תחילה, לעניין הספוילרים: לא יהיו פה כאלה. עד כמה שזה בוער – לא אדבר על הסוף. אולי אקדיש לזה פוסט נפרד.

אז Mass Effect 3. וואו. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי כל כך אובססיבי לגבי משחק. בשבועות האחרונים הקדשתי לו כל דקה פנויה. בערב אחד מביש, זוגתי נעדרה מהבית ושיחקתי במשחק ארבע שעות ברצף. קמתי מהמחשב עם עיניים מזוגגות וראש כואב, וניסיתי להבין מה לעזאזל קרה פה. אני לא חושב שזה קרה לי מאז גיל 16 (היי, אני דורון ואני בן 28 כבר).

בדיעבד, לא קשה לי להבין את פשר האירוע. ה-Reapers איימו על כדור הארץ. לא יכולתי לתת לצרכים פעוטים כמו הפסקות שירותים או צריכת נוזלים להפריע לי, דורון שפרד, להציל את היום. כל כך הרבה תלוי בי. ליארה, תכולת העור, למשל. וגארוס החייזר המסוקס. אם לא אני, הם היו יכולים למות, וכאלה.

אם הייתי צריך לבחור בדבר אחד שסדרת Mass Effect בכלל והמשחק הזה בפרט הוא היה זה: בניית עולם, סיפור ודמויות, שמושכים את השחקן לתוכו באופן מוחלט, כך שהוא ששוכח שהוא דורון יעקבי, והוא הופך להיות דורון שפרד בכל ק”ה מקשיו. Mass Effect 3 הוא השיא לקראתו בנו המשחקים האחרים. ככזה הוא דרמטי יותר, מותח יותר ודורש את תשומת ליבי המוחלטת. כוסאומו המציאות, בסדר?

Bioware עשו ב-Mass Effect 3 מלאכת מחשבת של בניית אווירה. העובדה שהגיע הרגע שהתכוננתם אליו בשני המשחקים הקודמים מהדהדת בכל מקום. כדור הארץ תחת התקפה מסיבית של ה-Reapers. עולמות שלמים כבר הושמדו או על סף השמדה. ה-Citadel עמוס בפליטים וכולם מפוחדים. בחורה אחת, לדוגמא, כל הזמן ממתינה שם להוריה אך הם לא באים, וכנראה גם לא יבואו. הקצין הטוריאני לא מסוגל לומר לה את האמת, אז הוא מעודד אותה ודואג לשלומה, כאשר כל פעם שאתם מגיעים ל-Citadel הבחורה הופכת ליותר מודאגת והקצין הופך ליותר עצוב. לא מדובר כאן בחלק מהעלילה ולא היה מוקדש לשיחות האלה ולו אף קטע קישור אחד, אלא רק עוד סט של דיאלוגים ש-Bioware הכניסה ואתם שומעים בדרך אגב, כדי שתרגישו עד כמה המצב מחורבן ועד כמה הכל תלוי בכם.

בדרך אתם פוגשים פחות או יותר בכל הדמויות האהובות מהמשחקים הקודמים. התחושה שמתלווה לכך דומה לפגישת חברים אמיתיים שלא ראיתם זמן רב. מדובר בדמויות שבאמת אכפת לכם מהן, וזהו לא הישג קטנטן. Mass Effect 3 סוגר באופן נהדר את הסיפור של (כמעט) כל דמות ודמות, גם כאלו שהם לא חלק מהצוות שלכם הפעם. בעיניי, רגע השיא של המשחק הוא הקתרזיס של אחת הדמויות האלה, אבל אני כמובן לא אגיד על זה כלום. אולי בפוסט הבא.

לצד החברים, ישנם האויבים. Cerberus הוא איגוד מרושע עם כוונות מגלומניות, שבמקרה פעם הציל את חייכם. ה-Reapers הם האויבים האולטימטיביים. עצומים, מתוחכמים, חסרי רחמים. לא ברור איך ניתן להרוג אחד כזה, שלא לדבר על מאות. והצפירה הזו שלהם. בררר. עוברת בי צמרמורת רק מלחשוב על כך.

אם כך, הבמה מוכנה לגיבור שלנו. מצד אחד עומדים חברי אמת ומיליארדי חפים מפשע. מצד שני אויבים מחרידים שאף אחד מעולם לא ניצח. ובאמצע, שפרד. אם ה-Reapers הם האויבים האולטימטיביים, שפרד, או לפחות השפרד שלי, הוא הגיבור האולטימטיבי. אמיץ ועמוס קיטש. נראה שהפעם יותר מתמיד, המילים שהוכנסו בפיו הן קצת נדושות ונודפות ריח סרט הוליוודי (במיוחד בקטעי הרומנטיקה, שכנראה נכתבו על ידי יוצרי ‘ימי חיינו’). אבל זה בסדר, אתה עדיין חביב עליי, דורון שפרד.

כמו קודמו, גם Mass Effect 3 מאפשר לכם לייבא את השמירות מהמשחק הקודם, כך שהבחירות שלכם בשני המשחקים הקודמים משפיעות על החוויה שלכם הפעם. כך שאם הצלתם דמות כלשהי ממוות במשחק הקודם (ואפילו ב-Mass Effect 1), היא מופיעה במשחק הזה ואף עשויה לשחק תפקיד מרכזי. אם לא הצלתם אותה, אז לא. כשאני חושב על מי עשוי היה למות ב-Mass Effect 2, אני מבין איזה הישג מטורף זה לשמור על חוויה רציפה וקוהרנטית לכל שחקן ושחקן.

לצערי, להחלטות ה’מוסריות’ שקיבלתם במשחקים הקודמים אין אפקט דומה. הן אמנם מוזכרות פה ושם, אך נראה שהאפקט שלהן הוא בעיקר קוסמטי. גם Mass Effect 3 מציב בפניכם דילמות מוסריות, אז היזהרו – התלבטויות קשות לפניכם. בחירות אלה משפיעות על אילו גזעים יצטרפו אליכם למאבק ב-Reapers ואילו לא, כשהכל גורם לעדכון של מד ה”כוח צבאי אפקטיבי” שלכם, אך ההשפעה על העלילה עצמה היא מינורית. ככל שהמד הזה מלא יותר, יש לכם, לכאורה, סיכוי טוב יותר במלחמה. על מה זה אומר בפועל נדבר בפוסט שבו אוכל להזכיר ספוילרים.

מבחינת משחקיות, לא השתנה המון מאז Mass Effect 2. מדובר ב-cover shooter די סטנדרטי, אך אני משחק בתור Vanguard, שההתמחות שלו היא להסתער על אויביו וכמעט שלא לבלות במחסה. זה הופך את המשחק להרבה יותר אינטנסיבי ומעניין בעיניי, ולכן מומלץ בחום. אחד השינויים הבודדים בקרבות הוא שנוספו הפעם מספר אלמנטים טקטיים יותר, כמו גנרטורים שמזינים את המגינים של האויבים שלכם ועליכם להרוס אותם כדי שיהיה לכם סיכוי, או מהנדסים שבונים turrets, וכדאי להרוג אותם לפני שהם בונים עוד כאלה.

אלמנט חדש ומוצלח נוסף הוא עניין המשקל. ככל שתשאו פחות כלי נשק זמן הטעינה של הכוחות שלכם ירד, ולהפך. כך, Vanguard כמוני שמשתמש כמעט אך ורק ב-Shotgun יכול להגיע למצב שהוא מסתער על אויבים בזה אחר זה, כמעט ללא הפסקה, וזה ממש כיף. אם כן, הייתי מגדיר את המשחקיות ב-Mass Effect 3 כמהנה, עם שינויים מעטים אך מוצלחים.

אך לא על כך התכנסנו לדבר היום. Mass Effect 3 הוא סופה ושיאה של סדרת משחקים אדירה לא בגלל מנגנון משחקיות כזה או אחר, אלא בגלל הסיפור שלו. אם עוד לא נכנסתם לתוכו, אתם פשוט חייבים להתחיל (אבל תתחילו מ-Mass Effect 1, כן?). מעולם לא נשאבתי כל כך לעולם וירטואלי, ומעולם לא חיבבתי כל כך אנשים מפוקסלים. זהו משחק שעושה הכל נכון. חוץ מהסוף. (המשך יבוא. אולי).

הקדמה, החלק הקודם, כל שאר החלקים, קיורטוש

אינס דה לאון מעולם לא הייתה אמורה להגיע לעמדת כוח. היא הייתה בת שש כשאביה, ברון זוטר מפרובינציית לאון שבצפון איבריה, לקח אותה ואת אחותה צפונה לצרפת לאחר שהמוסלמים כבשו את אדמותיהם. המאורע הזה עשה אותו זקן מעבר לשנותיו – שערו האפיר והקליש, קמטים עמוקים נחרשו בפניו והניצוץ שבעיניו כבה, והוא הקדיש את כל הונו בחינוכן של שתי בנותיו.

אינס למדה אצל טובי המורים שבטולוז, והפכה לאישה בעלת יכולות מרשימות בתחום הדיפלומטיה וניהול הכספים – יכולות אשר משכו את עיניו של המלך ההונגרי עוד בטרם מלאו לה שבע עשרה שנים והביאו אותו לשדך אותה לבנו, המלך בוריס ארפאד. וגם אז, הוא היה הבן השני של המלך, וזכות הירושה ניטלה ממנו. לכל היותר, אינס יכלה לצפות להפוך לרוזנת, או אולי אפילו לדוכסית, ולראות את בניה יורשים אותה ואת אדמות אביהם בשקט ובשלווה.

אבל עכשיו… אביו של בוריס החליט משום מה לשנות את חוקי הירושה כך שהכתר עבר לידיו של בוריס ולא לצאצאיו של אחיו הבכור. ואז בעלה האדיוט החליט לכבוש חצי מאיבריה על אפם וחמתם של האצילים שבחצרו – ולנסות לקנות את תמיכתם של המוסלמים הארורים בתנאי שיתנצרו. איזה רעיון מטומטם.

ואז הכל חזר ונשך אותו בפרצוף. אחד מהאצילים הללו – הונגרי או מוסלמי – החליט שהספיק לו ושלח מתנקש לפגוע בבוריס וביורשיו. הוא הצליח לחסל את בתה הבכורה של אינס ולתקוע את הסכין שלו ברגל של בוריס, אבל בוריס שרד. כמובן שהוא שרד, ארפאדים הם משפחה קשוחה. אבל הפצע עוד לא החלים, ובוריס ארפאד כבר לא היה גבר צעיר – הוא נותר מרותק למיטתו, קודח מחום, הוזה וממלמל, ובגיל שלושים אינס נותרה לבדה לנהל את כל ענייני הממלכה שלו, המשתרעת מגבולות הים השחור ועד קצהו של העולם הנוצרי באיבריה. אין זמן לאבל. עכשיו הזמן לעבודה.

המשך »

לא יודע אם היו פחות חדשות בזמן האחרון, או שסתם למדנו יותר טוב לדחוס את הפרקים של הגיימפוד, אבל העובדה היא שכבר כמעט שנה לא הייתה לי סיבה לכתוב פוסט “הנה רשימה של דברים שהם בהחלט מעניינים אבל לא הספקנו לדבר עליהם בפודקאסט והם לא מספיק ארוכים לפוסט נפרד”. השבוע, לעומת זאת, יצא שהקדשנו את הפרק (שיעלה בסופ”ש כרגיל) לכל מיני דיונים מאוד מעניינים אך לא קשורים לחדשות. אז הנה, ובכן, רשימה של דברים שהם בהחלט מעניינים אבל לא הספקנו לדבר עליהם בפודקאסט והם לא מספיק ארוכים לפוסט נפרד.

---

על הגירסה המחודשת של Baldur’s Gate כבר דיברנו בקצרה, אבל מאז התגלו עוד כמה פרטים מאוד מעניינים. למי שלא מעודכן, לפני כמה שבועות הופיעה פתאום ספירה לאחור בדומיין baldursgate.com, והציתה גל של ניחושים ושמועות ברחבי האינטרנט. האמת שנחשפה בסוף הספירה היא תוכנית מאוד שאפתנית שכוללת:

• גירסאות מחודשות של Baldur’s Gate ושל Baldur’s Gate II – לא סתם גירסת HD אלא כולל שיפורים מהותיים למנוע הגרפי ואולי גם שדרוגים ברמת הגיימפליי
• צוות שכולל חלק מהמפתחים שעבדו על המשחק המקורי
• גירסאות של המשחק ל-iPad ול-Mac
• החלום האמיתי של המפתחים: Baldur’s Gate 3

יש בהחלט למה לצפות.

---

שתי מפיצות גדולות בחרו את השבועיים האחרונים לעשות שינוי מפתיע באסטרטגיות שיווק שכולם שונאים אבל עד עכשיו הן התעקשו לדבוק בהן למרות זאת. סמנכ”ל של יוביסופט, מובילי גישת ה-DRM הדרקוני שפוגע בכל הלקוחות ולא מזיז לפיראטים, אמר בראיון ליורוגיימר שאולי, רק אולי, באמת שווה להיות בעד הלקוחות שלהם ולנסות לעשות DRM שלא פוגע בלקוחות החוקיים. שבוע אחר כך, בפינה אחרת של תעשיית המשחקים, EA Sports הכריזה על Euro 2012. זו כנראה הכרזה שהייתה עוברת מתחת לרדאר של רוב האנשים פה, אבל היא הכילה הפתעה אחת מאוד מעניינת: Euro 2012 יגיע כחבילת הרחבה ל- FIFA 12. בהתחשב בעובדה שאסטרטגיית השיווק של EA Sports בערך ב-25 שנה האחרונות היא “להוציא כל שנה שוב את אותו משחק בדיוק, רק עם עדכון שמות”, זה מאוד משונה.

---

אחרי ההצלחה המטורפת של Double Fine ב-Kickstarter (הפרוייקט נסגר עם קצת מעל 3 מיליון דולר), הרבה מפתחים קפצו על הגל ומנסים להוציא עכשיו פרוייקטים חדשניים או המשכים למשחקים קלאסיים. אודיטוריום עבר בקושי את המטרה שלו, והמפתחים של Baldur’s Gate: Enhanced Edition אמרו שהם בהחלט שוקלים את Kickstarter בשביל BG3 המתוכנן, אבל חוץ מזה יש עוד הרבה פרוייקטים שמתכננים או ממש מריצים כרגע התרמה. הנה כמה מעניינים במיוחד:

• Dead State – משחק זומבים שהוא RPG-מבוסס-תורות עם עולם פתוח (חושבים על Kickstarter אבל “עדיין לא מוכנים”)
• Wasteland, המשחק שהיווה את ההשראה ל-Fallout (במקרה הסביר שהם יצליחו לגייס 2.1 מיליון, התוכנית היא לצרף את Obsidian לפיתוח, מה שיהיה אפילו יותר מגניב)
• Tex Murphy – סדרה ישנה ומוצלחת של משחקי בלשות בסגנון Noir, מאוד סינמטיים ומתוחכמים (הקיקסטארט יתחיל ב-15.5)
• ואחרון -– אממ, לא בטוח ש”חביב” זו המילה המתאימה: Leisure Suit Larry

---

משחק הפלאש החביב Space Station Invaders הוא לא מעניין במיוחד. הוא מאוד קצר, קל, אי אפשר להיפסל בו, והוא לא מחדש שום דבר. חוץ מהעובדה השולית שהוא פותח במלואו ע”י מחשב. ליתר דיוק, מערכת AI בשם אנג’לינה שנבנתה ע”י המדען מייקל קוק, שמשתמשת בסט נתון של כלים (גרפיקה וסאונד) כדי לעצב משחק מלא מאפס, כולל חוקים, אויבים ו-power ups. אנג’לינה משתמשת בסוג של אלגוריתם גנטי שמדמה “אבולוציה” של משחק מגורמים בסיסיים בעזרת דימוי של שחקני מבחן אנושיים, במה שאפשר לקרוא לו “שיטת GLaDOS”. התוצאות, כאמור, לא מרהיבות במיוחד, אבל בהחלט פונקציונליות. אז לכל מי שאמר פעם על משחק שהוא “נראה כאילו רובוטים עיצבו אותו”: עכשיו יש לכם קצת יותר פרספקטיבה.

---

ומשהו משעשע לסיום: המפתחים של Darksiders התרשמו מה-Wii U (אני לעולם אהגה את השם הזה כמו הצעקות של הבחורה מ”קונג פאו”) וטוענים שהחומרה שלו ממש משתווה לזו של הדור הנוכחי! זה שקיים כבר 6-7 שנים! נראה שנינטנדו אכן עושים את ההימור הקלאסי שלהם והולכים על גימיקים במקום כוח עיבוד. אין ספק שזה השתלם להם בפעם הקודמת, אבל אני תוהה אם אותו טריק יעבוד להם פעמיים. וגם אם כן, אני אישית לא בדיוק מצפה בכיליון עיניים לעוד קונסולה שתהיה מוכוונת בעיקר לקז’ואל ולמשחקי מסיבות…

הנה משהו בלתי-סביר בעליל: הבלוג הזה קיים כבר חמש שנים.

לפני חמש שנים, אני הייתי הכותב היחיד, לבלוג היה שם אחר (“העולם על פי אינטל”), הוא ישב על שרתים אחרים (שקרסו, עד כמה שזה יראה לכם מטורף, יותר מהשרתים הנוכחיים שלנו), לא היה לנו פודקאסט, עמוד בפייסבוק, סמארטפונים, קונסולות, וקוראים.

היום כבר יש לנו 1100 (בדיוק!) פוסטים בבלוג, כמעט ארבעים פרקים של “גיימפוד” (שיוצאים באופן כמעט-סדיר!), ששה אנשים (ברמות השתתפות שונות), עמוד בפייסבוק, חשבון בטוויטר ולפחות ארבעה אנשים שונים שמגיבים כאן באופן סדיר (היי אמא!).

וכמובן, לא יכולנו להגיע לשום דבר מזה בלעדיכם – האנשים שקוראים אותנו, שסובלים את השטויות שלנו ומגיבים בבלוג. התחזוקה של הבלוג הזה, גם בתקופות יחסית דלילות בעדכונים, דורשת מאתנו הרבה עבודה, שכנראה שלא היינו עושים אם לא היינו מרגישים שיש אנשים שנהנים לקרוא אותנו.

אז תודה לכם על הכל. ובגלל שאין משהו שאומר תודה יותר ממשחקי מחשב בחינם, יש לנו גם פרסים לתת לכם!

הנה מה שאנחנו רוצים שאתם תעשו: רואים את כותרת המשנה שנמצאת מתחת לכותרת של הבלוג (“שיט שגיימרים אומרים”)? חדי העין שביניכם בוודאי שמו לב שהיא מתחלפת מדי פעם – לפעמים למשך חודש/חודשיים, לפעמים למשך יום וחצי. עכשיו אנחנו רוצים להחליף אותה שוב – רצוי למשהו חגיגי לכבוד יום ההולדת החמישי של הבלוג, אבל אפשר סתם למשהו מצחיק או מגניב במיוחד.

וכאן מגיע החלק שלכם – שלחו לנו למייל הקבוע שלנו (contact@gamepad.co.il) את ההצעה שלכם לכותרת משנה. ההצעה שתבחר ע”י צוות הבלוג תתנוסס בראש הבלוג הזה למשך לפחות שבועיים, אבל חשוב מכך, תזכה את מי שיכתוב אותה בעותק חדש ונוצץ של Skyrim דרך Steam. בין שאר האנשים שיציעו הצעות יוגרלו משחקים נוספים דרך Steam: יש לנו במלאי את Deus Ex: Human Revolution, Renegade Ops, Magicka ו- Limbo להעניק לזוכים המאושרים. נכון, בדרך כלל נהוג שבימי ההולדת נותנים מתנות למי שחוגג את יום ההולדת, אבל אנחנו פשוט נדיבים מדי.

האותיות הקטנות של החגיגה הזאת הן שעל כל ההצעות להגיע לתיבת המייל הנ”ל במשך השבוע הקרוב (עד יום שני, ה- 2/4, בחצות), כל משתתף יכול לשלוח עד שלוש הצעות, על כל המיילים לכלול את השם המלא של מי ששלח אותם, ואת המילה “פינגווין” בשורת הנושא של המייל, כדי שנוכל להפריד את המיילים שמיועדים עבור התחרות. אה, והנה רצף של אותיות קטנות מגניבות במיוחד: את הזכייה ב- Skyrim יהיה ניתן להחליף בכל משחק אחר ב- Steam שנמכר במחיר של עד 60 דולר. למרות שאנחנו ממליצים על Skyrim. כי הוא אחלה משחק.

ובנימה אופטימית זו: יום הולדת שמח לנו! אנחנו מקווים שנמשיך לשמח אתכם גם בעתיד!

אני לא מזוכיסט. אני יודע, קשה להאמין לזה, עם התואר הכפול שאני עושה ועם כל התלונות שלי בגיימפוד על משחקים שהיו קלים מדי (לטובת אלה שלא מאזינים: הן כל כך תכופות שזה כבר הפך ל-running gag), אבל אני באמת לא. מה שאני כן זה איש שאוהב אתגרים. אני אוהב משחקים שגורמים לי לחשוב, להתאמץ, לנצל כל יתרון אפשרי וכל טריק שהמשחק מספק כדי להגיע למטרה. ולצערי הרבה משחקים היום, גם כאלה שמכוונים לקהל הארדקור ומאפשרים בחירה בין כמה רמות קושי, הם פשוט לא מאתגרים. אז נכון, אני סוג של גאון ומוצלח בכל דבר שאני עושה ובלה בלה בלה, אבל בכל זאת קיימים משחקים שכן קשים גם בשבילי, ואחרי ששיחקתי לאחרונה קצת הרבה יותר מדי כמות-כלשהי-של-שעות-שלא-ניכנס-אליה-כרגע ב-Skyrim, יש לי עכשיו בראש דוגמה למשחק שעשה את זה באמת טוב, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות בשביל לחפור לכם על הנושא ואולי גם להבהיר על מה ולמה אני כל הזמן מתלונן.

---

Oblivion, המשחק הקודם בסדרה, הוא הדוגמה המושלמת למשחק שלקח את רמת הקושי לקיצוניות. מעבר לממשק המתסכל ומנגנון ה-stealth הנוראי, היה לו רעיון מאוד מעוות לרמות קושי. הוא לא שיפר את ה-AI, לא הוסיף אויבים יותר חזקים או מאתגרים, אלא פשוט הכפיל את ה-hit points של כל אויב פי מיליון. היה לו מין סליידר שאפשר לכוון ברזולוציה של אחוזים, וכבר ברמה של 66% הייתי צריך כמה עשרות מכות כדי להרוג חיות יער מסכנות. זו לא הגזמה, אני מדבר על סדר גודל של 20 חצים כדי להרוג זאב רגיל לגמרי, כשאני בדרגה 20+. Dante’s Inferno עשה משהו דומה, ונטשתי אותו (וזה כשהייתי ממש לארג’) לפני נקודת האמצע.

זה מקרה פרטי של משהו שרואים בהרבה משחקים – התגלמויות מוזרות כאלה של רמת קושי שלא באמת עושות את המשחק משמעותית יותר מאתגר אלא בעיקר ארוך ומתסכל. עוד דוגמה מזעזעת היא הקטע המוזר של I Am Alive שדיברנו עליו בפרק האחרון של הגיימפוד, והדבר שגרם לי לזנוח די מהר את Hitman: Blood Money – הגבלה של שמירות/טעינות. ברמה הכי גבוהה של Hitman (שחייבים לשחק בה אם רוצים AI נורמלי וכו’) מותר לשמור עד 3 פעמים בכל שלב. ב-I Am Alive זה נחשב פרס להיות מסוגל לטעון מ-checkpoint כשנפסלים, ולא מתחילת השלב.

אני לא מבין למה זה טוב. נכון, אם המשחק קשה הוא כנראה ייקח יותר זמן לסיים, אבל הכיוון ההפוך לא נכון בכלל. לחזור עשרות פעמים על אותו קטע ארוך-אבל-קל כי יש בו נקודה אחת ספציפית שהיא קשה ואין לי אפשרות לשמור באמצע – זה לא אתגר. לבזבז חצי שעה על מפלצת אחת שממש קל להתחמק מההתקפות שלה אבל פשוט מסרבת למות (וב-Oblivion הנשקים גם נשברים אחרי כמות כלשהי של מכות, אז בכלל מוי כיף) – זה לא אתגר. ואיכשהו הרבה מפתחים לא מבינים את זה ויוצרים משחקים שנותנים בחירה בין חוסר עניין מוחלט לתסכול וייאוש.

Skyrim, לשם השוואה, נותן לשמור בכל רגע שרוצים, אפילו באמצע קרב, וכמעט כל אויב (אפילו דרקונים) אפשר להרוג במספר חד-ספרתי או קרוב לזה של מכות מדויקות ומחושבות. ועדיין, הוא משחק קשה. ברמה הגבוהה יש אויבים יותר חזקים עם יותר יכולות ויותר תחכום, ורובם יכולים להרוג אותי במכה-שתיים ולכן אני צריך לגייס את כל התחכום והטקטיקה שלי כדי להגיע מלכתחילה למצב שבו אני בכלל יכול לתת את מעט המכות הדרושות. עוד משחק שראוי לציון בתחום הזה הוא Arkham Asylum, שממש משנה בצורה דרסטית את ה-AI של האויבים ברמה הכי גבוהה, ודורש הרבה הרבה יותר תחכום בקטעי ההתגנבות, ושימוש נכון ומדויק בכלים ובגאדג’טים בקטעי האקשן.

---

אז דיברנו על משחקים שבניסיון לעשות את עצמם קשים גורמים בעיקר לבאסה. אלה הסוג הכי גרוע כנראה, אבל למזלנו הם יחסית מעטים. הסוג הנפוץ יותר הם משחקים שהם פשוט קלים מדי. וכן, אני מתכוון “קלים מדי בשבילי”, אבל העובדה המצערת היא שאם משחק דואג לספק 4-5 רמות קושי, אני מצפה שהגבוהה מביניהן אשכרה תהיה קשה. מוזר, אני יודע.

ובכן, אם את החלק הקודם התחלנו עם Oblivion, הפעם נלך צעד אחד קדימה ונדבר על Fallout 3. זה משחק שהמהות שלו היא הישרדות. אתם נמצאים לבד (רוב הזמן) בשממה פוסט-אפוקליפטית, עויינת, מלאה קרינה, שודדים ו-super mutants. חלק גדול מהמשחק מוקדש לשוטטות במבנים הרוסים כדי למצוא אוכל, שתיה, תחמושת, עזרה ראשונה וסמים ממכרים. זה סוג המשחק שהכי הייתי מצפה ממנו שיגרום לי להיאבק על כל צעד, לספור בקפידה את כל הציוד שלי ולנצל כל אמצעי אפשרי, כולל שתיה של מיץ-קרינה, אכילת בשר ג’וקים או התמכרות לסמים, כדי לשרוד. משחק שהיה עושה כזה דבר (דוגמה מצוינת: השעות הראשונות של Bioshock) היה זוכה אצלי כמעט בטוח לתואר “משחק טוב”, כי מעבר לתחושת האתגר ולחשיבה הטקטית שנדרשת, זה גם יוצר המון אדרנלין וממש מכניס אותי חזק למשחק.

אבל אחרי 20-30 שעות משחק (ברמה הכי גבוהה כמובן) הבנתי שזה לא הולך לקרות. טיילתי לי בנוחות עם עשרות stimpaks, מאות כדורים ספייר והמון כסף מיותר. אני לא יכול להצביע על דבר אחד ספציפי שעושה את המשחק קל מדי, אבל הנה כמה דברים שבהחלט עוזרים: הכוח המטורף של מערכת ה-VATS והקלות המטורפת שאפשר בעזרתה לנטרל אפילו את האויבים הכי חזקים; הכמות הלא סבירה של skill points שמקבלים בכל דרגה; והעובדה שהרבה הרבה יותר קל למצוא עזרה ראשונה ותחמושת ממה שאמור להיות בתרחיש פוסט-אפוקליפטי כזה.

אז מה קורה ב-Skyrim? ובכן, בתור התחלה, אני לא חושב שיש סוג אחד של שיקוי שלא יצא לי להשתמש בו. רעלים, שיקויי ריפוי, הגנות, חיזוקים למיניהם – היו אפילו לא מעט קרבות שניצלתי בהם את כל הסוגים. כי האויבים ממש קשים. כי בלי כל ההגנות וה-buffs הם יכולים להרוג אותי במכה אחת. כי ההבדל בין להצטרך 6 מכות כדי להרוג מפלצת מסוימת או 7 מכות יכול להיות הבדל של חיים ומוות. וזה גם לא כל כך קל להשיג חלק מהשיקויים האלה, וכבר מצאתי את עצמי בסיטואציות שהייתי צריך Potion of fortify one-handed ולא היה לי. חצים אמנם פחות קשה להשיג, אבל רובם גרועים, ואת החצים החזקים יותר אני ממש מוצא את עצמי חוסך ושומר לאויבים באמת קשים. כסף מיותר אמנם עדיין יש בשפע, אבל לאור העובדה שהחנויות מחזיקות מלאי מאוד מוגבל, זה לא מפריע לרמת הקושי. וסקיירים הוא לא משחק הישרדותי כמו Fallout.

---

יש הרבה משחקים שהצליחו מצוין בחלק מהאספקטים ובמקומות אחרים צנחו עם הפרצוף לרצפה. Deus Ex: Human Revolution היה מעניין ומאתגר מבחינת ה-stealth, אבל ה-hacking היה ממש קל מדי והוא נתן הרבה יותר augmentations ממה שסביר, גם ברמה הקשה. Dragon Age II היה קשה בדיוק במידה הנכונה עד שהגיע הבוס הגדול של המערכה הראשונה, שהוא בערך בשלושה סדרי גודל יותר קשה מכל מה שהיה עד אז והתייאשתי מהמשחק כשאחרי כמה עשרות נסיונות לא הצלחתי להוריד לו אפילו שמינית מהחיים. ביושוק התחיל מעולה, כשצריך ממש להילחם על כל כדור ולנצל כל נשק עד המקסימום, ואז איבד את זה והתחיל לחלק תחמושת כמו גילונות של ישראל היום. Alpha Protocol היה עשוי טוב אבל שכח לאזן את מערכת ה-skills ונהיה קל-עד-טריוויאלי לקראת הסוף. וחוץ מזה יש גם את כל העסק של עקומות קושי שדיברתי עליו פעם.

אני יכול לתת עוד המון דוגמאות למשחקים שהיו קלים מדי (Dragon Age: Origins, Torchlight, Trine’ Mass Effect) או למשחקים שהיו קשים בצורה מוצלחת (Half Life 2, Bayonetta, Final Fantasy XIII), אבל אני לא חושב שיש לי עוד איזשהו מסר אינפורמטיבי/חינוכי/תעמולתי להעביר פה. אני מקווה שעכשיו אתם מבינים (לפחות מי ששרד עד פה) על מה אני מדבר כשאני אומר שמשחק לא היה קשה מספיק. ואני בעיקר מקווה, כמו שאני מצפה מהמשחקים שיעשו לי, שגרמתי לכם לחשוב קצת.