להורדה

כבר הרבה זמן לא הקלטנו פרק בינלאומי של הפודקאסט. אבל השבוע (ולתקופה הנראית לעין, ככל הנראה), עידן דקל נמצא בלונדון, ויותר מזה – אבישי ועופר נמצאים בחיפה, אז אנחנו לגמרי אנשי העולם הגדול עכשיו.

3:00 – עופר שיחק עוד קצת ב- Dark Souls, עד שהוא עצבן אותו…

6:20 – ואז הוא עבר לקווסט העתיק Broken Sword. גם הוא קצת עצבן אותו.

8:00 – זיירמן ערך שלבים (ושיחק בשלבים שאנשים אחרים ערכו!) בפורטל 2 בזכות ה- Perpetual Testing Initiative ששוחרר עבור פורטל 2. הוא די מרוצה.

14:30 – אבישי שיחק ב- Total War: Shogun 2 – Fall of the Samurai - חבילת-ההרחבה-שלא-דורשת-את-המשחק-המקורי (Expandalone!) בעלת העודף המזעזע של כותרות משנה (ביקשתם שנדבר קצת על משחקי אסטרטגיה, לא?). הוא מדבר על זה הרבה.

32:30 - Bioshock Infinite נדחה לתחילת 2013. זה מעציב אותנו מאוד.

37:30 - Company of Heroes 2 הוכרז! זה משמח אותנו מאוד.

41:40 – עוד הכרזה לקראת E3 הממשמשת ובאה: The Elder Scrolls Online מוכרז. יש גם טיזר.

51:20 - הסכסוך המשפטי על בין בליזארד ל- Valve בנוגע לזכויות על השם DOTA נפתר. שתי החברות הגיעו להסכמה, שנשמעת לנו באופן חשוד כאילו Valve פשוט ניצחו.

54:20 – שחקנים שמשחקים ב- Rock Band על ה- iOS קיבלו הודעה שהמשחק יפסיק לעבוד בסוף החודש. EA טוענת שזה היה בטעות.

57:10 – בפינת ה- WTF (זה רשמי? באמת יש לנו פינה כזאת מעכשיו?): חברת Croteam מוציאה DLC ל… Serious Sam: the Second Encounter. אתם יודעים, המשחק הזה שיצא לפני כמה שנים, ולא Serious Sam 3 שיצא כרגע. אה, והמולטיפלייר שלו הופך ל- Free to Play. שוב, המולטיפלייר של Serious Sam: the Second Encounter. לא, חס וחלילה, זה של Serious Sam 3.

1:00:10 – משהו לסיום: החל מהפרק הבא, אנחנו הולכים לתת לכם הזדמנות להיות קצת יותר מעורים בפרקים – דרך חשבון הטוויטר שלנו אנחנו הולכים להודיע בכל פעם לפני שאנחנו מקליטים פרק, ובמהלך הפרק, נעלה קישור עם מידע על הנושא שאנחנו מדברים עליו כמה דקות לפני שאנחנו באמת מתחילים לדבר עליו. לכם תהיה הזדמנות להגיב (דרך טוויטר! למרות שאם אתם מתעקשים ממש אתם יכולים לשלוח מייל ל- contact@gamepad.co.il על הנושא הזה), להעיר איזו הערה שיש לכם ואתם רוצים שתשמע, או סתם לתת לנו כיוון ספציפי שאתם רוצים שנדבר עליו. אם נראה שיש לזה ביקוש – נמשיך עם זה. אבל באמת – תשתפו פעולה. יהיה כיף.

1:02:00 – עוד הודעת מערכת – זוכרים שלפני כמה פרקים אמרנו שנחלק קוד להורדת The Splatters עבור ה- XBLA? ובכן, מי שזכה בקוד הוא יותם נוי, שהזכיר לנו את קיומו של "עכבר באפלה", המשחק הישראלי המפורסם. תתחדש, יותם!

1:03:30 – וכרגיל – אנחנו מפנים אתכם לבקר בדף הפייסבוק שלנו, חשבון הטוויטר שלנו, או לדרג אותנו בדף שלנו ב- iCast או ב- iTunes.

אחרי המתנה ארוכה, יש שיאמרו ארוכה מדי (והם בגדול צודקים, מצטער), פרוייקט טוטוריאל חוזר! פרוייקט טוטוריאל הוא רשימת משחקים מומלצים לאנשים שאינם גיימרים ורוצים להתנסות בתחביב האהוב עלינו. ההסבר המלא נמצא כאן.

בפעם הקודמת דיברנו על חידות. לחלקכם זה אולי נראה מוזר. “איפה כל האלימות במשחקי וידאו שכל הזמן מדברים עליה בחדשות?”, שאלתם את עצמכם. וזה נכון, בהרבה משחקים יש דגש מאוד חזק על קרבות ולחימה מסוג זה או אחר. הסיבה לזה ברורה: זו דרך מאוד פשוטה ליצור מכשולים שצריך להתגבר עליהם, מיומנות שצריך לשפר, ומצבים של סכנה ואדרנלין. ואי אפשר להכחיש שזה עובד.

משחקי אקשן נוטים להיות מהירים ותזזיתיים, ובכך גם יותר מאתגרים לשחקנים שלא שולטים לחלוטין במה שקורה על המסך בכל רגע. אבל הם בהחלט אבן בניין בסיסית ומרכזית בעולם של משחקי הוידאו, ומספקים חוויה מאוד טהורה וקתרטית שאי אפשר להעביר באף מדיום אחר. אין דרך טובה יותר להוציא עצבים בלי סכנה לעשות נזק למשהו חשוב.

Bastion

PC,Xbox,Chrome | Hack&Slash| כ-10 שעות | פשוט למדי | $15 | יש דמו

המשחק עטור-השבחים שפותח את הרשימה הפעם הוא מתת-ז’אנר שנקרא Hack & Slash, שמתאפיין בסגנון לחימה שמבוסס על שילוב של שניים-שלושה סוגי התקפות בסיסיים ועל תזמון נכון של חסימה, התחמקות והתקפה. זה סגנון שמאוד חזק ב- “easy to learn, hard to master”. המשחקים האלה (ובפרט Bastion) בדרך כלל מכילים גם מערכת פשוטה יחסית של שדרוגים וחיזוקים לדמות, ובחירה בין כמה נשקים אפשריים ומעט התקפות מיוחדות נוספות.

הנקודה החזקה במיוחד של באסטיון, חוץ מהמשחקיות הפשוטה יחסית שלו (מומלץ בגיימפאד אבל אפשר גם חצים+עכבר), היא האווירה. השלבים צבעוניים, מגוונים ומושקעים, הפסקול ומאוד מיוחד ומתאים, והסיפור מועבר בצורה מגניבה ולא פולשנית בעזרת קריינות מהפנטת וסקסית בטירוף שקשה להפסיק להקשיב לה. מומלץ לנסות לפחות את הדמו, ולו רק בשביל לשמוע את הקריין. באמת, אני לא מגזים.

טריילר | סטים | Chrome Web Store (כן, הדפדפן)

Castle Crashers

Xbox,PS3 | Beat ‘em up | כ-5 שעות | פשוט מאוד | $15 | יש דמו

חדי העין שביניכם ודאי שמו לב שזה המשחק הראשון שמוזכר כאן שאין לו גירסת PC. זה אכן חיסרון משמעותי, אבל ל-Castle Crashers מגיע להיכלל ברשימה משתי סיבות מרכזיות:
1. אפשר לשחק בו עד 4 שחקנים בו-זמנית, בכל שילוב אפשרי של רמות ניסיון והיכרות עם המשחק.
2. מבחינת הסגנון והמשחקיות הוא ממש דומה ל-Golden Axe, משחק ארקייד עתיק מ-89 שאני מוכן להמר שלא מעט גיימרים ותיקים זוכרים אותו כאחד המשחקים הראשונים שלהם.

Castle Crashers הוא משחק Beat ‘em up, שזה בגדול אומר שיש הרבה אויבים חלשים וצריך להרביץ להם עד שהם מתים, בדרך כלל עם סוג אחד או שניים של התקפות פשוטות והתקפה אחת “מיוחדת” (קסם או משהו כזה). זה גם אומר שאין יותר מדי עלילה, והמשחק מתנהל על ציר לינארי, כשהמסך כל הזמן מתקדם ימינה וכל כמה מטרים ההתקדמות נעצרת כדי לזרוק עליכם עוד ערימה של אויבים. המשחקים האלה הם מאוד פשוטים (השליטה היא בעיקר חצים ומעט כפתורים נוספים) ורוב האויבים כאמור לא מציבים אתגר מטורף, בעיקר הרבה מאוד כיף והוצאת אגרסיות.

Castle Crashers הוא, מעבר לכל מה שתיארתי עד עכשיו, גם חמוד בצורה יוצאת דופן. כל העיצוב הוא cartoon-י ומאוד משעשע, ויש לו את אחד הפסקולים הכי מגניבים ששמעתי אי פעם (לאלו מכם שמאזינים לגיימפוד – המנגינה שתמיד מלווה את סוף הפרק היא משם). מומלץ במיוחד אם יש לכם 2-3 חברים שיצטרפו למשחק.

טריילר | Xbox Marketplace

PC,Xbox,PS3 | Beat ‘em up | כ-5-10 שעות | פשוט למדי | $10 | יש דמו

למחוסרי הקונסולות שמעוניינים גם לנסות את חוויית ה-Beat ‘em up, אל דאגה! Shank הוא הפתרון. זה משחק קצת פחות סימפליסטי מ-Castle Crashers (בעיקר בגלל האפשרות להחליף בין נשקים שונים כדי לנצל אותם למצבים מתאימים), והוא פחות דומה למשחקי הארקייד הישנים ולכן פחות נוסטלגי, אבל הוא בהחלט דוגמה מצוינת לז’אנר ומשחק פעולה מוצלח באופן כללי. יתרון נוסף של Shank הוא, שבעוד שהוא מאפשר משחק בשני שחקנים (וממה ששמעתי מספק חוויה מאוד הקטית ומשעשעת), הוא מצוין גם לשחקן יחיד. ל-Shank הראשון היו כמה בעיות, אבל לפי הביקורות (גילוי נאות: אני אישית לא ניסיתי את השני) כולן תוקנו.

הבדל אחד מאוד משמעותי מבחינת המשחקיות ביחס ל-Castle Crashers הוא ש-Shank נותן אפשרות לעשות כל מיני שילובים (combos) מעניינים של מכות מסוגים שונים, והתוצאה היא קרבות מאוד כיפיים שממש מעבירים מצוין את התחושה של להיות badass. הסגנון עצמו הוא בכיוון של מערבון-מודרני שכזה, עם bar brawls, מגוון של סביבות מדבריות, ופסקול מתאים.

שתי אזהרות חשובות: 1) אפשר לשחק במשחק על מקלדת, אבל צריך להגדיר בקפידה את המקשים כדי שהשליטה תהיה סבירה, ולכן רצוי גיימפאד. 2) זה משחק די אלים ובפרט עם הרבה דם ו-gore, אז לא מומלץ לילדים.

טריילר | סטים

PC,Max,Xbox | Action-RPG | הרבה שעות | יחסית מתוחכם | $15 | יש דמו

קצת היסטוריה: ב-1996 יצא משחק בשם “דיאבלו”. הוא יצר תת-ז’אנר חדש במשחקי הפעולה והתפקידים ביחד, והצליח מאוד. ב-2000 יצא דיאבלו 2 וגרף אינספור שבחים, מכר מיליוני יחידות וביזבז להמון אנשים מאות שעות מהחיים. מאז הרבה מאוד משחקים ניסו לחקות את דיאבלו ולרכב על ההצלחה של הז’אנר, אבל אף אחד לא באמת הצליח לעשות את זה טוב באותה מידה. עוד שבוע בדיוק ייצא דיאבלו 3, ומיליוני אנשים ברחבי העולם ייעלמו מעל פני האדמה ואל תוך השאול למאות שעות נוספות של משחק.

המשחק הכי מוצלח מבין החיקויים שנעשו ב-12 השנים בין דיאבלו 2 ל-3 הוא Torchlight (שגם לו יוצא המשך בקרוב, אגב). הסגנון המדובר משלב אלמנטים ממשחקי פעולה וממשחקי תפקידים, ומבוסס על בנייה של דמות (באחד מ-3 סגנונות משחק אפשריים) ושימוש מושכל בסוגים שונים של יכולות וקסמים. גם כאן העלילה היא בדרך כלל יחסית שולית, והדגש הוא על מבוכים גדולים ומגוונים ועל כל מיני סוגים של אויבים, צבירת ניסיון וציוד איכותי, ופיתוח הכישורים והיכולות. המורכבות של השליטה נובעת מהצורך “לצייד” הרבה יכולות שונות ולדעת להשתמש בכולן בסיטואציות המתאימות, אבל ברמה הקלה של המשחק כנראה שאפשר להסתדר עם כמות יחסית מצומצמת.

אמרתי שאף משחק לא באמת הגיע לרמה של דיאבלו, ואכן גם ל-Torchlight יש כמה בעיות: הוא הרבה יותר קל – אבל לאור העובדה שדיאבלו יכול להיות רצחני ברמות הגבוהות, לא בטוח שבמקרה שלנו זה חיסרון; איסוף החפצים שנופלים מהמפלצות המתות (ה”שלל”) הוא ממש לא מספק, ורוב הדברים שמוצאים הם זבל מוחלט ואפילו לא שווים כמות סבירה של כסף; מערכת הכישורים לא באמת מאוזנת וכתוצאה מכך הבנייה של הדמות פחות מעניינת; ועוד כמה בעיות קטנות שהן פחות קריטיות.

אבל בגדול, Torchlight הוא משחק חביב ביותר, והיתרון המשמעותי שלו על דיאבלו הוא המחיר והקלות היחסית. יש לו גם סגנון ויזואלי הרבה יותר ידידותי וחביב, והוא מתאים גם לילדים (אפילו מקבלים חיית מחמד! באמת). המשחק הוא ארוך, אבל כאמור העלילה היא מאוד שולית והדבר הסביר לעשות הוא פשוט לשחק עד שנמאס. לא נמאס? אפילו יותר טוב.

טריילר | סטים

פעולה/הרפתקאות | PC,Xbox,PS3 ועוד | 10-15 שעות | די מורכב, דורש מיומנות | $10 | יש דמו

“Action/Adventure” היא תווית גנרית שנותנים להרבה משחקים שפשוט לא מתאימים לאף ז’אנר מוכר, או משלבים אלמנטים מהרבה ז’אנרים, אבל כאן זה באמת מתאים. זה משחק עם הרבה אקשן והרבה הרפתקאות. יש לו עלילה מרכזית ומעניינת, הרבה אלמנטים של חקר, והמון המון גיוון. עיקר המשחק מתחלק בין שני סגנונות: משחק פלטפורמות, שבו צריך לטייל ולקפץ ולמצוא את הדרך בתוך מערות, בתי חרושת, מבצרים ועוד; ומשחק התגנבות, שבו צריך למצוא נתיב בטוח בחדר גדול בלי למשוך תשומת לב של שומרים שנמצאים בו. יש גם קרבות בסגנון Hack & Slash (ר’ Bastion למעלה), אבל הם די פשוטים ולא קשים.

הגיוון המטורף בגיימפליי הוא מצד אחד נחמד ומעניין, ומצד שני אומר שצריך ללמוד כמה צורות שליטה שונות לגמרי. המיומנות העיקרית שנדרשת, חוץ מלהתרגל לסכמות השליטה החדשות, היא לשלוט גם בדמות וגם במצלמה בו-זמנית, במיוחד תוך כדי ריצות, קפיצות ולחימה. המשחק אמנם בגוף שלישי, שזה באופן פרדוקסלי יותר נוח ואינטואיטיבי מאשר גוף ראשון, אבל עדיין צריך ללמוד ולהתרגל.

אני לא ארחיב יותר מדי, כי הביקורת שכתבתי למשחק לפני שנה עדיין רלוונטית ויחסית תמציתית, אבל אני רוצה לצטט את מילות הסיכום שלי משם: “בסופו של דבר, כל התלונות שיש לי לגבי המשחק לא משנות בכלל. זה משחק כל כך יפה, מקורי ומיוחד, שפשוט חייבים לשחק בו. וגם עם כל הבעיות, יש כאמור הרבה מאוד דברים שהוא עושה טוב, וכמה דברים שחבל שמשחקים אחרים שיצאו ב-7 השנים האחרונות לא למדו ממנו.”

Beyond Good & Evil יצא במקור (2003) לקונסולות שהיו אז – כלומר PC, PS2, GameCube והאקסבוקס המקורי (שאינו 360) – אבל לפני שנה יצאה גירסת HD לדור החדש (PS3 ול-Xbox360) שגם משפרת את הרזולוציה. (ובאותו מחיר!)

ביקורת | טריילר | סטים

לבקשת הקהל, התיאורים (כפי שבטח שמתם לב) היו הפעם קצת יותר ארוכים ומפורטים – נשמח כמובן לשמוע את דעתכם, כמו גם הצעות למשחקים שיתאימו לפרוייקט.

בפעם הבאה זיירמן ייקח את המושכות ויכתוב על משחקי אסטרטגיה.

להורדה

1:40 – זיירמן לא שיחק במשהו חדש, חוץ מ- Temple Run על האנדרואיד שלו (מאז הקלטת הפרק, אגב, הוא שבר את השיא של עופר, המנוול הזה). בזמן שאנחנו מדברים על המשחק, אנחנו לא יכולים שלא לתהות האם הקטע הזה של הטיית הטלפון כחלק מהמשחק באמת עובד.

7:00 – דורון שיחק בגרסת ההדגמה של Sniper Elite V2, ובסך הכל, יצא די מרוצה.

10:50 – עופר שיחק ב- Dear Esther, ואז מבלה כמה דקות טובות בניסיון להסביר מה זה לעזאזל ("אז זה משחק הליכה, בעצם?")

15:50 – לזיירמן זה מזכיר את Masq, משחק אינטרנטי חינמי מומלץ במיוחד (תנסו אותו. לא ייקח לכם הרבה זמן).

18:10 – חוץ מזה, עופר שיחק גם ב- Legends of Grimrock. חברי הפודקאסט נזכרים ב- Lands of Lore ברגשות נוסטלגיה עזים. חוץ מדורון.

23:50 – הוא גם שיחק במשחק שמתאים במיוחד לנפש המזוכיסטית שלו – Dark Souls.

25:40 – ולסיום – Prince of Persia Classic על האייפון. זה כמו Prince of Persia, אבל חדש, קצת פחות קשה, עם שליטה פחות נוחה, ובלי ציצים. כלומר, צי'טים.

29:10 – המון חדשות על Valve! למשל, על זה שיוצא עורך שלבים לפורטל 2 ב- 8 במאי! או שהם התחילו לעבוד על גרסה של Steam ללינוקס! או על הראיון שבו גייב נוול ביקש שלא נדאג, הם בהחלט עובדים על הסיקוול שכולם מחכים לו – Ricochet 2.

33:00 – אבל הנושא העיקרי שעניין אותנו לדבר עליו זה על ה- Valve Handbook שהגיע לרשת, וחושף קצת איך החברה הזאת עובדת. קריאה מומלצת.

40:30 – Crysis 3 הוכרז! וגם בו יהיו חייזרים!

42:50 – למה אנחנו מתלהבים מאיזשהו קטע עם חוטבי עצים ב- The Witcher?

44:30 – סופר מד"ב תובע את Ubisoft ואת Gametrailers, על כך שהם גנבו את הרעיון שלו למכונת ה- Animus במשחקי Assassin's Creed.

47:30 – SimCity תוכנן כמשחק מרובה-משתתפים. אה?

49:20 – הודעות קצרות לסיום: STALKER 2 מת. שוב. Prey 2 עדיין בחיים.

51:10 – והנה אנחנו מסיימים. כרגיל, אם בא לכם לדרג אותנו ב- iCast או ב- iTunes – יש לכם לינקים בצד שמאל של הבלוג.

תעשיית המשחקים הישראלית, בשנת 2012, היא לא מה שהיא היתה לפני עשרים שנה, או אפילו לפני עשור או חמש שנים. נכון, מדינת ישראל לא ממש הוציאה כותר AAA ראוי באמת מאז סימולטור הטיסה של חיל האוויר הישראלי מ- 1998 (“כוכב כחול”), אבל יש לנו משחקים שעונים בערך לכל הגדרה אחרת. קז’ואל? פייסבוק? אינדי? פלטפורמות ניידות? הכל יש. בכמויות לא-זניחות ובאיכות לא-רעה (לפחות בחלק מהמקרים). אבל משחק שבאמת מופץ לקונסולות? ועוד לא תחת תווית ה- Xbox Live Indie, אלא בתור משחק כזה שבאמת דורש לחתום על הסכם עם מיקרוסופט או סוני? זה משהו שלא חשבתי שאני אראה בשנים הקרובות.

ובכן… הפתעה! קבלו את The Splatters! משחק ישראלי שהחל את חייו בתור משחק עצמאי על המחשב האישי בשם Confetti Carnival, וזמין היום לרכישה במחיר של 800 נקודות (10$) מחנות ה- XBLA. ה- Splatters, שבהם עוסק המשחק, הם יצורים קטנים וחייכניים עם חוש שימור-עצמי השקול לזה של נמלול ממוצע, שכל מטרתם בחיים היא להתפוצץ לגוש של נוזל שבו תצטרכו להשתמש בשביל לפוצץ פצצות. מבולבלים? בצדק. אולי זה יעזור להבהיר קצת במה מדובר:

וחזרנו. בכל שלב ב- The Splatters תהיה לכם כמות מסוימת של פצצות שאתם צריכים לפוצץ. הפצצות האלה מופעלות ע”י הנוזל שה- Splatters משחררים כשהם מתים. לכן, המטרה שלכם היא להטיח את היצורים האלה בקירות, מגלשות, משטחים קוצניים, דפנות חדות של חפצים ולפעמים אפילו אחד בשני – בשביל לגרום לנוזל שלהם להפעיל את הפצצות שפזורות ברחבי השלב. נשמע פשוט? זה באמת מאוד פשוט. בהתחלה.

ה- Splatters שלכם מסוגלים לשנות את כיוון התעופה שלהם פעם אחת כשהם באוויר, ותדרשו לעשות שימוש בטקטיקה הזו אם אתם רוצים להצליח להגיע לכל הפצצות ברחבי השלב. שלבים מאוחרים יותר יציגו בפניכם את טכניקת ה”היפוך”, שמאפשרת לכם בלחיצת כפתור לשנות את המומנטום של כל החפצים הנעים בשלב. פצצות שעפו ימינה יתחילו לעוף שמאלה, גושי ג’ל שעפים למעלה יתחילו ליפול למטה – ואם תנצלו את הטכניקה הזו בצורה חכמה, תוכלו ליצור תמרונים מטורפים מהסוג שיגרום לכם לגרד את הראש ולשאול את עצמכם “אני כרגע עשיתי את זה? ואם כן, איך לעזאזל אני עושה את זה שוב?!”.

מעבר למכניקת הפאזלים המוצלחת שלו, אחד הרעיונות הטובים ביותר שיש ל- The Splatters הוא השימוש שלו בטבלאות השיאים של ה- Xbox Live Arcade. לכל מסך ב- The Splatters יש טבלת שיאים משלו. זה, בפני עצמו, לא באמת מיוחד. אבל מה שהופך אותה למעניינת יותר הוא שבלחיצת כפתור (טוב, טכנית, לחיצה של בערך 3-4 כפתורים, וקצת הזזה של הג’ויסטיק באיזשהו שלב, אבל אתם מבינים את הרעיון) אתם יכולים לצפות בשידור של שחקן מבצע שיא מסוים במשחק. כלומר, השחקנים המטורפים האלה שמצליחים להשיג כמה עשרות מיליוני נקודות בכל שלב? אתם יכולים ללמוד איך הם עשו את זה.

אין ב- The Splatters הרבה מאוד שלבים. הוא מכיל כמה עשרות שלבים, שייקח לכם מספר לא-גדול של שעות לפצח. אבל בכל אחד מהשלבים האלה, כמו במשחק Angry Birds טיפוסי, תוכלו לשחק שוב ושוב במטרה לשפר את הניקוד שלכם ככל האפשר, ולנסות להגיע לדירוג של שלושה כוכבים. וההישג הגדול ביותר של המשחק הוא שהוא ממש גרם לי לרצות לעשות את זה. יש בו את הבסיס הממכר והכיפי, מהסוג שגורם לכם לרצות לשחק בו “רק חמש דקות” לפני השינה, שיכולות להפוך לשעה וחצי אם אתם לא נזהרים. כשעוטפים את כל זה במחיר של 10$, זה יוצא די מוצלח, ואני יכול להמליץ עליו לכל גיימר שיש לו אקס-בוקס בבית. הוא כיפי, הוא ממכר ויש לו מכניקה שונה ומרעננת. בתור כותר ביכורים ב- XBLA, מפתחי המשחק באמת יכולים להתגאות בעצמם.

להורדה

0:40 – בפרק של השבוע מתארח אלון שוורץ, סטודנט ואח של, שהתארח כבר בפודקאסט בעבר. לפני הרבה זמן, אבל התארח.

1:30 – עופר שיחק ב- Journey. שהיה מגניב.

8:30 – זיירמן שיחק ממש קצת (או בכלל לא, תלוי למי מקשיבים) בגרסת הבטא של Carrier Command, שהוא מתרגש ממנו כרגע בעיקר בגלל שהפעם האחרונה שעשו רימייק ל- Carrier Command משנות השמונים, יצא להם Hostile Waters, שהיה משחק אדיר. גם אתם יכולים לשחק בבטא אם תעשו Preorder למשחק, באתר הרשמי.

11:00 – הוא גם שיחק ב- The Splatters – המשחק הישראלי הראשון ב- XBLA. והוא מגניב. ואם תקשיבו לפרק עד הסוף, אולי אפילו תוכלו לזכות בעותק שלו.

17:00 – השוורץ הצעיר והפוחז יותר (אלון) שיחק המון על המחשב בשבועות האחרונים. למשל – ב- Trine 2, שהוא משובח.

24:10 – חוץ מזה, הוא גם שיחק בסדרת משחקי Blackwell – סדרת קווסטים אפיזודית ברוח הקווסטים של פעם. גם הם משובחים. אפילו יותר מ- Trine 2.

30:00 – המשחק הבא של Harmonix נחשף. יקראו לו Rock Band Blitz, והוא יעבוד עם השירים מ- Rock Band, אבל עם שלט אקס-בוקס רגיל. תחשבו Audiosurf. בערך.

35:50 – קינקט ב- Skyrim! זה נראה מגניב, אם כי כמו התמיכה של Mass Effect 3 בקינקט, משתמש בו רק בשביל זיהוי קולי.

38:50 – חוץ מזה, חברת האם של בת'סדה רוצה לרשום Trademark על הצעקה המפורסמת ביותר של Skyrim: Fus Ro Dah.

40:10 – גם אנחנו מדברים על הסיפור של Valve עם מחשבים לבישים. או לפחות, מה שהם מנסים שיתפתח בעתיד לסיפור של Valve עם מחשבים לבישים.

44:20 – העצומה הצליחה! Dark Souls מגיע למחשב האישי! עם מולטיפלייר משופר ותמיכה ב- Games for Windows Live! עכשיו הגיע הזמן לאסוף חתימות לעצומה חדשה: הסרת Games for Windows Live מגרסת המחשב האישי של Dark Souls!

48:00 – חסימה מהפורומים של EA לא יגרום יותר לחסימתכם ממשחקים לשחקן יחיד שאתם משחקים דרך Origin. כן, רק עכשיו. כן, זה נראה לכולם הגיוני.

50:00 – אין לנו בכלל מה להגיד על המשחק החדש של notch. אבל תראו! יש תמונות משלב האלפה שלו!

51:50 – ואנחנו מסיימים! נתראה בעוד שבועיים…

לפני קצת יותר משבועיים, חגגנו את יום ההולדת החמישי של הבלוג, והשמחה היתה רבה. יש כאלה שיטענו שהם אפילו ראו את עידן דקל מחייך, מתישהו במהלך האירועים. אבל בנוסף לכל השמחה וההילולה הזו, הבטחנו לכם גם משחקים בחינם.

בהגרלה שביצענו זכו ירון קינג בעותק של Magicka, אפרת זואי-קדם בעותק של Renegade Ops, אופיר נמצוב בעותק של Deus Ex: Human Revolution ויותם נוי בעותק של Limbo. אבל בנוסף להגרלה הזו גם ביקשנו מכם להציע לנו כותרת משנה זמנית חדשה, וההצעות היו רבות ומגוונות: היו כותרות חגיגיות, היו כותרות נוסטלגיות, היו בדיחות על זה שדני לא כותב שום דבר אף פעם ואפילו בדיחת עזים אחת, שננצור בלבנו לעד.

אבל הזוכה, בסופו של דבר, כפי שנקבע בהצבעה בין חברי הבלוג, היה צחי ורך, שהצליח להתחבר לאובססיית ה- DRM שלנו, והוא זכה בעותק דיגיטלי של Skyrim.

אבל אל תדאגו, עוד לא סיימנו לחלק לכם משחקים בחינם! כבר בפרק הקרוב של “גיימפוד” תהיה לכם הזדמנות לזכות בעותק של The Splatters, המשחק הישראלי החדש שיצא ל- XBLA השבוע.

עד אז, תודה לכל המשתתפים!

על פני השטח, הפוסט הזה אמור להיות ביקורת על Journey. הבעיה היא שמסיבות שתיכף נגיע אליהן, אין יותר מדי דברים רלוונטיים להגיד עליו. הדבר המעניין העיקרי שאפשר להגיד כביקורת הוא ש-Journey פותר אחת ולתמיד את הדיון המעיק של “האם משחקי וידאו יכולים להיות אמנות”: עכשיו אפשר להגיד בוודאות שהתשובה היא “כן”.

Journey הוא חוויה. זו הדרך הכי טובה להגדיר אותו. הוא עושה למשחקי וידאו מה ש-Fantasia עשה לסרטים מצוירים אי שם בשנות ה-40. יש בו מעט מאוד עלילה, כמעט אין בו מכשולים או אתגרים (קרבות אין בכלל), ואין אפילו שורה אחת של טקסט או דיאלוג. אבל הוא חוויה אינטראקטיבית מרהיבה שגרמה לי להתרגשות, מתח והתפעלות. וזו גם הסיבה שהביקורת הזו, כביקורת נטו, הולכת להיות מאוד תמציתית. פשוט אי אפשר להעביר את זה במילים. אני יכול לדבר בהרחבה על הגיימפליי (פשוט מאוד ועושה את העבודה), הנופים (מרהיבים ומגוונים ביותר) והפסקול (מעולה ומתאים למשחק בצורה מדויקת להחריד), אבל שום דבר שאני אגיד לא יוכל לתאר את התחושה המדהימה של המשחק הזה.

ופה אנחנו נכנסים לתחום של אמנות. כי איך שאני רואה את זה לפחות, זו ההגדרה של אמנות. משהו שמעביר אתכם איזושהי חוויה, שמשאיר עליכם חותם. לא משנה אם זה בשחור-לבן, או בצבעי שמן על קנבס, או באנגלית מוזרה של ימי הביניים – מה שחשוב הוא האימפקט. ונכון שאפשר להגיד את זה על הרבה מאוד משחקים, אבל Journey עושה את זה כל כך טוב ובצורה כל כך טהורה שפשוט אי אפשר להתווכח. המבנה המאוד לינארי שלו (יש טיפה אופציה ל-exploration, אבל זה ממש שולי ומהווה חלק מזערי מהמשחק) והיעדר כמעט מוחלט של אלמנטים חיצוניים, מבטיחים שכל מי שישחק בו יראה בקירוב טוב את אותו דבר; הוא מכיל לא מעט מוטיבים וסימבוליזם; כל מרכיב במשחק מתוכנן בקפידה והכל משולב ביחד בצורה מושלמת, והמכלול הוא פשוט יצירת אמנות ולא פחות מזה.

והיופי האמיתי הוא שכל זה נעשה בלי לפגוע בתחושת האינטראקטיביות. היצירה הזו לא הייתה עובדת באף מדיום אחר. זו דוגמה מושלמת לאחת הסיבות העיקריות שלמשחקי וידאו יש זכות קיום כאמצעי אמנותי נפרד וייחודי: immersion. המידה שבה המשחק הזה מכניס אתכם לתוכו, לתוך האווירה והעולם, האופן שבו הוא גורם לכם להיאבק על כל צעד וממש לפחד כשקורים דברים מפחידים ולשמוח כשהכל מסתדר לטובה, זה משהו שפשוט אי אפשר להשיג במדיום לא אינטראקטיבי.

Journey הוא, לצערי, בלעדי ל-PS3 (אני שיחקתי בו על קונסולה של חבר), אבל הוא עולה רק $15 ונמשך בערך שעתיים מההתחלה עד הסוף, אז אם יש לכם איזושהי דרך להשיג גישה לפלייסטיישן לבוקר/ערב אחד, זה מספיק. אם כל מה שכתבתי עד עכשיו עוד לא הבהיר לכם שזה משחק חובה, אני אגיד את זה במפורש: זה משחק חובה. גם לגיימרים ותיקים וגם לאנשים שלא שיחקו באף משחק בחיים שלהם. אל תצפו לאתגרים מחשבתיים, יריות, אדרנלין, RPG elements או דמויות מעניינות. צפו לחוויה קסומה ולהדגמת תכלית של מה שאפשר לעשות עם המדיום הזה אם מתייחסים אליו בצורה קצת שונה: כאמנות.

לא ברור לי למה אני מחבב כל כך את I Am Alive. אם אני מנסה לשפוט כל קריטריון שלו בנפרד, הוא עושה ממש המון דברים לא בסדר. הכוונות שלו טובות, אבל הביצוע מקרטע. אם אני רוצה לסכם את הדעה שלי עליו, אפשר לעשות את זה בצורה הזאת: אני לא זוכר אף משחק שבו כל כך הרבה פעמים זרקתי את הגיימפאד בתסכול, נשבע לעצמי שאני לא הולך לשחק בו שוב אי-פעם, ואז מרים את הגיימפאד מחדש שוב וחוזר לסיבוב נוסף.

I Am Alive מתרחש שנה לאחר “האירוע” – רעידת אדמה מטורפת שהחריבה את כל ארה”ב (או את העולם – המשחק לא מגלה יותר מדי פרטים על זה), מילאה את האויר בענן אבק קטלני, מוטטה את מרבית הבניינים והפכה את בני האדם ששרדו לאוסף של פליטים שנאבקים על כל פיסת מזון ומים שהם מסוגלים למצוא. גיבור המשחק, אדם, מגיע לעיר Haventon כשנה לאחר המאורע, במטרה למצוא את אשתו והבת שלו, שלא ברור בכלל אם הן שרדו את האסון. הוא לא מוצא אותן, אבל הוא כן מוצא ברחוב ילדה קטנה ומשתעלת שזקוקה לעזרתו, ומכאן, כפי שאמרנו בפרק האחרון של גיימפוד – קורים דברים.

I Am Alive מתחלק לשני חלקים. בחלק אחד שלו, הוא סוג של Uncharted בסביבה עירונית: אתם צריכים לטפס, לקפוץ, להתלות ולהתנדנד ליעד הבא שלכם. בחלק השני שלו, הוא משחק קרבות, שבו אתם צריכים להתמודד עם כמה מהשורדים הפחות-חביבים המסתובבים ב- Haventon. אבל שני החלקים מנסים להתהדר בכמה רעיונות מקוריים שייחדו את I Am Alive ממשחק הקונסולות הטיפוסי.

קטעי הטיפוס שלכם יסבלו מנוכחותו של יריב עיקש במיוחד: מד העייפות שלכם. ככל שתעזבו את הקרקע המוצקה ליותר זמן, כך רמת העייפות שלכם תלך ותעלה – אם היא תגיע למקסימום – תפלו ותמותו. לא נעים בכלל.

קטעי הקרב משנים קצת יותר את הנוסחה המוכרת. ב- I Am Alive יהיו לכם, לאורך רוב המשחק, חרב ואקדח. מה שלא יהיה לכם זה כדורים. בעולם של I Am Alive, כדורי אקדח הם מצרך נדיר במיוחד, ולאורך החצי הראשון של המשחק אתם לא צפויים להחזיק בכל רגע נתון יותר מאחד או שניים כאלה. כמו כן, כששני אנשים תוקפים אתכם בו-זמנית, אתם לא יכולים לדקור אחד מהם עם חרב – בדרך כלל הוא יצליח לחסום אתכם למשך מספיק זמן כדי שהחבר שלו יגיע וירביץ לכם. מהסיבה הזו, אתם צריכים להשתמש במגוון טריקים מלוכלכים – התקפות פתע עם החרב שלכם, לפני שהיריבים שלכם קולטים שאתם חמושים, או איומי אקדח, מבלי באמת לירות בו, על מנת לגרום לאויבים שלכם לזוז לנקודה אחרת, שתספק לכם יתרון כלשהו.

בשביל להפוך את כל זה למותח יותר, מלבד המחסור העצום במשאבים, I Am Alive דואג לאתגר אתכם בעוד כמה דברים. בתור התחלה, ב- I Am Alive לא שמעו על הקטע הזה של הבריאות המתחדשת. אם נפצעתם ותרוצו להתחבא מאחורי קיר, הדבר היחיד שיקרה הוא שעכשיו תהיו פצועים מאחורי קיר. בשביל להתרפא תצטרכו להשתמש בערכות עזרה ראשונה, משככי הכאבים ובמזון שתמצאו ברחבי העיר – ואלה, כפי שבוודאי ניחשתם, לא נפוצים יותר מדי. כמו כן, אין ב- I Am Alive אפשרות לשמור באופן חופשי. בכל מסך יש כמה וכמה “נקודות שמירה”, אבל בשביל לחזור לנקודת השמירה האחרונה (ולא לתחילת השלב) תצטרכו לבזבז “Retry” אחד, וגם מאלה, כפי שאתם יכולים לנחש, אין ממש הרבה (ברמת הקושי הנמוכה יותר אתם מבטיחים לעצמכם שלוש נסיונות חוזרים לפחות בכל שלב, וברמת הקושי הגבוהה יותר – גם זה לא ממש בטוח).

המפתחים של I Am Alive כנראה חשבו שזה יהפוך אותו ליותר מותח, לא כמו המשחקים החדשים האלה, למפונקים, שמחזיקים לשחקנים את היד! I Am Alive הוא משחק “כמו פעם”! קשה! מאתגר! עם השלכות אמיתיות לכל כשלון וטעות שתעשו! כמו שגיימרים אמיתיים מחפשים!

וזו הסיבה שנטשתי אותו שוב ושוב בתסכול.

אי אפשר פשוט לזרוק הצידה שנים של נסיון בעיצוב משחקים. יש סיבה שאף אחד לא עושה את הדברים האלה היום. כשאתם מסרסים את מנגנון השמירה של המשחק שלכם, אתם לא הופכים אותו לקשה יותר – אתם הופכים אותו למתסכל יותר. כשאתם גורמים לשחקן ליפול בכל פעם שהוא מתמהמה כמה שניות בגובה רב, אתם לא הופכים את המשחק למעניין יותר – בכל מקרה יש רק דרך אחת לעבור את כל המכשולים שבדרככם, והיא ברורה לחלוטין בתוך מספר שניות – אתם פשוט תצטרכו לנסות אותה שוב ושוב (כשבכל כשלון, ייתכן שתצטרכו לחזור על רבע שעה של משחק שוב, כן?). והקרבות… הו, הקרבות. הם מעניינים מאוד, אבל אף קרב לא מעניין בפעם השביעית שחוזרים עליו, חוזרים במדויק על אותם הצעדים שגיליתם בפעם השנייה שניסיתם את השלב (מתקפת פתע על בריון #1, יריה בראש של בריון #2, מהר לרוץ ולהרים לו את האקדח, לכוון על בריון #3…).

לבעיות הללו מצטרפת שורה של פאשלות טכניות. וכשאני אומר “פאשלות טכניות” אני מתכוון לזה ש- I Am Alive נראה מכוער ממש. פלטת הצבעים שלו כוללת בעיקר חום ואפור, האבק שמכסה את העיר מונע מכם לראות אותה יותר מכמה מטרים קדימה בכל פעם, ובתנאים האלה יוצרי המשחק קיוו כנראה שלא תשימו לב שהטקסטורות של המשחק הן די מחורבנות. אבל שמים לב. וזה שהשפתיים של הדמויות לא מתאימות בכלל למה שהן אומרות לא מוסיף למשחק הרבה נקודות.

החידה הגדולה היא, בסופו של דבר, למה, אם אני מתלונן כל כך הרבה, שיחקתי במשחק עד הסוף. אני לא מהז’אנר המזוכיסטי. כשמשחקים מתסכלים אותי אני זורק אותם יותר מהר מטישו משומש. מה שמטורף בעיני הוא שלמרות ש- I Am Alive תסכל אותי כמו שאף משחק לא תסכל אותי כבר הרבה זמן, עדיין הרעיונות שלו מעניינים מספיק בשביל למשוך אותי לשחק בו שוב ושוב, והעולם שהוא מצליח לבנות בין כל הכשלים המכניים שלו הוא די מרתק. הוא דוחף לפרצוף שלכם את הרשע הטהור שעלול לפרוץ בכל בנאדם ש”רק רוצה לשרוד”, עם סיפורים מזעזעים של ביזה, אונס וקניבליזם. לא בדיוק המקום שתרצו לצאת אליו בחופשת הקיץ שלכם, אבל כשאתם מסיירים ברחבי העיר ומרכיבים בראש שלכם את הסיפור של “מה בדיוק קרה פה”, זה מעניין, וגורם לכם להרהר.

בשורה התחתונה, אני חושב ש- I Am Alive היה שווה את המחיר הלא-יקר שלו (15$ ב- XBLA). אבל לפני שאתם ניגשים אליו, תזכרו שהוא משחק בעייתי ומתסכל לפרקים, קחו נשימה עמוקה, חרקו שיניים, ואז נסו להנות. רוב הסיכויים שתצליחו, אבל לעזאזל, הוא לא הולך לעשות לכם חיים קלים בדרך.

להורדה

אני מאוד מתנצל על ההעלמות של "גיימפוד" מדפי הבלוג ומ- iCast. ההעלמות הזו היא תוצר של כל מיני סיבות, שחלקן הן באשמת כל אחד מכותבי הבלוג האחרים מלבדי, וחלקן הן לא באשמת אף אחד. אנחנו מקווים שזה לא יקרה שנית. או לפחות, לא יקרה שנית בלי התראה מראש.

מה שקרה בפרק הזה הוא שהיו לנו כל מיני חדשות לדבר עליהן אחרי שלב ה"מה שיחקנו", אבל במקום זה היו לנו כל מיני דברים מגניבים, שלא בהכרח קשורים לאירועים אקטואליים, שרצינו לדבר עליהם. אז במקום לדבר על חדשות דיברנו על דברים מגניבים. לגיטימי, לא? בכל אופן, עופר סיכם את החדשות שהיינו מדברים עליהן, בפוסט בבלוג.

2:10 – אחרי מגוון התנצלויות על האיחור בפודקאסט, זיירמן מדבר על I Am Alive, וחוזר בו ממה שהוא אמר עליו בפרק הקודם. מדובר במשחק פגום, אבל בשורה התחתונה – בכל זאת מומלץ.

8:50 – חוץ מזה, זיירמן שיחק גם ב- Dungeon Village על האנדרואיד – משחק ניהול חדש מבית היוצר של Game Dev Story, שהוא מוצלח למדי, אם כי סובל מבעיה מטופשת בצורה שבה הוא מנהל את רמת הקושי שלו.

14:00 – עופר שיחק ב- Mass Effect 2. אין לו הרבה דברים מעניינים להגיד עליו, אז זה לוקח לו רק חמש דקות. זיירמן מנצל את ההזדמנות בשביל להמליץ על הפודקאסט של Gamers with Jobs.

19:00 – הוא גם שיחק ב- Vanquish. הדבר הכי טוב שיש לו להגיד עליו? הוא משעמם.

20:40 – ל- Devil May Cry 4 יש דברים משותפים עם Vanquish. שניהם קיבלו 84 ב- Metacritic. את שניהם עופר לא אוהב. דברים כאלה.

22:10 – זיירמן מתפרץ וחוזר לדבר על I Am Alive.

24:30 – ומה Halo קשור עכשיו, מה? (אנחנו מתייחסים בדרך לפוסט שדורון כתב, עוד בימים שבהם הוא היה כתב אורח בבלוג, על Halo 3)

26:30 – והנה אנחנו מגיעים לת'כלס – דני סיים את Mass Effect 3. מה שאנחנו מתחילים כאן זה דיון תאורטי על מה ש- Bioware הולכים לעשות או לא לעשות עם הסוף שלו (ללא ספוילרים!). ראוי להגיד שמאז שהפרק הוקלט, התגלה כי תיאוריות הקונספירציה של זיירמן שגויות לחלוטין, וה- DLC של המשחק שירחיב את הסיום יחולק, ככל הנראה, בחינם. בדרך אנחנו מזכירים את הדיון שעשו ב"הקונסוליירים" על סוף המשחק. בעיקרון אנחנו מסכימים איתם. אני חושב. דני מזכיר את הפרק שבו דיברו על המשחק ב- The Indoor Kids, פודקאסט של ה- Nerdist.

43:50 – המפתחים של Frozen Synapse עושים צחוק על חשבון כל הבלגן עם הסיום של Mass Effect 3. זה כולל פוני ודינוזאור.

44:50 – Auditorium 2 הגיע למטרת ה- Kickstarter הצנועה שלו, 60 אלף דולר. זה שולח אותנו לדיון על עתידו של Kickstarter.

48:40 – בניסיון להמשיך עם הטרנד של לא לדבר על דברים שקרו בשבועיים האחרונים, זיירמן מתחיל לדבר על משחק האסטרטגיה החדש של X-COM. אנחנו מתלהבים ממנו (המידע בשיחה שלנו מבוסס בעיקר על הראיון העצום של Rock, Paper, Shotgun על המשחק: חלק 1, חלק 2, חלק 3)

50:50 – באשמת עופר, אנחנו עושים סטייה חדה, ומתחילים לדבר על Dust 514. זיירמן מדבר אחד הדברים המגניבים ביותר שהוצגו מתוך המשחק: הפצצה בזמן אמת של זירות הקרב ב- Dust 514 ע"י שחקנים שמשחקים ב- EVE Online (מקור: פרק 106 של הפודקאסט של Eurogamer)

54:10 – טוב, אנחנו חוזרים לדבר על X-COM.

58:50 – והנה, אנחנו מסיימים! לא לפני שאנחנו גונבים עוד בדיחה מהקונסוליירים, ומפנים אתכם שוב לרשימת הקישורים בצד שמאל. שיהיה לכם חג שמח!

לא, זו לא שגיאת כתיב בכותרת, ואני לא מצונן (באמת! זה סתם אלרגיות). כולם מכירים את פיטר מולינו, הוגה הדעות האקצנטרי של תעשיית המשחקים שהציג לעולם משחקים כמו Populus ו- Dungeon Keeper והיה חלק מהצוותים של Syndicate ו- Magic Carpet, ומצד שני בעשור האחרון יש לו נטייה מוזרה לברבר המון על משחקים שכרגע בפיתוח (בעיקר סדרת Fable) ולהבטיח גדולות ונצורות, רק כדי לגרום לכולם להתבאס אחר כך כשהם מקבלים משחק מלא שטויות צדדיות הזויות שלא מעניינות אף אחד ותוהים לאן נעלמו כל הדברים המגניבים שהובטחו.

Peter Molydeux אינו בן אדם אמיתי, כמובן. הוא חשבון טוויטר פארודי שכבר כמה שנים מצייץ כל מיני רעיונות מופרכים סטייל-מולינו למשחקים מוזרים, אלמנטים ספציפיים של גיימפליי, וסתם רעיונות מטורפים אקראיים. כמה דוגמאות מהזמן האחרון:

• משחק אימה שבו אפשר להתחבר ל-session של חברים שלכם ולנסות להבהיל אותם
• משחק point-and-click שבו צריך להרוויח את האמון של הסמן כדי שהוא לא ישקר לכם
• משחק שבו הדמות שלכם מודעת לזה שהיא נשלטת באיזשהו מובן ונהיית מפוחדת אם לוחצים על מקשים מהר מדי או חזק מדי

לפני כמה שבועות קרה משהו מעניין: אנשים התחילו לקחת את הרעיונות האלה ברצינות. מישהי מ- Double Fine הציעה (בטוויטר כמובן) לעשות game jam שבו כל צוות לוקח רעיון אחד של פיטר מולידו ועושה ממנו משחק אמיתי. מולידו עצמו היה כמובן בעד הרעיון, ולאט לאט הצטרפו עוד ועוד אנשים מהתעשייה ומחוץ לה, ואורח אחד מפתיע במיוחד: פיטר מולינו בכבודו ובעצמו, שבא כדי לחפש אנשים כשרוניים לחברה החדשה שלו.

האירוע, שקיבל את השם What Would Molydeux? Game Jam, נמשך 48 שעות וקרה לפני שבוע, ויצאו ממנו לא פחות מ-298 משחקים חדשים. כנראה שרובם לא בדיוק יצירות מופת, חלקם אפילו לא במצב שחיק, ויש כמה משחקים שמופיעים יותר מפעם אחת ברשימה. אבל מה שבטוח הוא שכולם מאוד מקוריים ומבוססים על דברים שלא ראיתם בשום מקום אחר. למשל משחק שבו כפתור ה-pause הוא הנשק הכי חזק שלכם; משחק שהמטרה שלו היא לירות בכמה שפחות אנשים; משחק מירוצים שבו אתם משחקים את הכביש; משחק מולטיפלייר שבו 8 שחקנים שולטים כל אחד בזרוע אחת של תמנון; ועוד המון רעיונות – שווה להסתכל על הרשימה המלאה כדי לראות את רמות הגיוון והטירוף שיש בה.

אין ספק שנחמד לראות אנשים בתעשייה לוקחים חלומות הזויים כאלה והופכים אותם למציאות. מעבר להומור יש פה המון חדשנות בכל אספקט אפשרי – גיימפליי, שליטה, עלילה, קונספט, עיצוב – והמון רעיונות שגם אם לא סביר שהם יהפכו למשחקי AAA, בהחלט יכולים להראות לנו מה אפשר לעשות עם המדיום הזה כשיוצאים קצת (או הרבה) מהקופסה, ולאן עוד אפשר להתפתח. אני מאוד מקווה שהמפתחים הגדולים ישימו לב למה שקרה כאן ויקחו לפחות משהו מכל הסיפור הזה.

אז מי רוצה לשחק איתי במשחק פארקור רומנטי?