גיימפוד, פרק 167: גיטר הירו זיירמן

עידן דקל|גיימפוד אין תגובות »

עופר, זיירמן ודקל נלחמים בחייזרים שיכולים להיות כל דבר ב-Prey, נלחמים עם היפנים על הגדרות מילים בסיסיות ב-NieR: Automata, נלחמים נגד הזמן ב-The Sexy Brutale ו-10 Seconds Ninja X, נלחמים בד"ר מריו ב-Puyo Puyo Tetris, ונלחמים במפתחים שעדיין עובדים עם Pixel Art ב-Pixel Dungeon.

להורדה (01:05:27, 59.9 מגה) המשך »

גיימפוד, פרק 39: ישבני מלחמה

עידן זיירמן|גיימפוד 23 תגובות »

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

להורדה  המשך »

Alan Wake’s American Nightmare: ביקורת

עידן זיירמן|ביקורת תגובה אחת »

Alan Wake's American NightmareAlan Wake’s American Nightmare ממשיך את המשחק Alan Wake, משחק האקשן/אימה שבו חקרתם לאן נעלמה אשתו של אלן ווייק, סופר מצליח, תוך כדי מלחמה עם פנס ונשק חם נגד בני אדם ש”נלקחו ע”י החשיכה”. American Nightmare מתרחש שנתיים לאחר המשחק המקורי, ובמהלכו מגיע אלן, בעקבות סיבות שקשורות לסופו של המשחק הקודם, לעיירה פיקטיבית בשם Night Springs, שמתקיימת רק בסדרת האימה בעלת אותו השם אותה הוא כתב לפני שנים. שם, הוא יצטרך להתמודד נגד אויבו הנורא Mr. Scratch, וכנגד כל צבאות החשיכה שהוא מגייס לעזרתו, עם כלי הנשק הישן והנושן שלו: הפנס. אתם יודעים, ביחד עם רובה ציד דו-קני, אקדח ורימוני הלם.

המשך »

גיימפוד, פרק 38: פגיון בתחת

עידן זיירמן|גיימפוד 6 תגובות »

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

להורדה  המשך »

2010: סיכום שנה – חלק ה’

עידן דקל|Alan Wake, Kinect, Left 4 Dead 2, Rock Band 3, Starcraft 2, The Humble Indie Bundle, סיכום שנת 2010 13 תגובות »

הי, זה אני. עדיין יש לי כניסה לאדמין של הבלוג. הנה שלושת הדברים שעשו לי את השנה:

1. The Humble Indie Bundles

מה יותר מגניב מלשלם כמה שבא לך על משחק מחשב? לשלם כמה שבא לך על חבילת משחקים! ואז על עוד אחת!

אז נכון שבשני המקרים נראה שמדובר במשחק רב מכר אחד שהוצמדו לו כמה משחקים הרבה פחות פופולריים (World of Goo בחבילה הראשונה, ו-Braid בשנייה), אבל הסיבה שזוג החבילות העצמאיות הצנועות שיצאו השנה נכנסו לסיכום השנה שלי הוא לא בהכרח המשחקים שהיו בהן, אלא כי אין לי משהו אחר לכתוב עליו הרעיון שעומד מאחוריהן.

הקונספט שלהן עומד בניגוד כל-כך מוחלט להלך הרוח שאנחנו רגילים אליו מחברות הענק שעומדות מאחורי המשחקים שממלאים את רוב השיח שלנו בנושא, שזה מדהים אותי. בזמן ש-Activision וחברותיה מתחרות זו בזו על מי תוציא DRM דרקוני יותר, שלא מונע העתקת משחקים, אבל כן מונע הנאה מהם, שתי החבילות האלה מגיעות נטולות DRM לגמרי; בזמן שהמפיצות הגדולות מתיישרות על קו של 60$ למשחק, וממשיכות להכניס ידיים לכיסים שלנו כשהן מנסות לחוקק חוקים נגד מכירת משחקים יד שנייה, החבילות האלה נמכרות בדיוק במחיר שאתם חושבים שהן שוות לכם, ו האנשים מאחוריהן עוד תורמים אחוזים מההכנסות שלהם לעמותות שונות; ובזמן שכל שבוע יוצא עוד תואם God of War או Gears of War (“זה לא דומה לשום דבר שראיתם! משחק יריות מגוף שלישי בו אתם משחקים חייל עמוס סטרואידים שאוהב להתחבא מאחורי קירות… אבל עם Jet Packs ברגליים!”) רוב המשחקים בחבילות האלה אפילו לא משתייכים לז’אנר מוכר.

ומה שהכי עושה לי טוב ב-HiBs הוא שהן נמכרות. שלמרות הפיראטיות יש עדיין אנשים שמשלמים על משחקי מחשב. 371,665 אנשים שילמו קצת יותר מ-4 מיליון דולר (שזה, במונחים גלובליים, מספר, טוב, די קטן. אפילו קטן מאוד. משהו שהיה גורם לכל מנהל בחברת הפצה רצינית לבלוע את הכובע שלו ולקפוץ מהחלון הקרוב אליו, אבל זה העקרון שחשוב פה), על משחקים שלא היתה להם שום בעיה להוריד אותם מכל אתר הורדות.

וזה די אחלה.

2. Rock Band 3

כי מסתבר שאני לא יכול לסכם שנה בבלוג בלי להזכיר משחק מוזיקה.

אז מה אם המשחק יצא רק לפני חודשיים?

אז מה אם סך כל זמן הבילוי שלי עם המשחק הזה (שחלק גדול ממנו היה בשבועיים האחרונים של השנה) שווה פחות או יותר לאורכו של סרט ממוצע בסדרת “הארי פוטר” , מה שאומר שככל הנראה שיחקתי בו פחות מכל משחק אחר השנה?

Rock Band 3, גם אם בסופו של דבר יתגלה כמשחק בינוני לכל היותר, ייזכר אצלי לתמיד (או, לפחות, עד סוף השנה הבאה. הזכרון שלי הוא כבר לא מה שהיה פעם) בזכות דבר אחד – הציפייה.

ז’אנר משחקי המוזיקה זכה להצלחה מטאורית, השתלט על כל מפגש חברתי והפך ל-Killer App של הקונסולות הביתיות בתוך כמה חודשים, ונשרף כמעט באותה מהירות (לפחות בקרב החברים שלי). אמנם המשחק הראשון בסדרת Guitar Hero יצא ב-2005, והיה הצלחה לא מבוטלת, אבל המהפך שהביאו איתו Rock Band, שהפך את המשחק לחוויה חברתית, הוא זה שאחראי במידה רבה לפופולריות העצומה שלו. אם בימי הזוהר של 2008-9 Rock Band היה סיבה להפגש עם חברים, היום הוא לא יותר מדרך נחמדה לתת לאורחים הרגשה טובה לפני שהם הולכים הביתה.

כמו שכתבתי בסיכום שנת 2009, את השנה הזאת התחלתי בתחושת מיצוי ממשחקי המוזיקה. הם היו חזרתיים, המפתחים שלהם לא השכילו להכניס חידושים משמעותיים למשחקים החדשים (לפחות, לאלו שהיו קצת יותר מחבילות שירים), והיה נראה שהז’אנר הולך בדרכו של הקווסט (אם נתעלם לרגע מהפריחה שלהם על הקונסולות הניידות והסמארטפונים. ומ-Telltale. כי לעובדות מורכבות יש נטייה להרוס נרטיבים). הייתי מוכן להכיר בעובדה הזאת ולהמשיך הלאה, עד להגעת השמועות הראשונות על Rock Band 3. פתאום התחילו לדבר על קלידים כאחד הכלים במשחק, ולא הרבה זמן אחר-כך התברר שמדובר בלא פחות ממהפכה, כשהרמוניקס הודיעה שב”רוק בנד 3” יהיה אפשר לנגן עם גיטרה אמיתית! של Fender!

מהנקודה הזאת הפסקתי לראות ב”רוק בנד 3” משחק נגינה, והתחלתי לראות בו כלי לימודי. כן, גם אני רציתי להיות הבחור הזה שמוציא גיטרה כשכולם יושבים סביב המדורה, ומנגן קלאסיקות (את השירה כבר הבנתי שנועדתי להשאיר לאנשים אחרים) בשביל החבר’ה; אני עדיין מצטער על שהפסקתי את שיעורי הפסנתר מתישהו בבית הספר היסודי, מה שהותיר אותי עם לא יותר מהיכולת לנגן את “יונתן הקטן”, ולתקופה לא קצרה נראה היה ש”רוק בנד 3” הוא התשובה לפנטזיות הקטנות האלה.

אז כן, כמה משחקים קצרים בדבר באמיתי הבהירו לי שללמוד נגינה זה הרבה יותר קשה משזה נראה, ובמבט מפוכח אני לא יודע אם אני יכול להרשות לעצמי להשקיע כל-כך הרבה כסף וזמן בתמורה לתסכולים, אכזבות וכאבים בידיים (לא בהכרח בסדר הזה) רק בשביל לנסות לחיות חלומות של נער מתבגר, אבל את התחושה ש”רוק בנד 3” גרם לה, המחשבה שבעתיד הקרוב ייצא משחק וידאו שיכול להפוך אותי לאדם שלם יותר, אי אפשר לקחת ממנו.

3. 115” של Awesomeness

חלום אחד שכן הגשמתי השנה הוא הפיכת הסלון שלי (בסדר, דניאל, “שלנו”) למיני אולם קולנוע, עם חמישה רמקולים, סאב וופר ומסך שגדול יותר מאלו שנמצאים ברוב האולמות של “לב”.

כן, זה נפלא לראות עליו סרטים, תודה ששאלתם, וגם סדרות טלוויזיה, אבל החוייה שזכתה להכי הרבה שדרוג זו חוויית המשחק שלי. אני חושב שהמילה הנכונה פה היא Immersion. זה מתחיל כבר במשחקים פשוטים יחסית, כמו Geometry Wars או Splosion Man’, שמגלים הרבה יותר פרטים בכזה גודל (וזה חשוב כשארבעה אנשים שונים שולטים על ארבע דמויות שונות ועדיין רוצים להבין מה לעזאזל קורה על המסך), אבל האפקט האמיתי מתקבל במשחקי ה-AAA, עם הסאונד ההיקפי והניצול הכרטיס הגרפי של ה-Xbox עד להבאתו לסף התאבדות.

בין אם זה בקטעי הרכיבה על אופנוע שלג ב-Modern Warfare 2, קפיצות מבניינים ב-Prototype או מבט מלמעלה על עיר ימי-ביניימית ב-Assassin’s Creed (ואז קפיצות מבניינים), פתאום, למשך שנייה או שתיים, הלב שלי מתחיל לפעום, ואני כבר לא יושב לי על ספה בסלון עם גיימפאד ביד, אלא מרחף באוויר ב-150 קמ”ש, כשמאחורי רודפים עשרות אנשים שרוצים להרוג אותי, וזו תחושה מדהימה.

ומצד שני…

2010 לא הביאה איתה אכזבה גדולה, רק כמה אכזבות קטנות:

  • Alan Wake התגלה כמשחק עם משחקיות מגוחכת, שמאפילה על העלילה הסטיבן קינגית הסטנדרטית שלו, והופכת אותו בעיקר למשחק הזה שהנשק הכי חזק בו הוא זרקור.
  • אולי שווה לשחק ב-סטארקרפט II, אבל במחיר של 60$ לשליש סיפור, אני אתן לאחרים ליהנות ממנו.
  • מוד המוטציות של L4D2 הגיע עם הרבה ציפיות לשינויים שבועיים במשחק, אבל התברר יותר מדי פעמים כווריאציות טפשיות (Room for One), כאלה שרק הופכות את המשחק לקשה יותר, ולא מעניין יותר (Hard Eight, Taaaank), או כאלה שלא צריך מוד משחק מיוחד בשביל לשחק (Healthpackalypse, Iron Man).
  • ה-Kinect, שטומן בקרבו את אחת הטכנולוגיות הכי מלהיבות שהגיעו לשוק בשנים האחרונות, הגיעה עם כזו רשימה עלובה של משחקים, שמסתבר שמיקרוסופט לא מוציאים אותו כמתחרה ל-Wii, אלא ל-Eye Toy. וזה כואב במיוחד כשרואים את הדברים המדהימים שמפתחים עצמאיים עשו איתו.

התחבר RSS תגובות RSS פוסטים
WP Theme & Icons by N.Design Studio
התאמה לעברית: We CMS