אין טעם להתכחש, עכשיו יש תמונות שמוכיחות שכמו שאר הכותבים בבלוג, גם אני הייתי ביומולדת שלי (אז מזל טוב לי, וגם לדורון). וכדי שהוא לא ירגיש מקופח, הנה תמונה של עידן זיירמן מאותו אירוע (וכבונוס, קבלו גם את חברתו האהובה). המערכת של בלוגלי לא אוהבת כשאני שם תמונות בבלוג, אז תיאלצו להסתפק בקישור.

זו היתה הפעם הראשונה שיצא לי לחוות בפלא הזה שנקרא Guitar Hero, וגם אני התלהבתי ממנו עמוקות. זו בהחלט היתה אהבה ממבט ראשון עבורי. יצא לי לחוות משחקי קצב בעבר (וב"משחקי קצב" אני מתכוון ל-Dance Dance Revolution), ואמנם נהניתי מהם במידה כלשהיא, אבל זה לא דומה. מה גם שעיקר ההנאה מ-DDRים למיניהם היא בלצפות בחברים שלך עושים צחוק מעצמם בשעה שהם עושים תנועות אפילפטיות לצלילי שירי רוק גרועים על משטח ויניל, וקוראים לזה "ריקוד".

כך קרה ש-Rock Band, שיצא לחנויות ממש אתמול בגרסת קונסולות ה-Next Gen שלו, שיגר את עצמו מנקודה כלשהיא מתחת לרדאר שלי, הישר לנקודת "אני חייב את הדבר הזה בבית שלי עכשיו, נסדר אח"כ את הנושא הכספי. אני לא שולל את גן העצמאות." מצאתי את עצמי מסתכל, כאחרון ה-Fanboys, על התמונות ש-Joystiq העלו, בהן הם – שימו לב – פותחים את אריזת המשחק, מקלל את ברי המזל שהניחו את הידיים המטונפות שלהם על המשחק שלי.

תכננתי לסיים את הפוסט הזה בהבעת תקווה להוצאת Guitar Hero: The Maestro Edition, שתתן לי לנגן את זה ולמות מאושר, ובחיפושי אחר הוידאו הנ"ל, נתקלתי, לתדהמתי, בזה. אפשר, כאילו, לתכנת טראקים בעצמך לתוך המשחק (כאן יש מדריך מאוד מפורט למי שמעוניין לנסות)! אני כל-כך חייב את הדבר הזה בבית!

אליך, יונית.