר בנו גדל להיות תחמן בלתי נלאה. גם כאשר אביו שלח אותו לפרובינציה שכוחת אל ושורצת בפגאנים שלחופי הים השחור. הוא הלך, בדממה, ושלט על הבורים בשם אביו, הדוכס המהולל גזה ארפאד.

וכעת אותו האב התפגר והשאיר אותו, גיבן חולה וכמעט עיוור בן 37, בראש שלוש דוכסויות שמכסות חמישית משטחיה של הונגריה ומלחמה מטופשת לנהל כנגד איזה דוכס שהוא בכלל לא מכיר.

קלמאן מגיע לטרנסין בתחילת ספטמבר 1102 ונדרש מיד לענייני המלחמה שאביו החל כנגד הדוכס של פקס. מכיוון שהוא מרגיש שנוכחותו בשדה הקרב לא תעזור לאיש, קלמאן מניח לאחד מהרוזנים להוביל את החיילים שלו, וב-12 לספטמבר כוח של 7000 איש עולה על טירתו של הדוכס של פקס.

כאשר שליח מטעם כוחותיו מגיע לטרנסין באמצע חודש אוקטובר על מנת לבשר לקלמאן על כניעת הדוכס, הוא בקושי מצליח לראות כי עומד מולו אדם. מספר ימים לאחר לכתו של השליח, קלמאן מתעורר משינת בלהות, מדליק את הנר שלצד מיטתו ומגלה כי אינו מצליח לראות את הלהבה. הדוכס של נייטרה, אחד מהאנשים החזקים ביותר בהונגריה, היה כעת עיוור לחלוטין.

קלמאן מכתיב את תנאי הכניעה של הדוכס מפקס – נישול הדוכס מתוארו והעברתו לקלמאן – ושולח אותו דרומה. למרות הנצחון הזה, שמעניק לקלמאן יוקרה רבה, הוא אינו מרגיש שהשיג משהו: עוד כאב ראש שהוריש לו אביו, עוד דאגות על ראשו העיוור. לאחר מחשבה רבה, קלמאן מחליט לנסות ולהקל על עצמו, ומשדך את אחת מבנותיו, נערה שחורת שיער וגדולת חוטם בשם גיורגי, לאחד מחצרניו של הרוזן של פג’ר, אחד מהמחוזות של פקס. אולי ככה, עם כמה חברים בפקס, יהיה לו קל יותר לנהל את ארצותיו.

בינואר 1103 אותו הרוזן מכריז כי מאס בשלטונו של העיוור מטרנסין והוא כעת עצמאי. קלמאן נאנח בכבדות ותוהה מה הבת שלו עשתה הפעם. אלפיים חיילים נשלחים לפג’ר, ותוך מספר חודשים הרוזן הסורר מוחזר אל התלם.

ביולי 1103 קלמאן מחליט להקל על עצמו עוד יותר את ניהול ארצותיו, ומעביר את אולשיה ואולביה, אותן פרובינציות על גבול הים השחור שהיו בעבר בבעלותו, לידי יורשו קרולי בן ה-21. למרות גילו הצעיר, קרולי כבר הספיק להביא לעולם ארבעה בנים, שתי בנות וממזר אחד, והפך להיות אחד מהאנשים הנכלוליים ביותר שקלמאן פגש מעודו. קלמאן יודע שהילד הזה יירש אותו יום אחד, אבל מעדיף להרחיק אותו ככל האפשר מטרנסין.

שארית ימיו של קלמאן עוברים עליו בהחלטות פעוטות בנוגע לניהול הממלכה והוא מבלה את מרבית שעותיו בהכתבת צווים, מכתבים וחיבורים קצרים למשרתים שלו. בשאר הזמן, הוא דואג לחינוך ילדיו ושלל האחיות-למחצה שאביו השריץ עם נשותיו. ביוני 1105 מלאות 16 שנים לבנו השני, בלה, והוא משדך לו גרמניה מפרובנס בשם ברטה וממנה אותו למשרת המרשל שלו. שנה לאחר מכן, נולדת לקלמאן בת נוספת בשם אורסוליה.

בדצמבר 1107 מלאות 16 שנים לאבל ארפאד, בנו השלישי של קלמאן. הנער גודל ע”י נזירים מקומיים שהחדירו בו להט דתי מסויים, אולם העדר מוחלט של כישורים מיוחדים גורם לקלמאן להחליט לשמור אותו בחצר בטרנסין ולא להעניק לו אדמות או תארים. במקום, קלמאן משדך לו בחורה מצפון גרמניה בשם קלרה וממנה אותה למשרת אדונית המרגלים שלו.

קלמאן מכיר את חולשותיו שלו – הוא לא מצביא דגול או מנהיג מוצלח במיוחד, אבל הוא יודע היכן ומתי להשקיע את הכסף שלו. באפריל 1109 הוא מכריז על שיפוצים כללים לטירת ארפאד בטרנסין, שיהפכו אותה לאחת מהטירות הגדולות ביותר בהונגריה. יום אחד, הוא מהרהר בסתר ליבו – עוד יזכרו אותי כאדם שבנה את הטירה הגדולה של טרנסין. יום אחד יזכרו אותי בחיבה. הטירה מושלמת שנתיים לאחר מכן, בתאריך 1.1.1111 הסימבולי מאין כמוהו. עוד באותו היום קלמאן מניח את אבן הפינה לכנסיה גדולה שתיבנה בצמוד לטירה ותוקדש לאישטבן הקדוש, המלך הנוצרי הראשון של הונגריה.

ב-26 לינואר 1113 מגיעות לטרנסין חדשות רעות במיוחד – סלומון ארפאד, המלך המזדקן של הונגריה, נקלע לסכסוך חריף עם בלה ארפאד, אחיו של קלמאן. כעת, כוחותיו של המלך צרים על טירתו של בלה באוסטרבה ובלה מבקש מאחיו הבכור להתערב במערכה. קלמאן מגחך לעצמו באירוניה – הנה אחיו, הלוחם הדגול, חביבו של אביהם – הנה הוא בא להתחנן לעזרה בפני אחיו העיוור והנכה. צחוק הגורל!

בכל מקרה, השטחים בבעלותו של קלמאן מפוזרים מדי וכוחותיו של המלך חזקים מדי. הוא נותר ניטרלי בסכסוך, וטירת אוסטרבה נופלת באפריל. המלך חס על חייו של בלה ארפאד, והרוזן לשעבר וכל עשרת ילדיו מגיעים לטרנסין ונותרים בחצרו של קלמאן. אחד מבניו הצעירים יותר של בלה, בחור גבוה ומרשים בשם צ’אק, ממונה למשרת המרשל בצבאו הלא-ממש-מרשים של קלמאן.

החודשים הקרובים כוללים שורה של חתונות של שלל בניו ובנותיו של אחיו של קלמאן, ומרבית הכסף שמתקבל תמורת הכלות מועבר למען מפעל הבניה של הכנסיה הגדולה של טרנסין. ב-6 לאוגוסט 1114 מושלמת בניית הכנסיה.

השנים הבאות עוברות גם הן על מי מנוחות, ולבסוף, ב-4 לינואר 1116, קלמאן ארפאד מת בשנתו בגיל 49. מילותיו האחרונות, אשר הועלו על הכתב בידי אחד ממשרתיו בצהרי יום פטירתו, היו: “מעולם לא טענתי לגדולות. הייתי בן נאמן, שליט צדיק ונתין צייתן למלכי. אם יזכרו אותי בעתיד, יזכרו אותי אולי בשל המבנים אשר בניתי, ובשל הדברים אשר העלתי על הכתב. איני יודע כמה סבלנות תהא בעתיד לשומעים על דוכס פשוט מאחת מקצוות הארץ הנידחות, אולם מקווה אני שישפטו אותי לטובה אם יחליטו אכן לשמוע על קורותי.”

החדשות על מותו של אביו תפסו את קרולי ארפאד בעודו מתכונן ללכת לישון. במקום להכנס למיטתו, הגבר הקירח בן ה-33 נשאר ער כל הלילה וכתב הערות ביומנו. מולו, אנשים אמרו לו שהוא ניחן בתווי פניו הנאים של סבו אך ללא הנכויות של אביו. מאחורי גבו, הם כינו אותו קיגיו – נחש. מאחורי גבו, הם גם אמרו שהוא מהווה עלבון לכל הנחשים באשר הם.

בגיל 33, קרולי ארפאד, הדוכס החדש של נייטרה, פקס, וולאכיה וטרנסילבניה היה אדם נקמן, נכלולי, ספקן וחשדן. קרולי ידע שהוא אינו ממש מופת לשליט נוצרי טהור ותמים, אבל מעולם לא הרשה לעצמו להנות יותר מדי מההטבות שהגיעו עם המעמד והייחוס שלו. אחרי הכל, אם אתה משמין יותר מדי, אתה לא שם לב מי מתגנב מאחוריך עם סכין ביד. וכשאתה אדם כמו קרולי, אתה יודע שבמוקדם או במאוחר יעמוד שם מישהו עם סכין מאחורי הגב.

קרולי לקח לו אישה כמצוות אביו, וזו נפטרה לפני מספר שנים בתאונה מחרידה ומסתורית, לא לפני שילדה לו ארבעה בנים ובת. מנגד, הבת הדדנית להחריד שפגש בלילה סוער אחד העניקה לו בן ממזר שגדל בחצרו יחד עם שאר ילדיו. עכשיו, קרולי סחב את כל החבורה מאולביה הרחוקה שבמזרח הישר לטרנסין, טירת ארפאד העתיקה אשר במערב הונגריה.

כאשר קרולי מגיע לטרנסין הוא מגלה שאף אחד מאצילים שנשבעו אמונים לאביו וסבו לא ששים ממש לכופף את הברך גם בשבילו. שנות השלטון של אביו הגיבן והעיוור היו שלוות במיוחד, והרוזנים שלו הרשו לעצמם להשמין וליטול על עצמם סמכויות שחורגות בהחלט  מהתפקידים הרשמיים שלהם. ובכן, יש שליט חדש בטרנסין, הוא חושב לעצמו, והוא הולך לשנות פה קצת את הדברים.

ראשית, קרולי מעביר את השליטה על אולשיה ואולביה אשר במזרח לבנו הבכור בלה. אלה ארצות שכוחות אל, קרות ורחוקות, אבל השליטה עליהן נעשתה מסורת ליורש לבית ארפאד, ומסורות הן דבר חשוב.

שנית, קרולי שולח לכל אחד מהרוזנים תחתיו מענק נדיב של חמישים מטבעות זהב – אם אי אפשר לקנות אותם במילים יפות, ובכן, כסף מדבר יותר טוב מכל אדם. לבסוף, על מנת למנוע תחרות בתוך בית ארפאד, קרולי משדך את ביתו הבכורה הדוויג ארפאד למטה ארפאד, הבן של לאזלו ארפאד אחי סבו והיורש העתידי של רוזנות ביהאר. אחרי הכל, מה זה קצת גילוי עריות בשביל להבטיח את הנאמנות של מתחרה פוטנציאלי על נכסי המשפחה?

נראה כי הסכומים ששלח לרוזנים שלו קנו את שתיקתם לעת עתה, והמוהר שקיבל על הדוויג כיסה את ההפסדים שנגרמו לו כתוצאה מכך. קרולי מרשה לעצמו להתרווח אחורה בכסאו ותוהה מה לעשות עם הארצות שעברו לו בירושה מאביו. אולם, הוא יזכה למעט מאוד מנוחה בחודשים הקרובים.

החדשות מגיעות אליו בשמיני לנובמבר 1116. סלומון ארפאד, המלך הזקן של הונגריה, מת סוף סוף לאחר מאבק ממושך עם מחלת השפעת. מאחר שלא הותיר אחריו אף ילד אחד, הכתר עבר לענף הבא במשפחה – אולם מכיוון שגם גזה וגם קלמאן כבר לא היו בין החיים – הכתר עבר כעת לידיו של קרולי ארפאד.

יחי קרולי הראשון, מלך הונגריה!

בפרק הבא: המלך קרולי ארפאד משכשך את רגליו בים האדריאטי ויוצא למסע צלב.

כן, אני יודע, במיוחד בהשוואה לקדחת העדכונים של סוף השנה, נראה שהעדכונים בבלוג עצרו כמעט לחלוטין במהלך ינואר. כתוצאה, כל מיני דברים התפספסו להם. כמו חלק ד’ של סדרת הפוסטים “בואו נשחק Crusader Kings”. או XCOM.

זה התחיל לפני קצת יותר משבועיים, עם ההודעה על חשיפה מרגשת בגליון הקרוב של Game Informer. תוכן החשיפה: משחק חדש תחת המותג של XCOM, שיקרא XCOM: Enemy Unknown. והוא יהיה משחק אסטרטגיה מבוסס-תורות.

בואו ניקח צעד אחורה. על קיומו של XCOM למדנו לראשונה לפני קצת פחות משנתיים – כשגילינו ש- 2K Marine הולכים להחיות את המותג בתור משחק פעולה מגוף ראשון. התגובות, שלנו ושל מגוון רחב של אנשים ברחבי הרשת, לא היו אוהדות במיוחד. בחודשים שלאחר מכן, המילים “ניצול ציני של מותג נוסטלגי”, “אכזבה”, “מה זה החייזרים המכוערים האלה?” ו”בורקסים” שובצו במספר רב של משפטים הקשורים למשחק (“אוף, אין לי כוח לראות את הטריילר החדש של הניצול הציני של המותג הנוסטלגי הזה, אני הולך לקנות בורקסים”). 2K Marine, מבחינתם, הפנימו את הביקורת, והחזירו את XCOM לשולחן השרטוטים. בתערוכת E3 של שנת 2011 הוא כבר הוצג בגרסה שונה: יותר אסטרטגי ומתוחכם, עם אפשרויות מתוחכמות יותר של עבודה בצוות ויותר דגש על ה”בסיס” שבו אתם מבצעים מחקר ואימונים לקראת המשימות הבאות שלכם. התגובות נעו על הספקטרום שבין “מסוקרנות” ל”מפוהקות”. אני הייתי סקפטי.

ואז – הפצצה. מסתבר שלא יהיה משחק XCOM אחד, אלא שני משחקי XCOM. אחד מהם יהיה משחק הפעולה מגוף ראשון שלמדנו להיות אדישים אליו במהלך השנה וחצי האחרונות, והשני יהיה משחק אסטרטגיה מבוסס-תורות, כמו משחק ה- XCOM הראשון. והוא ייצא ב”סתיו 2012”, מתי שזה לא יהיה, עבור הפלייסטיישן 3, האקס-בוקס 360, והמחשב האישי.

ואם ההודעה הזו לא מספיקה בשביל לגרום לחובבי המשחק המקורי להתפוצץ מרוב אושר – האנשים שיהיו אחראים עליו הם המפתחים של סדרת Civilization, חברת Firaxis. לא משנה מה אתם חושבים על Firaxis, אתם חייבים להודות שאם יש משהו שהם יודעים בבירור לעשות, זה משחקי אסטרטגיה.

אבל פצצה אחת נוספת נחתה ברשת לפני כשבוע. מסתבר שמשחק הפעולה שמבוסס על XCOM, זה שהיה אמור להחזיר את המותג למודעות ולגרום לכל מעריצי המשחק המקורי לזעוק בתסכול, נדחה לשנת 2013. סדרת XCOM חוזרת עם משחק אסטרטגיה חדש. משחק הפעולה… יגיע אחר כך.

מה כל זה אומר? אנחנו לא בדיוק יודעים. ייתכן שהרעיונות השאפתניים של צוות הפיתוח לגבי משחק הפעולה כשלו בעת הביצוע, והם מנסים לתכנן את המשחק בצורה מעט אחרת. ייתכן ש- 2K Marine לא מספיק בטוחים באיכות שלו. ייתכן ש- 2K Games באמת ובתמים רוצים להחזיר את המותג לשוק עם משחק אסטרטגיה ולא עם משחק פעולה. ייתכן שהם רוצים לראות קודם כל אם משחק האסטרטגיה יצליח, ורק אם זה יקרה, הם יוציאו לשוק גם את משחק הפעולה. אנחנו פשוט לא יודעים.

אבל דבר אחד בטוח בנוגע ל- XCOM החדש: הוא מעורר התרגשות. לא רק בגלל שהוא התחייה שבאמת “מגיעה” למותג הזה, אלא בגלל שמשחקי אסטרטגיה מבוססי תורות, במיוחד על הקונסולות, הם לא דבר נפוץ במיוחד, ואנחנו תמיד מייחלים למשחקים טובים נוספים בז’אנר הזה.

פרטים נוספים, כך אני חושב, יגיעו בקרוב. בינתיים, אנחנו נחזיק לחבר’ה מ- Firaxis אצבעות.

להורדה

צוות הבלוג עסוק. כל כך עסוק, עד שאנחנו מספיקים לשחק במעט מאוד דברים חדשים (חוץ מעידן דקל. הוא משחק בהמון דברים חדשים, אבל הוא לא נחשב), שלא לדבר על לכתוב פוסטים חדשים לבלוג. לכן, אירחנו השבוע את שקד זיירמן (אותה אולי אתם זוכרים מפרקים קודמים) ואת לאור שריד, שתרם לה את הגישה לבטא של DOTA 2, בשביל לדבר על Star Wars: the Old Republic ו- DOTA 2.

0:40 – מי זה לאור שריד? מה הוא עושה בחיים? והאם ידעתם שהצבע אהוב עליו הוא ירוק?

2:10 – שקד שיחקה ב- Star Wars: the Old Republic. והיא מאוד מרוצה ממנו. אז היא מדברת עליו הרבה.

17:50 – גם שקד וגם לאור שיחקו ב- DOTA 2, מה שגורר שוב הסבר על הז'אנר הזה, ואז דיבורים על DOTA 2. בשורה התחתונה – הם מרוצים, הקהילה עדיין מעצבנת. ומקללת ברוסית.

30:00 – זיירמן בזבז את החיים שלו על סמים Puzzle Quest 2 – גם על האנדרואיד וגם באקס-בוקס.

35:00 – הוא גם בזבז את החיים שלו (אבל בניגוד ל- Puzzle Quest 2, באמת בזבז) על גרסת ההדגמה של Amy. שנראה כמו משחק מעפן. וגם Eurogamer לא אהבו אותו במיוחד.

38:00 – באג ב- Star Wars: the Old Republic מאפשר לשחקנים לנצח קרבות שמיועדים לדמויות חזקות הרבה יותר ע"י… ריקודים!

39:40 – המפיצים של Dark Souls אמרו שאין לו גרסה ל- PC כי אין לו ביקוש על ה- PC. שבעים אלף חתימות מאוחר יותר, הם מתחילים להשתכנע.

42:40 – מיקרוסופט הכריזו ב- CES, באופן רשמי, על קינקט עבור Windows – והוא יעלה 250$.

49:40 – עובדים שאחראים על ייצור האקס-בוקסים במפעל גדול של Foxconn בסין איימו להתאבד. הסיבה שאנחנו מדברים על זה היא בעיקר בשביל להמליץ על הפרק של תוכנית הרדיו/פודקאסט This American Life שעסק במפעל העצום הזה, ותנאי התעסוקה שם.

53:20 – אנחנו מסיימים! וכרגיל, מזמינים אתכם לבקר אותנובדף שלנו בפייסבוק או בחשבון שלנו בטוויטר. נתראה בפרק הבא! או, אתם יודעים, בסתם פוסטים. כשנכתוב כאלה. מתישהו. בקרוב. מבטיחים.

]]> http://www.gamepad.co.il/archives/2585/feed 10 http://www.gamepad.co.il/archives/2578 http://www.gamepad.co.il/archives/2578#comments Wed, 18 Jan 2012 09:41:54 +0000 ‫עופר שוורץ‬ http://www.gamepad.co.il/?p=2578

דיסקליימר קצר: רציתי לכתוב פוסט ארוך ומפורט על מה שהולך עכשיו בארה"ב עם SOPA ו-PIPA. אבל בקושי יש לי זמן לישון בשבועיים האחרונים, ובטח שלא לכתוב פוסטים ארוכים ומפורטים. אז דחיתי ודחיתי, ובסוף הגיע היום הקריטי, אז לא נשארה לי ברירה אלא להעלות פוסט קצר עם כמה לינקים לדברים שאנשים אחרים כתבו.

בקצרה: SOPA הוא Stop Online Piracy Act, ו-PIPA הוא Protect Intellectual Property Act. אלה שני חוקים די זהים שעומדים עכשיו לדיון בארה"ב (אחד בבית הנבחרים ואחד בסנאט. הדיון ב-SOPA נעצר כרגע בהתערבות הבית הלבן, אבל הוא עוד יחזור), ואם אחד מהם יעבור הוא יהרוג לחלוטין את האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו. לא, זו לא הגזמה. המטרה המוצהרת של החוקים, כמו שהשמות מרמזים, היא למנוע פיראטיות ברשת. אבל הם כמובן לא יעשו את זה. הפיראטים תמיד ימצאו דרכים להתגבר על ההגבלות. מצד שני, החוק המוצע ייתן למחזיקי זכויות יוצרים את האפשרות לסגור מיידית, בלי שום הליך משפטי ושום התראה, כל אתר שמקשר לחומר מוגן. כן כן, כל אתר. זה כולל פורומים שמשתמש כלשהו העלה אליהם תמונה מוגנת בזכויות יוצרים; זה כולל רשתות חברתיות; זה כולל מנועי חיפוש.

אני מקווה שברור לכולם פה למה זה יהיה רע. בפרט, הרבה אתרים גדולים כמו גוגל, ויקיפדיה, רדדיט ועוד, "מחשיכים" את עצמם היום בתור מחאה וכדי להעלות את המודעות. השאלה המתבקשת היא – למה זה רע לנו? כלומר, לגיימרים? ובכן, משחקי אונליין, פורומים, אתרי חדשות/ביקורות, מפתחי אינדי שמשתמשים בתשתיות אינטרנט שעלולות להיסגר – כולם ייפגעו מהחוק הזה. והכי גרוע – ה-ESA (ההתאגדות הרשמית של מפיצות המשחקים הגדולות, הארגון שאחראי על ייצוג רשמי של תעשיית המשחקים ובין השאר מארגן את E3) תומך ב-SOPA.

הנה מאמר ב-PC Gamer שמפרט את כל הסכנות. הנה וידאו שמסביר בדיוק מה הולך ולמה זה רע. הנה פוסט של שיימוס יאנג, שמסכם את כל הסיפור יחסית בקצרה ובדרך משעשעת ומעניינת כמו תמיד. והנה עוד וידאו, באדיבות Extra Credits:

איך אתם יכולים לעזור? קודם כל, אם יש לכם חברים בארה"ב, בקשו מהם להיות פעילים בעניין הזה. מעבר לזה, אפשר לדבר על זה בפורומים, לפנות למפיצות הגדולות – כל דבר הכי קטן שתעשו יכול לעזור. ושיהיה לנו אינטרנט פתוח וחופשי.

עדכון: המחאה אשכרה עבדה, ועוד לפני שהיום נגמר, כבר צצו כמה פוליטיקאים שהסירו את התמיכה שלהם בחוקים.

Arkham City הוא לא משחק על באטמן. הוא גם לא על הג’וקר או כל אחד משמיליון הנבלים האחרים שם. הוא אפילו לא משחק אקשן או התגנבות. לפחות, לא בעיקר. Arkham City הוא משחק שעוסק בסימני שאלה. לא כאלה קיומיים, אלא בכאלה שהם קטנים, ירוקים ומפתים. “היי!”,  יקרא לכם סימן שאלה מכל פינה (ובאמת מכל פינה). “עזבו את תושבי גותהאם, למי אכפת מהם. אני סימן שאלה ואני מחוץ להישג ידכם. נכון שאתם רוצים אותי, נכון?!”

ואתם רוצים אותם, הו, כמה שאתם רוצים אותם. טוב, אני לא יכול לדבר בשמכם, אבל את הזמן שלי ב-Arkham City, ביליתי באיסוף החידות של ה-Riddler יותר מאשר בכל פעילות אחרת. נכון, גם ב-Arkham Asylum היה להן חלק מרכזי, אבל ב-Arkham City זה החלק הכי חשוב במשחק. המרחבים הגדולים של העיר משאירים פתח לחידות מתוחכמות יותר, כאשר חידה אחת יכולה להיות פזורה על שטח די נרחב. וזה כיף גדול ומאוד ממכר.

אני מעדיף להימנע מלשאול את השאלה המתבקשת: האם זו הפואנטה של באטמן? אני לא חובב קומיקס מטורף, ואני לא נעלב בשם הדמות המיתולוגית כל עוד המשחק נותר מהנה. והוא מאוד מהנה. זהו המשחק הכי משחק-י (כן, זאת מילה) ששיחקתי בשנה האחרונה.

בין לבין המשימות של העלילה הראשית, זה די מענג פשוט להתעופף ברחבי Arkham. אם בבית המשוגעים של המשחק הקודם באטמן היה כלוא באזור די קטן, הפעם אתם חופשיים לטוס מגג לגג, וקשה להבין איך יכולנו אחרת.

בהמשכון הזה הכל גדול יותר ומתוחכם יותר, בדרך כלל לטובה. מערכת הלחימה היא עוד דוגמא לכך. היא מושלמת בעיניי. אני מתכנת במקצועי, ולא יכולתי שלא לחשוב על האתגר הטכני בפיתוח הכיסוח הסביבתי של באטמן. כל אגרוף הוא מסוגנן. לכל סידור אפשרי של אויבים מסביב לבאטמן יש לו את התגובה המושלמת. המשחק מצליח לשמור על איזון מושלם: ללחימה יש זרימה חלקה והיא פשוט יפהפייה לצפיה, אך זה עדיין מרגיש כאילו אתם עושים את הכל בעצמכם. זאת ועוד, המשחק עדיין מצליח לאתגר אתכם עם סוגי אויבים חדשים שמאלצים אתכם לצאת מהתבניות הרגילות שלכם וכך לשמור על עניין. שאפו.

לפעמים המשחק מנסה לבלוע יותר מדי בו זמנית. יש לבאטמן איזה מיליון גאדג’טים במשחק הזה – כל אלו שהופיעו במשחק הקודם, ועוד הרבה. רובם נותרו ללא שימוש אצלי, מלבד בחידות שדרשו שימוש בהם על מנת לפתור אותן. ב-Arkham Asylum לכל גאדג’ט היה את המקום והזמן שלו והרגיש כתוספת טבעית למשחק. כאן נדמה שזורקים עליכם המון חפצים רק לשם הכמות. אכן, אם יש ביקורת אחת שהופניתה כלפי המשחק והיא די נכונה, זה שהוא פחות מהודק מקודמו, והרבה יותר מפוזר. זה נכון, אמנם, אבל בהחלט נסבל.

הפיזור מתבטא גם בעלילת המשחק, ועל כך אף כתבנו כבר. במילותיי שלי רק אוסיף שהעלילה לא הצליחה לעניין אותי בכלל. יותר מדי דמויות, מעט מדי מהדילמות המוסריות שאופפות את סיפוריו של באטמן. הדיבוב וקטעי הקישור אמנם היו נהדרים, אבל כשאין קו אחיד לעלילה וכשהכתיבה קצת בינונית, התוצאה לא מרהיבה.

ועוד מילה קטנה על Catwoman. קשה לי להחליט אם היא מהווה תוספת ראויה למשחק או לא. מצד אחד, קשה שלא ליהנות מהסטייל שהעניקו המפתחים לדמות הזאת ומהתנועות החתוליות שהיא משלבת בקטעי הלחימה. מצד שני, זהו גיוון נחמד במשחק שהוא מגוון מספיק גם מבלי להחליף את הדמות הראשית, ובשורה התחתונה פחות כיף לשחק עם החתולה מאשר עם העטלף: יש לה פחות יכולות, פחות חידות לפתור, והרבה יותר מעצבן לנוע איתה במרחבי העיר. הממ, אז כנראה שכן החלטתי.

אני ממש לא רוצה לסיים את הביקורת הזו בנימה צורמת. אני ביליתי שעות על גבי שעות עם המשחק הזה ונהניתי מכל רגע. זה משחק שיש בו הכל. הוא נגיש, חכם ועמוס בכל טוב. אתם יכולים לעבור אותו ביעף או להתעמק בו ימים על גבי ימים. אני מתלבט אם לומר שזהו הדבר הכי טוב שדמותו של באטמן הופיעה בו, מבין כל המדיות האפשריות. אבל כן, יש מצב. כריסטופר נולאן, תורך.

להורדה

פרויקט סיכום השנה שלנו לא הספיק לכם? בטח שהספיק לכם. אבל בכל זאת החלטנו לסכם אותה עוד קצת. אתם יודעים, למקרה שפספסנו משהו.

1:30 – משחק השנה של דני מור עידן דקל: Just Cause 2

3:30 – משחק השנה של דקל שבאמת יצא השנה הוא פורטל 2. וגם של העידן השני.

7:50 – אנחנו לא מזכירים את הפאנבויז. ובטח לא את פרק סיכום שנת 2011 שלהם, שעבורו תרמנו קטע אודיו קצרצר.

8:00 – משחק השנה של עופר הוא Dead Island, אבל המשחק הכי טוב שהוא שיחק בו השנה הוא Deus Ex: Human Revolution. מבולבלים? גם אנחנו. זה קטע כזה של עופר.

12:00 – משחק השנה של דני: Duke Nukem Forever Skyrim, המשחק שבו אפשר לכייס לאנשים את הבגדים שהם לובשים ולשים להם דליים על הראש.

18:30 – אנחנו גונבים, ללא בושה, את השאלה "מה המשחק שאנחנו הכי מצטערים שלא שיחקנו בו השנה" (אתם יודעים, מהפודקאסט הזה שאנחנו לא מזכירים).

20:00 – דקל: Saints Row: The Third. זיירמן קופץ על העגלה ומצטרף.

22:00 – עופר מנסה להפתיע עם War of the Worlds ל-XBLA

23:40 – דני: Arkham City

24:10 – הרבה דברים קרו ב-2011. למשל: Duke Nukem Forever. זיירמן מדווח על החוויה. כמו כן, מסתבר שיש לו DLC חדש שאמור להיות יותר נאמן למקור ופחות… גרוע.

26:50 – המספר החזק של 2011: 3.

30:00 – אנחנו מדברים על DRM (כאילו שלא דיברנו עליו מספיק) וההתעללות הכללית של המפיצות בשחקני ה- PC. אנחנו מונים תירוצים ומנסים למצוא את המניעים מאחורי ההתנהגות הזו.

35:20 – האם המודל הנוכחי של DLC הוא טוב? מה צריך להיות ב-DLC ומה לא? זיירמן מזכיר את הפרק שבו הקונסוליירים התעסקו ב- DLC.

43:10 – השנה יצאו בערך מיליון חבילות אינדי צנועות, ועוד שני מיליון חבילות אינדי אחרות. זה נראה טיפשי להתלונן על חבילות של משחקי אינדי בזול, אבל אנחנו עושים את זה בכל זאת.

48:10 – אל תעשו Free2Play, כל הערסים יבואו.

51:00 – כדי לסגור את סיכום שנת 2011, אנחנו מדברים באריכות על משחק שיצא בשנת 2004 – World of Warcraft

56:00 – מה המשחקים שאנחנו הכי מצפים להם ב-2012? (ואף מילה על דיאבלו 3)

59:30 – סיימנו! כרגיל, אתם מוזמנים לבקר גם בדף שלנו ב- iCast, בדף שלנו בפייסבוק או בחשבון שלנו בטוויטר.

]]> http://www.gamepad.co.il/archives/2570/feed 15 http://www.gamepad.co.il/archives/2561 http://www.gamepad.co.il/archives/2561#comments Sat, 31 Dec 2011 16:20:57 +0000 ‫עידן דקל‬ http://www.gamepad.co.il/?p=2561

שלום לכולם, זה שוב הזמן הזה בשנה בו דקל כותב פוסט בבלוג. 

אלו האירועים שעשו לי את השנה (או, לפחות, אלו שהיה לי מה לכתוב עליהם, וזיירמן לא הכניס אותם לסיכום שלו):

1. Just cause 2

יש משחקי Sandbox טובים ממנו, אבל אין טובים כמוהו.

טוב, אני לא יודע עד כמה המשפט שלמעלה נכון, כי סך ההיכרות שלי עם משחקי Sandbox (אמיתיים, לא משחקים עם Sandbox Elements, כמו Prototype או Arkahm City) מתמצה פחות או יותר ב-GTA IV. עכשיו, GTA IV הוא משחק עם עלילה מורכבת, דמויות עגולות והרבה דרכים לעשות אינטראקציות עם העולם הפתוח בו הוא נמצא. אבל כשהדרכים האלה כוללות דברים כמו לצאת לבר בשביל לפתח את מערכת היחסים בינך לבין אחת מהדמויות, המשחק הופך פחות דומה למשחק, ויותר דומה לעולם האמיתי, ובשביל לחיות בעולם האמיתי אני לא צריך לשחק ב-GTA. יש לי, אתם יודעים, את The Sims. או Second Life. לא משנה. 

את Just Cause 2 לא מעניינות מילים ארוכות ומשעממות כמו "סיפור", או "הגיון". הוא נותן את המינימום הנדרש, או קצת פחות ממנו, ועובר מהר מאוד לנושאים עבורם התכנסנו: חופש וכיף.

החופש ב-Just Cause 2 הוא החופש לנהוג בכל אחד מעשרות כלי הרכב במשחק, לשוט בכל סירה ולטוס בכל כלי טיס שמתחשק לי, לקפוץ ממטוסים ומבניינים גבוהים, ולרחף ברחבי האי בעזרת אינסוף המצנחים, או לירות בכל מי שבא לי, בין אם הוא חייל או אזרח, הוא החופש להשלים את המשימות שלי איך ומתי שארצה, או לחדור לבסיסים צבאיים ולהשליט שם טרור, ומיד לאחר מכן להתרומם לאוויר תוך שניות עם ה-Grappling Hook, ולברוח הרחק.

והכיף? הכיף בא עם החופש. ועם הפיצוצים.

2. More Humble Indie Bundles

זה נכון שה-Humble Indie Bundles הופיעו כבר בסיכום השנה הקודמת שלי, אבל האינפלציה שעברה על החבילות השנה הכניסה אותן גם לסיכום השנה הנוכחית.

לא פחות מ-6 חבילות אינדי צנועות שונות יצאו השנה – הן התחילו להפציע באפריל, כשהבאה בתור הגיעה רק ביולי, ובשליש האחרון של השנה כל חודש הביא עמו חבילת אינדי צנועה חדשה ומגניבה. בסה"כ, 36 משחקים (כמו גם שני Tech Demos ושלל פסי קול) הוצעו למכירה השנה, באיזה מחיר שתבחרו לשלם.

הקונספט של החבילות השנה נשאר, ברובו, זהה. כל חבילה הביאה איתה משחק אחד מוכר, שכבר הוכיח את עצמו בשוק, ואליו צורפו עוד משחקים שהיחידים ששמעו עליהם קודם הם המפתחים ובני המשפחה שלהם, באמונה שבתוך המסה האדירה של הקונים של החבילות יימצאו עוד כמה עשרות אנשים שייחשפו למשחקים האלה, ויאהבו אותם.

השנה, החבילות הביאו איתן שני חידושים: האחד – חבילות שמתמקדות במשחקים של חברה אחת, והשני – חבילה שכולל בתוכה רק משחק אחד (אם כי אחרי יומיים התווסף עוד משחק לחבילה, מה שאפשר לנו לקרוא לה שוב "חבילה" בלי שיתלווה לזה דיסוננס קוגניטיבי מעצבן).

אבל ההיילייט הבאנדלי של השנה היה בדצמבר, עם הגעתה של חבילת האינדי הצנועה הרביעית, בה כמעט כל משחק היה יכול לעמוד במרכזה של חבילת אינדי אחרת. היו שם את Super Meat Boy, שכיכב בסיכומי השנה הקודמת (לא שלנו, של אתרים אחרים, פחות מוכרים. נגיד, Joystiq), את Shank המרהיב באלימותו, את Jamestown ואת Bit.Trip runner מעוררי הנוסטלגיה, כל אחד בדרכו, כמו גם את Gratuitous Space Battles ואת +Cave Story ו-NightSky HD המלהיבים פחות. לא פלא שזו החבילה הכי פופולרית, עם יותר מ-430 אלף רוכשים, ששילמו בסה"כ כ-2.37 מיליון דולר.

אני מצפה לראות איך החבילות של 2012 יתעלו על אלו של השנה, כדי שגם אותן אוכל להוסיף במהירות לחשבון ה-Steam שלי, ולא לשחק בהן לעולם.

3. Bastion

לא הייתי אמור לאהוב את המשחק הזה.

בבסיסו, זה Action RPG האק'נ'סלאשי עם מכניקה פשוטה מאוד, מהסוג שאני לא מתחבר אליו לרוב, עליו הלבישו עיצוב ששואב רבות מ-Braid, אולי העיצוב הכי פחות מתאים לז'אנר הזה, אבל איכשהו זה תפס אותי.

כן, אני מניח שלקריין האינטראקטיבי היה תפקיד לא קטן בזה. בכלל, ההתמקדות של המעצבים על אלמנט האודיו של המשחק – הקריין, פס הקול המהפנט והשירים – עשתה עבודתה נאמנה בהכנסת השחקן לאווירה הנכונה. הסיפור הלא פשוט מתגלה ומתפתח במהלך המשחק במינימליזם מופתי, שהצליח לשאוב אותי אליו מבלי להעיק על מהלך המשחק.

אבל כל אלו הם רק צ'ופרים. כי פסקול משובח וסיפור מרתק לא יכולים להפוך משחק רע לטוב. איזה מזל, אם ככה, שבסטיון הוא משחק טוב גם בלי קשר לצ'ופרים האלה.

כלי הנשק בו מגוונים, ולכל אחד מהם אופי ייחודי, בדומה לאויבים השונים שהמשחק זורק עליך. דובר כאן קצת על זה שהוא לא קשה במיוחד (או בכלל), וזה נכון, אבל אני חושב שהוא קשה במידה הנכונה. ועבור מי שבכל זאת מוצא אותו קל מדי, קיימת במשחק מערכת האלילים, בה השחקן יכול, ע"י בחירת האלילים אליהם יתפלל, להעלות את רמת הקושי בשלל דרכים (אויבים תוקפים מהר יותר, או שהבריאות שלהם מתחדשת, או שהם משאירים מאחוריהם פצצה קטנה אחרי שהם מתים), בתמורה להעלאת כמויות ה-XP והכסף (או מה שזה לא יהיה שאוספים שם ואפשר לקנות איתו דברים) שהוא מקבל בשלבים השונים, כך שבסופו של דבר, הוא מאפשר לכל אחד לשחק בדיוק ברמת הקושי שמתאימה לו.

כל האלמנטים האלה – מכניקת המשחק, הסיפור והאווירה – נארזים יפה בחבילה קטנה, מהסוג שדברים טובים באים בהן.

ומצד שני…

לא היו לי ממש דברים להתמרמר עליהם השנה. כל נושא ה-DRM המרתיח היה קשור בעיקר למשחקים שלא עניינו אותי (חוצמזה, כבר כתבו עליו מספיק אצלנו), כמו גם ה-DLC's היקרים מדי. לא היה משחק שכססתי ציפורניים בציפייה לו, ולכן אף משחק לא הצליח לאכזב אותי במיוחד, גם אם לא היה מתת האל למין האנושי, בניגוד לציפיות אותן הוליד ההייפ שלו.

לכן אני רוצה להתמרמר כאן על משהו קטן ולא ממש חשוב, אבל משהו שבדיעבד עצבן אותי – מה לעזאזל הסיפור עם העלילה של Arkham City?

אני לא מדבר פה על ה-Premise המגוחך, שמניח שאיזשהו ראש עיר שלא מכוונים אקדח לראש שלו ושל כל משפחתו המורחבת יסכים לסגור חלק מהעיר שלו ולהפוך אותו לכלא שמנוהל ע"י האסירים עצמם (בטח שלא ע"י אוכלוסיית ארקהאם, שמורכבת ברובה מ-Criminally Insane). אני מדבר על מה שקורה במהלך המשחק. אני מדבר על מה שנראה כמו נסיון לפייס את המעריצים, שכנראה לא אהבו את זה ש-Arkham Asylum היה מבוסס כמעט כולו על הג'וקר, ע"י הכנסת כמעט כל נבל מהגלריה של באטמן לקלחת העלילה הראשית. אני מדבר על עלילה מבולבלת, שקופצת מאיזור לאיזור ומדמות לדמות, בלי להכנס לנושאים כמו הגיון עלילתי, או מוטיבציה של הדמויות, ולפני שאני מספיק להבין מה בעצם קורה פה, מסתיימת בקליימקס טפשי, שנמצא שם רק בשביל ה-Shock Value ולא באמת סוגר כלום.

יש להם מזל שכל שאר המשחק ממש משובח.