The Walking Dead: ביקורת

עופר שוורץ| ביקורת הוספת תגובה

אם איכשהו הצלחתם להימנע מלקבל את הרושם הזה עד עכשיו, זו ההזדמנות שלי להכריז את זה רשמית: אני אוהב משחקים עם עלילה טובה. זה לא שאני לא מסוגל ליהנות אחרת – בדיוק דיברתי בגיימפוד על Super Hexagon, שיש לו פחות עלילה מאשר שחמט – אבל באופן כללי אני מאוד מעריך נרטיב מוצלח ושמח כשיש כזה במשחק שאני משחק בו. וזה נחמד במיוחד כשהעלילה משתלבת יפה עם הגיימפליי ואפשר ממש להרגיש את האינטראקטיביות ואת התחושה שזה באמת לא היה עובד באף מדיום אחר, כמו שעבר מצוין ב-Journey למשל.

The Walking Dead של TellTale הוא לא משחק עם עלילה טובה. הוא פשוט סיפור אינטראקטיבי. עם עלילה טובה. אולי שמעתם שזה בכלל משחק point-and-click, או שזה “משחק זומבים”, אבל למעשה המשחק שהכי קרוב אליו מבחינת סגנון הוא כנראה Heavy Rain. מעבר לפרק הראשון, שבו מאוד מורגש שהשורשים של TellTale הם בז’אנר ה-P&C, זה פשוט סרט אינטראקטיבי בצורה כמעט הכי טהורה שאפשר. האם זה דבר טוב? הו, כן.

Zombies, zombies everywhere

אני הולך לנסות משהו טיפה שונה בביקורת הזו ולהתמקד לא במכניקה או בפרטים הטכניים, אלא בצד החווייתי של המשחק ובמה שמרגישים כשמשחקים בו. כי זה החוזק האמיתי של המשחק, וגם כי פשוט אין כל כך מה לדבר על מה שמסביב. ה-setting הוא אפוקליפסת זומבים סטנדרטית, העלילה היא עלילת זומבים סטנדרטית, הגרפיקה היא סטייליסטית ודי פשוטה, והגיימפליי מסתכם בשליטה מאוד בסיסית על הגיבור, המון דיאלוגים (במערכת דומה ל-Alpha Protocol, רק שעוצבה על ידי אנשים חכמים בניגוד לחבורה של קופים), ופה ושם קצת פאזלים של point-and-click ו-quick time events.

עם האמצעים הבסיסיים האלה, The Walking Dead מצליח להעביר סיפור שהוא לא פחות ממופתי. העלילה הכללית היא כאמור די סטנדרטית, אבל כמו בקומיקס ובסדרה, הדגש הוא על קבוצה קטנה של דמויות ועל ההתפתחויות האישיות שלהן והאינטראקציות ביניהן. האנימציה במשחק עשויה מצוין והמשחק מעולה (במיוחד של שתי הדמויות הראשיות), וביחד הם מצליחים להעביר רגשות ואופי ברמה שפשוט לא רואים מחוץ לסרטים של פיקסאר; גם הכתיבה טובה, והדמויות – חוץ מכמה מקרים בודדים – לא מרגישות מוגזמות אלא ממש אמיתיות. מצאתי את עצמי ממש מתחבר לחלק מהן, פשוט כי אלה אנשים טובים שנמצאים איתי בסיטואציה קשה ומתוחה. מה שעושה את זה הרבה יותר קשה כשדברים מתחילים inevitably להידפק.

המשחק לא מרחם ולא מרמה בשום שלב. לא בסיטואציות שהוא יוצר, ולא בדברים שהוא מכריח אתכם לעשות כדי לצאת מהן. כשמישהו טוב הפך לזומבי, אני הייתי צריך לכוון אליו את הסמן ולהרביץ לו בראש שוב ושוב עד שהוא נמעך לגמרי. כשמישהי מהקבוצה עשתה משהו נורא, אני זה שאמר לה “תקשיבי, את לא ממשיכה איתנו”. הכל אינטראקטיבי והכל קשה וכואב ומורגש.

שתי הדמויות הראשיות בהבעות פנים טיפוסיותהמבנה הלינארי של המשחק וחופש התנועה המאוד מוגבל ממש עוזרים פה, כי הם מאפשרים ליוצרים להשקיע הרבה בסינמטוגרפיה – זוויות צילום, זום, קומפוזיציה, שמאוד עוזרים להעביר את הרגשות החזקים שזורמים פה. כל שוט מעוצב בקפידה והתוצאה היא מאוד סינמטית ומרשימה, אבל כאמור, בלי שום רמאות מצד המשחק בנושא האינטראקטיביות. לאור העובדה שהגיימפליי מאוד מוגבל מלכתחילה, זה לא מרגיש כאילו לוקחים מכם את חופש הפעולה לטובת cutscenes, אלא כאילו הדברים פשוט קורים בצורה הטבעית, כשאתם בעצמכם חלק מההתרחשות.

חדי העין שביניכם אולי שמו לב לשימוש החוזר בשורש ר.ג.ש. – ואכן, כל מה שתיארתי בפסקאות האחרונות מתחבר לחוויה שהיא מאוד רגשית. המשחק מצליח להעביר בצורה מעולה את המתח והאימה של אפוקליפסת הזומבים; את הלחצים הנפשיים שעוברים על האנשים בסיטואציות האלה; את התחושה הנוראית שמרגישים כשצריך לעשות משהו באמת מזעזע כדי לשרוד, או כשנתקעים עם בחירה בין שתי אופציות גרועות. חוץ מזה יש גם רגעים של שמחה, כמה קטעי אקשן נחמדים (מבחינת ה-feel, לא מבחינת גיימפליי), ואפילו קצת רגעים קומיים, שגם הם עוברים לא רע.

וכמובן שהכל מושפע מהבחירות שלכם. טוב, לא הכל – הקווים הכלליים של העלילה קבועים מראש והמשחק איכשהו תמיד ימצא דרך לחזור אליהם – אבל יש כמה בחירות גדולות שקובעות אם דמות מסוימת תמשיך איתכם או לא, ומעבר לזה כל בחירה משפיעה על היחס של דמויות אחרות אליכם, וזו כאמור המהות האמיתית של המשחק. במיוחד מעניין לראות את התגובות של Clementine, הדמות הראשית השנייה – ילדה בת 8 שהגיבור Lee משגיח עליה כי ההורים שלה כנראה מתו – שעשויה בצורה מדהימה מכל בחינה אפשרית (כתיבה, אנימציה, משחק) והקשר בינה ובין הגיבור הוא כוח מניע מרכזי בעלילה.

הפרק הראשון ובמובן מסוים גם השני הם הרבה פחות חזקים, אבל החל מהפרק השלישי מדובר בסיפור מעניין וסוחף, והמכניקה הפשוטה והמיקוד בדיאלוגים ובנרטיב הופכים את זה למשחק מצוין גם לאנשים שהם לא גיימרים מנוסים. עם תג מחיר של $25, זה משחק מומלץ לכל מי שאוהב את הז’אנר (כלומר, מתח/אימה/דרמה עם דגש על יחסים בין הדמויות), אפוקליפסות זומבים, או פשוט רוצה לראות איך המדיום של interactive storytelling נראה כשהוא במיטבו.

5 תגובות ל “The Walking Dead: ביקורת”

  1. איתי ברנר מאת איתי ברנר:

    זה אכן משחק שבו הרגש מדבר. הייתי רוצה לכתוב על אחד הקטעים שגרמו לי להביט במשחק באימה וממש להזדעזע מהבחירה שנתנו לי, אבל זה יהיה ספוילר נוראי (רמז – הוא מתרחש ממש בהתחלה של הפרק החמישי).

  2. עופר שוורץ מאת עופר שוורץ:

    הרמז הוא בהחלט מספיק כדי להבין על איזה קטע אתה מדבר. כן, זה היה אחד הקטעים הקשים. זה והקטע באמצע פרק 3 היו כנראה הכי נוראיים מבחינתי, אבל התחרות ממש קשה.

  3. ר. מאת ר.:

    אפרופו interactive storytelling אמוציונלי, היה בחבילת אינדי כלשהי את to the moon, שהוא סוג של דרמת sci-fi מוצלחת למדי. לא אגיד שבכיתי בסוף, אבל כן יצאתי בהרגשה מהורהרת.
    מה שכן, לקרוא לזה משחק יהיה קצת מוגזם. אין באמת בחירה בשום דבר ולא ברור שזה היה משפר לו הייתה.

  4. גיימפאד » גיימפוד, פרק 78: זיירמן אומר משפטים מאת גיימפאד » גיימפוד, פרק 78: זיירמן אומר משפטים:

    […] לדבר עליו זה The Wolf Among Us, המשחק החדש של Telltale, שהוא כמו The Walking Dead, אבל יותר טוב (בעיני זיירמן) או קצת פחות טוב (בעיני […]

  5. גיימפאד » פרוייקט טוטוריאל: נרטיב מאת גיימפאד » פרוייקט טוטוריאל: נרטיב:

    […] ביקורת | טריילר (ספוילרים לפרק הראשון) | אתר | סטים | iTunes | Google Play […]

הוספת תגובה


התחבר RSS תגובות RSS פוסטים
WP Theme & Icons by N.Design Studio
התאמה לעברית: We CMS