מאי 26
נוב 04
אוג 25
אפר 19
ינו 20
צוות הבלוג עסוק. כל כך עסוק, עד שאנחנו מספיקים לשחק במעט מאוד דברים חדשים (חוץ מעידן דקל. הוא משחק בהמון דברים חדשים, אבל הוא לא נחשב), שלא לדבר על לכתוב פוסטים חדשים לבלוג. לכן, אירחנו השבוע את שקד זיירמן (אותה אולי אתם זוכרים מפרקים קודמים) ואת לאור שריד, שתרם לה את הגישה לבטא של DOTA 2, בשביל לדבר על Star Wars: the Old Republic ו- DOTA 2.
[audio:https://www.gamepad.co.il/Gamepod/Gamepod035-20.1.2012.mp3|titles=Episode 35: Improper Dancing]אוק 10
אחרי חודשים ארוכים בהם האקס בוקס שלי שימש כמכונת דאנס סנטרל באופן די אקסלוסיבי, יצא לי לשחק במספר משחקי קינקט. הנה מה שחשבתי עליהם.
Fruit Ninja Kinect (ל-XBLA)
את המשחק הזה אפשר לסכם ב”נכון Fruit Ninja? אז לקינקט”. הוא לא מתיימר לעשות יותר או פחות, אלא זה בדיוק משחק השמדת הפירות ששיחקתם בסמארטפון שלכם, אבל בגרסה שבה אתם משתמשים בזרועות שלכם כדי לבצע את הקיצוץ. מצבי המשחק הם זהים כמעט לחלוטין, כאשר גם פה מצב הארקייד (זה שיש בו בננות שנותנות בונוסים מגניבים) הוא הכי כיפי. התוספת המשמעותית היחידה על פני גרסת הסמארטפון הוא מצב מרובה משתתפים שבו שני שחקנים יכולים לקצוץ פירות ביחד. למעשה, עבורו רכשתי את המשחק. זה פשוט כיף לשחק עם עוד חבר ולהתחרע על הפירות במסך. זיהוי התנועות עובד היטב, ובאופן כללי זה ניצול מוצלח של חיישן הקינקט.
ובכל זאת, קצת ביקורת. קודם כל, הוא יקר. 10$ זה המון למשחק כזה, מהסוג שעולה בין 0 ל-4 שקלים בגרסת הטלפון. ואם כבר אנחנו משלמים מחיר כל כך יקר, ניתן היה לצפות לקצת חידושים ושינויים שמנצלים את העובדה שמדובר בפלטפורמה ביתית. עוד מצבי משחק? בונוסים חדשים? עגבניות שרי? משהו? נו טוב.
אז מומלץ? בהסתייגות קלה, אבל כן. הוא כיפי, ומהווה הדגמה משעשעת של הקינקט לחברים.
Child of Eden
משחק הקינקט הכי יפה ומיוחד שיצא עד כה. הוא מגיע מהיוצרים של Rez, והוא בסגנון די דומה לו. זהו משחק יריות “על מסילה” והקורבנות הם כל מיני צורות גאומטריות המייצגות חלקיקי מידע, וירוסים והשד יודע מה, בעולם וירטואלי הזוי ויפיפה שיצרו המפתחים (היפנים, כמובן). המטרה: להציל את לומי, העלמה היפה הכלואה בעולם הזה. כמו Rez, גם Child of Eden עושה שימוש נהדר במוסיקה, כאשר הירי שלכם יוצר אפקטים קוליים שמשתלבים במוסיקת הרקע ומוסיפים לחוויה הויזואלית גם חגיגה קולית. זהו מהמשחקים הבודדים שמהנים גם עבור צופה מהצד, ולא רק עבור זה שמשחק.
כשיחקתי רוב הזמן לא ידעתי מה לעזאזל קורה על המסך, אבל נסחפתי לחלוטין לתוך המראות המוזרים של Eden, והמוסיקה הנהדרת (ויש גם שירים!). השליטה באמצעות הקינקט מסייעת לתחושה הזאת: זה מרגיש כאילו אתם מחוברים, פיזית, לנעשה על המסך, ואתם ממש זורמים, ויורים, בתוך המרחב. לא פלא, אם כן, שמיקרוסופט החליטה לכלול את המשחק בחבילות הקינקט החדשות – החיישן והמשחק הזה פשוט נועדו זה לזה.
החסרון המרכזי של Child of Eden הוא האורך שלו. הסיפור נגמר תוך שעתיים פלוס-מינוס, מה שהיה קביל, אולי, אם הוא היה נמכר במסגרת ה-XBLA, אך כשיצא הוא נמכר במחיר מלא, וזכה להצלחה מסחרית די עגומה. למרבה המזל, הכללתו בחבילות הקינקט הביאה לכך שניתן לקנות אותו עכשיו במחיר זול בהרבה ב-ebay. אני קניתי אותו ב-11 דולר, ובמחיר הזה אני ממליץ עליו בלב שלם.
Leedmees (ל-XBLA)
שיחקתי רק בגרסת ה-trial של Leedmees, והיא שעשעה אותי לשעה בערך. הקונספט: כמו למינגס, רק שאתם משתמשים בגוף שלכם על מנת להעביר את היצורים הזעירים ממקום למקום. אתם עומדים באמצע, ועליכם לעמוד בתנוחות שונות כדי שתוכלו לשאת את ה-leedmees מצד אחד של המסך לצד האחר, כאשר הפלטפורמות והמכשולים משתנים משלב לשלב. הרעיון ממש חמוד, וכשזה הולך לו, המשחק גורם לכם להרגיש כמו ענק שמנסה לעזור לגמדים הקטנים שלו, מרים אותם על זרועותיו ומוביל אותם למקום מבטחים.
אבל זה לא תמיד הולך לו. לעיתים קרובות המשחק לא הצליח לזהות את תנועותי בדיוק, ופעמים רבות נפלו הקטנטנים למותם, מול קולות התסכול שלי. פעולה שאמורה להיות פשוטה, כמו להרים leedme מהקרקע, התגלתה כמסובכת מדי, עקב מימוש קינקטי לא אופטימלי. גזר הדין: אפשר לוותר.
סיכום
אם אתם ממאוכזבי הקינקט (אני אף פעם לא השתייכתי לקבוצה הזו), אני חושב שתשמחו לגלות שמשחקים הולכים ועושים דברים יותר ויותר מעניינים עם החיישן הזה. אפשר לשחק במשחק כמו Child of Eden עם שלט, אבל זה פשוט פחות כיף. תנו ליפנים חומרה מגניבה, והם כבר ימצאו משהו יצירתי לעשות איתה.
דצמ 31
הי, זה אני. עדיין יש לי כניסה לאדמין של הבלוג. הנה שלושת הדברים שעשו לי את השנה:
1. The Humble Indie Bundles
מה יותר מגניב מלשלם כמה שבא לך על משחק מחשב? לשלם כמה שבא לך על חבילת משחקים! ואז על עוד אחת!
אז נכון שבשני המקרים נראה שמדובר במשחק רב מכר אחד שהוצמדו לו כמה משחקים הרבה פחות פופולריים (World of Goo בחבילה הראשונה, ו-Braid בשנייה), אבל הסיבה שזוג החבילות העצמאיות הצנועות שיצאו השנה נכנסו לסיכום השנה שלי הוא לא בהכרח המשחקים שהיו בהן, אלא כי אין לי משהו אחר לכתוב עליו הרעיון שעומד מאחוריהן.
הקונספט שלהן עומד בניגוד כל-כך מוחלט להלך הרוח שאנחנו רגילים אליו מחברות הענק שעומדות מאחורי המשחקים שממלאים את רוב השיח שלנו בנושא, שזה מדהים אותי. בזמן ש-Activision וחברותיה מתחרות זו בזו על מי תוציא DRM דרקוני יותר, שלא מונע העתקת משחקים, אבל כן מונע הנאה מהם, שתי החבילות האלה מגיעות נטולות DRM לגמרי; בזמן שהמפיצות הגדולות מתיישרות על קו של 60$ למשחק, וממשיכות להכניס ידיים לכיסים שלנו כשהן מנסות לחוקק חוקים נגד מכירת משחקים יד שנייה, החבילות האלה נמכרות בדיוק במחיר שאתם חושבים שהן שוות לכם, ו האנשים מאחוריהן עוד תורמים אחוזים מההכנסות שלהם לעמותות שונות; ובזמן שכל שבוע יוצא עוד תואם God of War או Gears of War (“זה לא דומה לשום דבר שראיתם! משחק יריות מגוף שלישי בו אתם משחקים חייל עמוס סטרואידים שאוהב להתחבא מאחורי קירות… אבל עם Jet Packs ברגליים!”) רוב המשחקים בחבילות האלה אפילו לא משתייכים לז’אנר מוכר.
ומה שהכי עושה לי טוב ב-HiBs הוא שהן נמכרות. שלמרות הפיראטיות יש עדיין אנשים שמשלמים על משחקי מחשב. 371,665 אנשים שילמו קצת יותר מ-4 מיליון דולר (שזה, במונחים גלובליים, מספר, טוב, די קטן. אפילו קטן מאוד. משהו שהיה גורם לכל מנהל בחברת הפצה רצינית לבלוע את הכובע שלו ולקפוץ מהחלון הקרוב אליו, אבל זה העקרון שחשוב פה), על משחקים שלא היתה להם שום בעיה להוריד אותם מכל אתר הורדות.
וזה די אחלה.
2. Rock Band 3
כי מסתבר שאני לא יכול לסכם שנה בבלוג בלי להזכיר משחק מוזיקה.
אז מה אם המשחק יצא רק לפני חודשיים?
אז מה אם סך כל זמן הבילוי שלי עם המשחק הזה (שחלק גדול ממנו היה בשבועיים האחרונים של השנה) שווה פחות או יותר לאורכו של סרט ממוצע בסדרת “הארי פוטר” , מה שאומר שככל הנראה שיחקתי בו פחות מכל משחק אחר השנה?
Rock Band 3, גם אם בסופו של דבר יתגלה כמשחק בינוני לכל היותר, ייזכר אצלי לתמיד (או, לפחות, עד סוף השנה הבאה. הזכרון שלי הוא כבר לא מה שהיה פעם) בזכות דבר אחד – הציפייה.
ז’אנר משחקי המוזיקה זכה להצלחה מטאורית, השתלט על כל מפגש חברתי והפך ל-Killer App של הקונסולות הביתיות בתוך כמה חודשים, ונשרף כמעט באותה מהירות (לפחות בקרב החברים שלי). אמנם המשחק הראשון בסדרת Guitar Hero יצא ב-2005, והיה הצלחה לא מבוטלת, אבל המהפך שהביאו איתו Rock Band, שהפך את המשחק לחוויה חברתית, הוא זה שאחראי במידה רבה לפופולריות העצומה שלו. אם בימי הזוהר של 2008-9 Rock Band היה סיבה להפגש עם חברים, היום הוא לא יותר מדרך נחמדה לתת לאורחים הרגשה טובה לפני שהם הולכים הביתה.
כמו שכתבתי בסיכום שנת 2009, את השנה הזאת התחלתי בתחושת מיצוי ממשחקי המוזיקה. הם היו חזרתיים, המפתחים שלהם לא השכילו להכניס חידושים משמעותיים למשחקים החדשים (לפחות, לאלו שהיו קצת יותר מחבילות שירים), והיה נראה שהז’אנר הולך בדרכו של הקווסט (אם נתעלם לרגע מהפריחה שלהם על הקונסולות הניידות והסמארטפונים. ומ-Telltale. כי לעובדות מורכבות יש נטייה להרוס נרטיבים). הייתי מוכן להכיר בעובדה הזאת ולהמשיך הלאה, עד להגעת השמועות הראשונות על Rock Band 3. פתאום התחילו לדבר על קלידים כאחד הכלים במשחק, ולא הרבה זמן אחר-כך התברר שמדובר בלא פחות ממהפכה, כשהרמוניקס הודיעה שב”רוק בנד 3” יהיה אפשר לנגן עם גיטרה אמיתית! של Fender!
מהנקודה הזאת הפסקתי לראות ב”רוק בנד 3” משחק נגינה, והתחלתי לראות בו כלי לימודי. כן, גם אני רציתי להיות הבחור הזה שמוציא גיטרה כשכולם יושבים סביב המדורה, ומנגן קלאסיקות (את השירה כבר הבנתי שנועדתי להשאיר לאנשים אחרים) בשביל החבר’ה; אני עדיין מצטער על שהפסקתי את שיעורי הפסנתר מתישהו בבית הספר היסודי, מה שהותיר אותי עם לא יותר מהיכולת לנגן את “יונתן הקטן”, ולתקופה לא קצרה נראה היה ש”רוק בנד 3” הוא התשובה לפנטזיות הקטנות האלה.
אז כן, כמה משחקים קצרים בדבר באמיתי הבהירו לי שללמוד נגינה זה הרבה יותר קשה משזה נראה, ובמבט מפוכח אני לא יודע אם אני יכול להרשות לעצמי להשקיע כל-כך הרבה כסף וזמן בתמורה לתסכולים, אכזבות וכאבים בידיים (לא בהכרח בסדר הזה) רק בשביל לנסות לחיות חלומות של נער מתבגר, אבל את התחושה ש”רוק בנד 3” גרם לה, המחשבה שבעתיד הקרוב ייצא משחק וידאו שיכול להפוך אותי לאדם שלם יותר, אי אפשר לקחת ממנו.
3. 115” של Awesomeness
חלום אחד שכן הגשמתי השנה הוא הפיכת הסלון שלי (בסדר, דניאל, “שלנו”) למיני אולם קולנוע, עם חמישה רמקולים, סאב וופר ומסך שגדול יותר מאלו שנמצאים ברוב האולמות של “לב”.
כן, זה נפלא לראות עליו סרטים, תודה ששאלתם, וגם סדרות טלוויזיה, אבל החוייה שזכתה להכי הרבה שדרוג זו חוויית המשחק שלי. אני חושב שהמילה הנכונה פה היא Immersion. זה מתחיל כבר במשחקים פשוטים יחסית, כמו Geometry Wars או Splosion Man’, שמגלים הרבה יותר פרטים בכזה גודל (וזה חשוב כשארבעה אנשים שונים שולטים על ארבע דמויות שונות ועדיין רוצים להבין מה לעזאזל קורה על המסך), אבל האפקט האמיתי מתקבל במשחקי ה-AAA, עם הסאונד ההיקפי והניצול הכרטיס הגרפי של ה-Xbox עד להבאתו לסף התאבדות.
בין אם זה בקטעי הרכיבה על אופנוע שלג ב-Modern Warfare 2, קפיצות מבניינים ב-Prototype או מבט מלמעלה על עיר ימי-ביניימית ב-Assassin’s Creed (ואז קפיצות מבניינים), פתאום, למשך שנייה או שתיים, הלב שלי מתחיל לפעום, ואני כבר לא יושב לי על ספה בסלון עם גיימפאד ביד, אלא מרחף באוויר ב-150 קמ”ש, כשמאחורי רודפים עשרות אנשים שרוצים להרוג אותי, וזו תחושה מדהימה.
ומצד שני…
2010 לא הביאה איתה אכזבה גדולה, רק כמה אכזבות קטנות:
- Alan Wake התגלה כמשחק עם משחקיות מגוחכת, שמאפילה על העלילה הסטיבן קינגית הסטנדרטית שלו, והופכת אותו בעיקר למשחק הזה שהנשק הכי חזק בו הוא זרקור.
- אולי שווה לשחק ב-סטארקרפט II, אבל במחיר של 60$ לשליש סיפור, אני אתן לאחרים ליהנות ממנו.
- מוד המוטציות של L4D2 הגיע עם הרבה ציפיות לשינויים שבועיים במשחק, אבל התברר יותר מדי פעמים כווריאציות טפשיות (Room for One), כאלה שרק הופכות את המשחק לקשה יותר, ולא מעניין יותר (Hard Eight, Taaaank), או כאלה שלא צריך מוד משחק מיוחד בשביל לשחק (Healthpackalypse, Iron Man).
- ה-Kinect, שטומן בקרבו את אחת הטכנולוגיות הכי מלהיבות שהגיעו לשוק בשנים האחרונות, הגיעה עם כזו רשימה עלובה של משחקים, שמסתבר שמיקרוסופט לא מוציאים אותו כמתחרה ל-Wii, אלא ל-Eye Toy. וזה כואב במיוחד כשרואים את הדברים המדהימים שמפתחים עצמאיים עשו איתו.