Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

להורדה

צוות הבלוג עסוק. כל כך עסוק, עד שאנחנו מספיקים לשחק במעט מאוד דברים חדשים (חוץ מעידן דקל. הוא משחק בהמון דברים חדשים, אבל הוא לא נחשב), שלא לדבר על לכתוב פוסטים חדשים לבלוג. לכן, אירחנו השבוע את שקד זיירמן (אותה אולי אתם זוכרים מפרקים קודמים) ואת לאור שריד, שתרם לה את הגישה לבטא של DOTA 2, בשביל לדבר על Star Wars: the Old Republic ו- DOTA 2.

0:40 – מי זה לאור שריד? מה הוא עושה בחיים? והאם ידעתם שהצבע אהוב עליו הוא ירוק?

2:10 – שקד שיחקה ב- Star Wars: the Old Republic. והיא מאוד מרוצה ממנו. אז היא מדברת עליו הרבה.

17:50 – גם שקד וגם לאור שיחקו ב- DOTA 2, מה שגורר שוב הסבר על הז'אנר הזה, ואז דיבורים על DOTA 2. בשורה התחתונה – הם מרוצים, הקהילה עדיין מעצבנת. ומקללת ברוסית.

30:00 – זיירמן בזבז את החיים שלו על סמים Puzzle Quest 2 – גם על האנדרואיד וגם באקס-בוקס.

35:00 – הוא גם בזבז את החיים שלו (אבל בניגוד ל- Puzzle Quest 2, באמת בזבז) על גרסת ההדגמה של Amy. שנראה כמו משחק מעפן. וגם Eurogamer לא אהבו אותו במיוחד.

38:00 – באג ב- Star Wars: the Old Republic מאפשר לשחקנים לנצח קרבות שמיועדים לדמויות חזקות הרבה יותר ע"י… ריקודים!

39:40 – המפיצים של Dark Souls אמרו שאין לו גרסה ל- PC כי אין לו ביקוש על ה- PC. שבעים אלף חתימות מאוחר יותר, הם מתחילים להשתכנע.

42:40 – מיקרוסופט הכריזו ב- CES, באופן רשמי, על קינקט עבור Windows – והוא יעלה 250$.

49:40 – עובדים שאחראים על ייצור האקס-בוקסים במפעל גדול של Foxconn בסין איימו להתאבד. הסיבה שאנחנו מדברים על זה היא בעיקר בשביל להמליץ על הפרק של תוכנית הרדיו/פודקאסט This American Life שעסק במפעל העצום הזה, ותנאי התעסוקה שם.

53:20 – אנחנו מסיימים! וכרגיל, מזמינים אתכם לבקר אותנובדף שלנו בפייסבוק או בחשבון שלנו בטוויטר. נתראה בפרק הבא! או, אתם יודעים, בסתם פוסטים. כשנכתוב כאלה. מתישהו. בקרוב. מבטיחים.

דיסקליימר קצר: רציתי לכתוב פוסט ארוך ומפורט על מה שהולך עכשיו בארה"ב עם SOPA ו-PIPA. אבל בקושי יש לי זמן לישון בשבועיים האחרונים, ובטח שלא לכתוב פוסטים ארוכים ומפורטים. אז דחיתי ודחיתי, ובסוף הגיע היום הקריטי, אז לא נשארה לי ברירה אלא להעלות פוסט קצר עם כמה לינקים לדברים שאנשים אחרים כתבו.

בקצרה: SOPA הוא Stop Online Piracy Act, ו-PIPA הוא Protect Intellectual Property Act. אלה שני חוקים די זהים שעומדים עכשיו לדיון בארה"ב (אחד בבית הנבחרים ואחד בסנאט. הדיון ב-SOPA נעצר כרגע בהתערבות הבית הלבן, אבל הוא עוד יחזור), ואם אחד מהם יעבור הוא יהרוג לחלוטין את האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו. לא, זו לא הגזמה. המטרה המוצהרת של החוקים, כמו שהשמות מרמזים, היא למנוע פיראטיות ברשת. אבל הם כמובן לא יעשו את זה. הפיראטים תמיד ימצאו דרכים להתגבר על ההגבלות. מצד שני, החוק המוצע ייתן למחזיקי זכויות יוצרים את האפשרות לסגור מיידית, בלי שום הליך משפטי ושום התראה, כל אתר שמקשר לחומר מוגן. כן כן, כל אתר. זה כולל פורומים שמשתמש כלשהו העלה אליהם תמונה מוגנת בזכויות יוצרים; זה כולל רשתות חברתיות; זה כולל מנועי חיפוש.

אני מקווה שברור לכולם פה למה זה יהיה רע. בפרט, הרבה אתרים גדולים כמו גוגל, ויקיפדיה, רדדיט ועוד, "מחשיכים" את עצמם היום בתור מחאה וכדי להעלות את המודעות. השאלה המתבקשת היא – למה זה רע לנו? כלומר, לגיימרים? ובכן, משחקי אונליין, פורומים, אתרי חדשות/ביקורות, מפתחי אינדי שמשתמשים בתשתיות אינטרנט שעלולות להיסגר – כולם ייפגעו מהחוק הזה. והכי גרוע – ה-ESA (ההתאגדות הרשמית של מפיצות המשחקים הגדולות, הארגון שאחראי על ייצוג רשמי של תעשיית המשחקים ובין השאר מארגן את E3) תומך ב-SOPA.

הנה מאמר ב-PC Gamer שמפרט את כל הסכנות. הנה וידאו שמסביר בדיוק מה הולך ולמה זה רע. הנה פוסט של שיימוס יאנג, שמסכם את כל הסיפור יחסית בקצרה ובדרך משעשעת ומעניינת כמו תמיד. והנה עוד וידאו, באדיבות Extra Credits:

איך אתם יכולים לעזור? קודם כל, אם יש לכם חברים בארה"ב, בקשו מהם להיות פעילים בעניין הזה. מעבר לזה, אפשר לדבר על זה בפורומים, לפנות למפיצות הגדולות – כל דבר הכי קטן שתעשו יכול לעזור. ושיהיה לנו אינטרנט פתוח וחופשי.

עדכון: המחאה אשכרה עבדה, ועוד לפני שהיום נגמר, כבר צצו כמה פוליטיקאים שהסירו את התמיכה שלהם בחוקים.

Arkham City הוא לא משחק על באטמן. הוא גם לא על הג’וקר או כל אחד משמיליון הנבלים האחרים שם. הוא אפילו לא משחק אקשן או התגנבות. לפחות, לא בעיקר. Arkham City הוא משחק שעוסק בסימני שאלה. לא כאלה קיומיים, אלא בכאלה שהם קטנים, ירוקים ומפתים. “היי!”,  יקרא לכם סימן שאלה מכל פינה (ובאמת מכל פינה). “עזבו את תושבי גותהאם, למי אכפת מהם. אני סימן שאלה ואני מחוץ להישג ידכם. נכון שאתם רוצים אותי, נכון?!”

ואתם רוצים אותם, הו, כמה שאתם רוצים אותם. טוב, אני לא יכול לדבר בשמכם, אבל את הזמן שלי ב-Arkham City, ביליתי באיסוף החידות של ה-Riddler יותר מאשר בכל פעילות אחרת. נכון, גם ב-Arkham Asylum היה להן חלק מרכזי, אבל ב-Arkham City זה החלק הכי חשוב במשחק. המרחבים הגדולים של העיר משאירים פתח לחידות מתוחכמות יותר, כאשר חידה אחת יכולה להיות פזורה על שטח די נרחב. וזה כיף גדול ומאוד ממכר.

אני מעדיף להימנע מלשאול את השאלה המתבקשת: האם זו הפואנטה של באטמן? אני לא חובב קומיקס מטורף, ואני לא נעלב בשם הדמות המיתולוגית כל עוד המשחק נותר מהנה. והוא מאוד מהנה. זהו המשחק הכי משחק-י (כן, זאת מילה) ששיחקתי בשנה האחרונה.

בין לבין המשימות של העלילה הראשית, זה די מענג פשוט להתעופף ברחבי Arkham. אם בבית המשוגעים של המשחק הקודם באטמן היה כלוא באזור די קטן, הפעם אתם חופשיים לטוס מגג לגג, וקשה להבין איך יכולנו אחרת.

בהמשכון הזה הכל גדול יותר ומתוחכם יותר, בדרך כלל לטובה. מערכת הלחימה היא עוד דוגמא לכך. היא מושלמת בעיניי. אני מתכנת במקצועי, ולא יכולתי שלא לחשוב על האתגר הטכני בפיתוח הכיסוח הסביבתי של באטמן. כל אגרוף הוא מסוגנן. לכל סידור אפשרי של אויבים מסביב לבאטמן יש לו את התגובה המושלמת. המשחק מצליח לשמור על איזון מושלם: ללחימה יש זרימה חלקה והיא פשוט יפהפייה לצפיה, אך זה עדיין מרגיש כאילו אתם עושים את הכל בעצמכם. זאת ועוד, המשחק עדיין מצליח לאתגר אתכם עם סוגי אויבים חדשים שמאלצים אתכם לצאת מהתבניות הרגילות שלכם וכך לשמור על עניין. שאפו.

לפעמים המשחק מנסה לבלוע יותר מדי בו זמנית. יש לבאטמן איזה מיליון גאדג’טים במשחק הזה – כל אלו שהופיעו במשחק הקודם, ועוד הרבה. רובם נותרו ללא שימוש אצלי, מלבד בחידות שדרשו שימוש בהם על מנת לפתור אותן. ב-Arkham Asylum לכל גאדג’ט היה את המקום והזמן שלו והרגיש כתוספת טבעית למשחק. כאן נדמה שזורקים עליכם המון חפצים רק לשם הכמות. אכן, אם יש ביקורת אחת שהופניתה כלפי המשחק והיא די נכונה, זה שהוא פחות מהודק מקודמו, והרבה יותר מפוזר. זה נכון, אמנם, אבל בהחלט נסבל.

הפיזור מתבטא גם בעלילת המשחק, ועל כך אף כתבנו כבר. במילותיי שלי רק אוסיף שהעלילה לא הצליחה לעניין אותי בכלל. יותר מדי דמויות, מעט מדי מהדילמות המוסריות שאופפות את סיפוריו של באטמן. הדיבוב וקטעי הקישור אמנם היו נהדרים, אבל כשאין קו אחיד לעלילה וכשהכתיבה קצת בינונית, התוצאה לא מרהיבה.

ועוד מילה קטנה על Catwoman. קשה לי להחליט אם היא מהווה תוספת ראויה למשחק או לא. מצד אחד, קשה שלא ליהנות מהסטייל שהעניקו המפתחים לדמות הזאת ומהתנועות החתוליות שהיא משלבת בקטעי הלחימה. מצד שני, זהו גיוון נחמד במשחק שהוא מגוון מספיק גם מבלי להחליף את הדמות הראשית, ובשורה התחתונה פחות כיף לשחק עם החתולה מאשר עם העטלף: יש לה פחות יכולות, פחות חידות לפתור, והרבה יותר מעצבן לנוע איתה במרחבי העיר. הממ, אז כנראה שכן החלטתי.

אני ממש לא רוצה לסיים את הביקורת הזו בנימה צורמת. אני ביליתי שעות על גבי שעות עם המשחק הזה ונהניתי מכל רגע. זה משחק שיש בו הכל. הוא נגיש, חכם ועמוס בכל טוב. אתם יכולים לעבור אותו ביעף או להתעמק בו ימים על גבי ימים. אני מתלבט אם לומר שזהו הדבר הכי טוב שדמותו של באטמן הופיעה בו, מבין כל המדיות האפשריות. אבל כן, יש מצב. כריסטופר נולאן, תורך.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

להורדה

פרויקט סיכום השנה שלנו לא הספיק לכם? בטח שהספיק לכם. אבל בכל זאת החלטנו לסכם אותה עוד קצת. אתם יודעים, למקרה שפספסנו משהו.

1:30 – משחק השנה של דני מור עידן דקל: Just Cause 2

3:30 – משחק השנה של דקל שבאמת יצא השנה הוא פורטל 2. וגם של העידן השני.

7:50 – אנחנו לא מזכירים את הפאנבויז. ובטח לא את פרק סיכום שנת 2011 שלהם, שעבורו תרמנו קטע אודיו קצרצר.

8:00 – משחק השנה של עופר הוא Dead Island, אבל המשחק הכי טוב שהוא שיחק בו השנה הוא Deus Ex: Human Revolution. מבולבלים? גם אנחנו. זה קטע כזה של עופר.

12:00 – משחק השנה של דני: Duke Nukem Forever Skyrim, המשחק שבו אפשר לכייס לאנשים את הבגדים שהם לובשים ולשים להם דליים על הראש.

18:30 – אנחנו גונבים, ללא בושה, את השאלה "מה המשחק שאנחנו הכי מצטערים שלא שיחקנו בו השנה" (אתם יודעים, מהפודקאסט הזה שאנחנו לא מזכירים).

20:00 – דקל: Saints Row: The Third. זיירמן קופץ על העגלה ומצטרף.

22:00 – עופר מנסה להפתיע עם War of the Worlds ל-XBLA

23:40 – דני: Arkham City

24:10 – הרבה דברים קרו ב-2011. למשל: Duke Nukem Forever. זיירמן מדווח על החוויה. כמו כן, מסתבר שיש לו DLC חדש שאמור להיות יותר נאמן למקור ופחות… גרוע.

26:50 – המספר החזק של 2011: 3.

30:00 – אנחנו מדברים על DRM (כאילו שלא דיברנו עליו מספיק) וההתעללות הכללית של המפיצות בשחקני ה- PC. אנחנו מונים תירוצים ומנסים למצוא את המניעים מאחורי ההתנהגות הזו.

35:20 – האם המודל הנוכחי של DLC הוא טוב? מה צריך להיות ב-DLC ומה לא? זיירמן מזכיר את הפרק שבו הקונסוליירים התעסקו ב- DLC.

43:10 – השנה יצאו בערך מיליון חבילות אינדי צנועות, ועוד שני מיליון חבילות אינדי אחרות. זה נראה טיפשי להתלונן על חבילות של משחקי אינדי בזול, אבל אנחנו עושים את זה בכל זאת.

48:10 – אל תעשו Free2Play, כל הערסים יבואו.

51:00 – כדי לסגור את סיכום שנת 2011, אנחנו מדברים באריכות על משחק שיצא בשנת 2004 – World of Warcraft

56:00 – מה המשחקים שאנחנו הכי מצפים להם ב-2012? (ואף מילה על דיאבלו 3)

59:30 – סיימנו! כרגיל, אתם מוזמנים לבקר גם בדף שלנו ב- iCast, בדף שלנו בפייסבוק או בחשבון שלנו בטוויטר.

שלום לכולם, זה שוב הזמן הזה בשנה בו דקל כותב פוסט בבלוג. 

אלו האירועים שעשו לי את השנה (או, לפחות, אלו שהיה לי מה לכתוב עליהם, וזיירמן לא הכניס אותם לסיכום שלו):

1. Just cause 2

יש משחקי Sandbox טובים ממנו, אבל אין טובים כמוהו.

טוב, אני לא יודע עד כמה המשפט שלמעלה נכון, כי סך ההיכרות שלי עם משחקי Sandbox (אמיתיים, לא משחקים עם Sandbox Elements, כמו Prototype או Arkahm City) מתמצה פחות או יותר ב-GTA IV. עכשיו, GTA IV הוא משחק עם עלילה מורכבת, דמויות עגולות והרבה דרכים לעשות אינטראקציות עם העולם הפתוח בו הוא נמצא. אבל כשהדרכים האלה כוללות דברים כמו לצאת לבר בשביל לפתח את מערכת היחסים בינך לבין אחת מהדמויות, המשחק הופך פחות דומה למשחק, ויותר דומה לעולם האמיתי, ובשביל לחיות בעולם האמיתי אני לא צריך לשחק ב-GTA. יש לי, אתם יודעים, את The Sims. או Second Life. לא משנה. 

את Just Cause 2 לא מעניינות מילים ארוכות ומשעממות כמו "סיפור", או "הגיון". הוא נותן את המינימום הנדרש, או קצת פחות ממנו, ועובר מהר מאוד לנושאים עבורם התכנסנו: חופש וכיף.

החופש ב-Just Cause 2 הוא החופש לנהוג בכל אחד מעשרות כלי הרכב במשחק, לשוט בכל סירה ולטוס בכל כלי טיס שמתחשק לי, לקפוץ ממטוסים ומבניינים גבוהים, ולרחף ברחבי האי בעזרת אינסוף המצנחים, או לירות בכל מי שבא לי, בין אם הוא חייל או אזרח, הוא החופש להשלים את המשימות שלי איך ומתי שארצה, או לחדור לבסיסים צבאיים ולהשליט שם טרור, ומיד לאחר מכן להתרומם לאוויר תוך שניות עם ה-Grappling Hook, ולברוח הרחק.

והכיף? הכיף בא עם החופש. ועם הפיצוצים.

2. More Humble Indie Bundles

זה נכון שה-Humble Indie Bundles הופיעו כבר בסיכום השנה הקודמת שלי, אבל האינפלציה שעברה על החבילות השנה הכניסה אותן גם לסיכום השנה הנוכחית.

לא פחות מ-6 חבילות אינדי צנועות שונות יצאו השנה – הן התחילו להפציע באפריל, כשהבאה בתור הגיעה רק ביולי, ובשליש האחרון של השנה כל חודש הביא עמו חבילת אינדי צנועה חדשה ומגניבה. בסה"כ, 36 משחקים (כמו גם שני Tech Demos ושלל פסי קול) הוצעו למכירה השנה, באיזה מחיר שתבחרו לשלם.

הקונספט של החבילות השנה נשאר, ברובו, זהה. כל חבילה הביאה איתה משחק אחד מוכר, שכבר הוכיח את עצמו בשוק, ואליו צורפו עוד משחקים שהיחידים ששמעו עליהם קודם הם המפתחים ובני המשפחה שלהם, באמונה שבתוך המסה האדירה של הקונים של החבילות יימצאו עוד כמה עשרות אנשים שייחשפו למשחקים האלה, ויאהבו אותם.

השנה, החבילות הביאו איתן שני חידושים: האחד – חבילות שמתמקדות במשחקים של חברה אחת, והשני – חבילה שכולל בתוכה רק משחק אחד (אם כי אחרי יומיים התווסף עוד משחק לחבילה, מה שאפשר לנו לקרוא לה שוב "חבילה" בלי שיתלווה לזה דיסוננס קוגניטיבי מעצבן).

אבל ההיילייט הבאנדלי של השנה היה בדצמבר, עם הגעתה של חבילת האינדי הצנועה הרביעית, בה כמעט כל משחק היה יכול לעמוד במרכזה של חבילת אינדי אחרת. היו שם את Super Meat Boy, שכיכב בסיכומי השנה הקודמת (לא שלנו, של אתרים אחרים, פחות מוכרים. נגיד, Joystiq), את Shank המרהיב באלימותו, את Jamestown ואת Bit.Trip runner מעוררי הנוסטלגיה, כל אחד בדרכו, כמו גם את Gratuitous Space Battles ואת +Cave Story ו-NightSky HD המלהיבים פחות. לא פלא שזו החבילה הכי פופולרית, עם יותר מ-430 אלף רוכשים, ששילמו בסה"כ כ-2.37 מיליון דולר.

אני מצפה לראות איך החבילות של 2012 יתעלו על אלו של השנה, כדי שגם אותן אוכל להוסיף במהירות לחשבון ה-Steam שלי, ולא לשחק בהן לעולם.

3. Bastion

לא הייתי אמור לאהוב את המשחק הזה.

בבסיסו, זה Action RPG האק'נ'סלאשי עם מכניקה פשוטה מאוד, מהסוג שאני לא מתחבר אליו לרוב, עליו הלבישו עיצוב ששואב רבות מ-Braid, אולי העיצוב הכי פחות מתאים לז'אנר הזה, אבל איכשהו זה תפס אותי.

כן, אני מניח שלקריין האינטראקטיבי היה תפקיד לא קטן בזה. בכלל, ההתמקדות של המעצבים על אלמנט האודיו של המשחק – הקריין, פס הקול המהפנט והשירים – עשתה עבודתה נאמנה בהכנסת השחקן לאווירה הנכונה. הסיפור הלא פשוט מתגלה ומתפתח במהלך המשחק במינימליזם מופתי, שהצליח לשאוב אותי אליו מבלי להעיק על מהלך המשחק.

אבל כל אלו הם רק צ'ופרים. כי פסקול משובח וסיפור מרתק לא יכולים להפוך משחק רע לטוב. איזה מזל, אם ככה, שבסטיון הוא משחק טוב גם בלי קשר לצ'ופרים האלה.

כלי הנשק בו מגוונים, ולכל אחד מהם אופי ייחודי, בדומה לאויבים השונים שהמשחק זורק עליך. דובר כאן קצת על זה שהוא לא קשה במיוחד (או בכלל), וזה נכון, אבל אני חושב שהוא קשה במידה הנכונה. ועבור מי שבכל זאת מוצא אותו קל מדי, קיימת במשחק מערכת האלילים, בה השחקן יכול, ע"י בחירת האלילים אליהם יתפלל, להעלות את רמת הקושי בשלל דרכים (אויבים תוקפים מהר יותר, או שהבריאות שלהם מתחדשת, או שהם משאירים מאחוריהם פצצה קטנה אחרי שהם מתים), בתמורה להעלאת כמויות ה-XP והכסף (או מה שזה לא יהיה שאוספים שם ואפשר לקנות איתו דברים) שהוא מקבל בשלבים השונים, כך שבסופו של דבר, הוא מאפשר לכל אחד לשחק בדיוק ברמת הקושי שמתאימה לו.

כל האלמנטים האלה – מכניקת המשחק, הסיפור והאווירה – נארזים יפה בחבילה קטנה, מהסוג שדברים טובים באים בהן.

ומצד שני…

לא היו לי ממש דברים להתמרמר עליהם השנה. כל נושא ה-DRM המרתיח היה קשור בעיקר למשחקים שלא עניינו אותי (חוצמזה, כבר כתבו עליו מספיק אצלנו), כמו גם ה-DLC's היקרים מדי. לא היה משחק שכססתי ציפורניים בציפייה לו, ולכן אף משחק לא הצליח לאכזב אותי במיוחד, גם אם לא היה מתת האל למין האנושי, בניגוד לציפיות אותן הוליד ההייפ שלו.

לכן אני רוצה להתמרמר כאן על משהו קטן ולא ממש חשוב, אבל משהו שבדיעבד עצבן אותי – מה לעזאזל הסיפור עם העלילה של Arkham City?

אני לא מדבר פה על ה-Premise המגוחך, שמניח שאיזשהו ראש עיר שלא מכוונים אקדח לראש שלו ושל כל משפחתו המורחבת יסכים לסגור חלק מהעיר שלו ולהפוך אותו לכלא שמנוהל ע"י האסירים עצמם (בטח שלא ע"י אוכלוסיית ארקהאם, שמורכבת ברובה מ-Criminally Insane). אני מדבר על מה שקורה במהלך המשחק. אני מדבר על מה שנראה כמו נסיון לפייס את המעריצים, שכנראה לא אהבו את זה ש-Arkham Asylum היה מבוסס כמעט כולו על הג'וקר, ע"י הכנסת כמעט כל נבל מהגלריה של באטמן לקלחת העלילה הראשית. אני מדבר על עלילה מבולבלת, שקופצת מאיזור לאיזור ומדמות לדמות, בלי להכנס לנושאים כמו הגיון עלילתי, או מוטיבציה של הדמויות, ולפני שאני מספיק להבין מה בעצם קורה פה, מסתיימת בקליימקס טפשי, שנמצא שם רק בשביל ה-Shock Value ולא באמת סוגר כלום.

יש להם מזל שכל שאר המשחק ממש משובח.