יובל בירב מ- Vgames בילה קצת עם Google Trends, והגיע למסקנה מדאיגה: אין גיימרים בארץ. או לפחות, אין גיימרים בארץ שמעונינים לקרוא תוכן בנושא משחקים באינטרנט. תמונת המצב הזאת מציגה מציאות עגומה ביותר לאתרי המשחקים הישראליים: לטענת בירב, אי אפשר למשוך קהל באמצעות תוכן איכותי בנושא משחקים. בשביל למשוך קהל, צריך להשתמש באייטמים זולים, במערכת קהילות ובאזור מכובד של משחקי פלאש שפונים לשחקנים מזדמנים. תוכן איכותי? באמת, אי אפשר להרוויח מזה כסף.

והנה שני הגרושים שיש לי להוסיף בנושא: זה לא שאין בישראל גיימרים. יש הרבה יותר מהרבבה שבירב מציין בפוסט שלו. מה שאין בארץ זה תרבות אמיתית הסובבת את עולם הגיימינג.

כל הגיימרים האלה, שאני באמת רואה בכל מקום, משחקים לא-מעט במחשב או בקונסולה שלהם – לא המון, אבל גם לא מעט. מה שהם לא עושים זה לתת לזה להשפיע ולו במעט על חייהם מהרגע שהמשחק נגמר. הם לא הולכים לקרוא כתבות על המשחקים. הם לא מדברים עליהם במקום העבודה. או עם חברים. הם לא מתעניינים יותר מדי במשחקים חדשים – ומעדיפים לשחק במותגים שהם מכירים כמו Command & Conquer או Warcraft. על כל גיימר שאני מכיר שמביע התעניינות פעילה בתחביב שלו, אני מכיר לפחות ארבע או חמש גיימרים מהסוג שתיארתי פה למעלה. זה אולי לא סטטיסטיקה מדוייקת, אבלזה כל מה שיש לי להציע.

הסיבה לכך שהמשחקים האלה נשארים משהו שמשחקים במשך חצי שעה או שעה ואז מניחים בצד לשבוע היא שבאמת אין בתרבות שלנו שום התייחסות רצינית למשחקי מחשב וקונסולה. אנחנו מדינה שמקדשת את ההתעסקות בפוליטיקה, או תוכניות ריאליטי זולות, או משחקי כדורגל בשבת. אבל כפי שטענתי בטור "אנחנו האספסוף" שכתבתי לגיימר לפני כשנה וחצי, אין לנו שום דיון ציבורי ברמה סבירה בנושא בידור אלקטרוני. כל מה שיש לנו זה התייחסות משפילה מצד המיינסטרים.

אבל הנה אני מגיע לחלק של Gamer ו- Vgames בסיפור הזה. בהרבה מאוד מובנים, שני האתרים האלה הקדימו את זמנם. כבר לפני כמה שנים, הם התחילו ליצור במה לדיון בנושא שבו לא היה שום דיון בארץ. הם איגדו לתוכם קבוצות שגילו שיש להם המון תחביבים משותפים. כל מה שנשאר זה ליצור סוג של פידבק בין האתרים האלה לקהל שלהם: הקהל יגדל, התוכן ישתפר, ולאט-לאט הגיימרים בארץ הזאת יתחילו להדחק יותר ויותר למיינסטרים.

אבל זה לא קרה. המציאות שאותה אתרי המשחקים הישראליים ניסו ליצור לא התממשה סביבנו. אני לא בטוח למה. אולי זה הפיראטיות שמתפשטת בכל חור בארץ. אולי, כפי שלא-מעט גולשים בגיימר טענו בעבר, גיימרים בארץ פשוט מפסיקים להשקיע בתחביב שלהם בצורה רצינית בגיל 18 (מסיבות מובנות) ואף פעם לא חוזרים אליו לאחר מכן. אולי באמת הגענו כבר לכל הגיימרים בארץ (אם כי אני מטיל בזה ספק, כפי שאמרתי קודם לכן).

כך או כך, אתרי המשחקים הישראליים נשארו קצת תלויים באוויר. היתה תקופה שהיה להם את הכל – ביקורות אקסקלוסיביות (מאוד התרגשתי כשפרסמתי בגיימר את הביקורת השנייה בעולם על Command & Conquer: Generals), הצצות מוקדמות, מסיבות רשת גדולות בכל כמה חודשים. אבל הגידול בקהל שהיה צריך ללוות את העלייה באיכות התוכן סירב להגיע. וכשזה קרה, הסיבות להשקעה בתוכן איכותי באמת הלכו ופחתו.

אין שום דרך להמלט מההשלכות הכלכליות של הניסיון האמיץ לחזק את תרבות הגיימרים בארץ באמצעות תוכן איכותי. במצב הנוכחי של הקהילה, אין לי ספק שאם הם רוצים להצליח כלכלית, על Gamer ו- Vgames להציג המון תוכן וידאו, משחקים להורדה ומערכות פורומים מוצלחות. ייצור של תוכן מוצלח בעברית זו מטרה נעלה, אבל אחת שלא בטוח שאתר מסחרי מסוגל להרשות לעצמו, היום.

היחידים שכן מסוגלים להרשות לעצמם לייצר את התוכן הזה הם אלה שלא מלווים אותו בשיקולי רווח והפסד. אלה שמסתכלים בצורה מפוכחת על סיכוייהם להצלחה כלכלית בעקבות פרסום התוכן, ומייצרים אותו בהתנדבות במטרה לחזק את הקהילה הקטנטנה שבכל זאת הצליחה להתפתח פה. אני מדבר על אלה שכותבים היום באתרי הבלוגיימינג הישראליים. זה סיכוי קלוש, אבל אולי הם יצליחו להזיז פה משהו.

אחרי הכל, זו הסיבה שאני כותב פה בכלל.

הביקורות על Spore החלו לצוץ ברחבי הרשת, וגם בארץ. הרושם הראשוני שהן יוצרות: המשחקיות עצמה של כל שלב היא די חלשה, ומה שמציל את Spore הוא מגוון אפשרויות היצירה שהוא מציע לשחקן. קשה לי להגיד שאני מופתע, או מאוכזב.

תכננתי לקפוץ היום לפריק בשביל לקנות אותו, אבל הוא אזל. אז יעברו עוד כמה ימים לפני שאני אוכל לפרסם את הרשמים הראשונים שלי מהמשחק.

אם למישהו מכם כבר יש אותו בבית, שישמיע קול.

אני מודה שקצת התגעגעתי למשחקי מרוצים חמושים. למעשה, חוץ מ-Speed Racer הקלאסי, אני לא מצליח להיזכר באף משחק כזה כרגע. בכל אופן, כשהם עשויים היטב המשחקים האלה יכולים להיות כיפים להפליא.

אם כן, תשמחו לשמוע שהדמו של Death Track: Resurrection הוא לא רע בכלל. זוהי גרסה חדשה ל-Death Track, משחק משנת 2000 שבזמנו לא זכה לביקורת נלהבות. אל תצפו לביקורות משתפכות גם מהמשחק החדש – יצירת מופת זו לא תהיה – אבל הגרפיקה טובה, המרוצים הם מהירים, ואפשר להטיל מוקשים ולצפות במכוניות אחרות מתפוצצות. אז מבחינתי כבר יש פה הצלחה מסוימת.

עבור חובבי הקולנוע, חודש ספטמבר מסמל את הזמן שבו עליהם לחזור לבתיהם, ולהסתגר עם כמה סרטי DVD מוצלחים עד יעבור זעם. עבור בני הנוער, חודש ספטמבר מייצג את הרגע שבו החופש המוצלח מפנה את מקומו ללימודים מייגעים (או לשביתה הבלתי-נמנעת). אבל עבור הגיימרים, חודש ספטמבר הוא נקודה משמחת הרבה יותר. בשנה שעברה, הם קיבלו בחודש ספטמבר את Halo 3. בשנה שלפניה – את Company of Heroes או את Lego Star Wars. וכפי שזה מסתמן כרגע – שנת 2008 לא ממש הולכת להאט את הקצב. להיפך.

חמשה משחקים יוצאים בחודש ספטמבר למחשב האישי ול- Xbox 360. כולם מעניינים אותי בצורה כזאת או אחרת. את כולם הייתי שמח להניח על המדף שלי. לרוע המזל, אני בנאדם פשוט. אפילו את Civilization Revolution עוד לא ניצלתי כהלכה, והדבר האחרון שאני צריך זה שעוד כמה משחקים יצטרפו לחבילת הבושה שלי.

אז החלטתי לנקוט בגישה נוקשה למדי. יכול להיות שחגי אוקטובר יביאו איתם כמות נאה של שעות פנויות, אבל לפחות בינתיים, אני מגביל את עצמי לקנייה של שני משחקים בלבד במהלך חודש ספטמבר. מה שמעלה את השאלה – איזה משחקים?

הנה האופציות:

• Spore: המשחק הזה מסקרן אותי במיוחד, מסיבות ברורות למדי. חוץ מזה, חברתי האהובה גם חושדת שהיא תרצה לשחק בזה, וזה תמיד אינטרס ברור בעד המשחק. בעיות? ביקורות שאומרות שהמשחק מוצלח בעיקר בזכות אלמנט שיתוף התוכן שלו, אבל נכשל כמשחק קונבנציונלי. ויש גם את הסיפור הזה עם הגנת התוכנה המעצבנת ביותר ביקום.
• LEGO Batman: תמיד חיבבתי את משחקי הלגו, ואף על פי שהיא לא אמרה שום דבר בנושא, יש לי חשד שגם זה משחק שימצא חן בעיני האוכלוסיה הנשית בבית.
• Multiwinia: ה- NDA המעצבן על גרסת הבטא של המשחק מנע ממני להגיד את כל מה שרציתי להגיד עליה – אבל היא היתה מוצלחת. מספיק מוצלחת בשביל להשכיח ממני את העובדה שאני לא כל כך אוהב משחקים מרובי-משתתפים. חוץ מזה, זה Introversion. אני חושב לקנות את ה- Limited Edition של המשחק רק בשביל להביע את ההתלהבות שלי ממה שהם עושים.
• Crysis: Warhead: מאוד חיבבתי את Crysis, למרות לא-מעט הבעיות שהיו לו. חבילת הרחבה? נשמע טוב.
• Star Wars: Force Unleashed: זה משחק של Star Wars שאפשר להרביץ בו לאנשים עם לייטסייבר – כנראה הדבר הכי מגניב שאפשר לעשות במשחק כלשהו. מה עוד צריך להגיד? ובכן, אולי את זה שהרשמים שלי מהדמו היו ממוצעים למדי. המשחק מגניב, ללא ספק, אבל נראה שהאזורים הפתוחים של המשחק שמים קצת פחות דגש על לייטסייברים, וקצת יותר על יכולות ה- Grip וה- Push של הדמות הראשית, וזה קצת פחות כיף. וגם נראה קצת מוגזם.

אז מה אני קונה בסוף?

ובכן, אני עדיין מתלבט, אז אני אשמח לקבל מכם קצת טיעונים לכאן ולכאן. כרגע אני נוטה לכיוון Multiwinia ו- Spore, מה שאומר שה- PC שלי הולך לזכות לפעילות שהוא לא ראה כבר כמה חודשים טובים (לפחות מאז שהסתיים שבוע ה- Arena Shooters כאן בבלוג). אבל עדיין יש מצב לשנות את הדעה שלי לכאן ולכאן.

חוץ מזה – אם אני מתכנן לקנות את Spore – איפה כדאי לי לעשות את זה? החנות הדיגיטלית של EA זו בדיחה רעה, ואני חושש שהמשחק גם יגיע מאוחר לארץ, וגם יסבול ממחירים מופקעים. אני יכול לקנות את זה בפריק, אבל אז אני מאבד את הנוחות של קנייה ליד הבית – אם כי זו עדיין נראית כמו האופציה השפויה ביותר, גם מבחינת זמן ההגעה של המשחק אלי אחרי השחרור הרשמי, וגם מבחינת המחיר.

אז מה אתם אומרים? Spore ו- Multiwinia? או אולי משהו אחר לגמרי?

אין לי מושג למה אני הוא זה שכותב על זה, כי באמת – אני ומשחקי אסטרטגיה זה כמו מורה קשיש להסטוריה והופעות של ברי סחרוף – אבל אתם יכולים להוריד את Red Alert בחינם עכשיו. העניין חוקי לגמרי – EA מתאמצים מאוד כדי לקדם את המשחק השלישי בסדרה. נראה לי שזה דבר טוב, אבל אני באמת לא יודע.

Faith (כריסטינה ווינטרברן) מהבלוג The Girl Gamer פרסמה פוסט שאת הקונספט שלו אני פשוט חייב להעתיק (היא, בתורה, העתיקה את הקונספט מ- BBPS.com). הרעיון: להציג לעולם את "חבילת הבושה" שלי המשחקים שהגיעו לבעלותי, ומעולם לא שיחקתי בהם (או ששיחקתי בהם מעט מאוד). אז קבלו אותה – חבילת הבושה שלי:

הנה הפירוט:

• Baldur's Gate – כל הסדרה: יש לי גם עותק של Baldur's Gate המקורי, וגם חבילה שכוללת את שני משחקי הסדרה עם חבילות ההרחבה שלהן. באף אחד לא נגעתי כמעט בכלל. שיחקתי קצת במשחק הראשון, אבל ממש לא בסדר גודל רציני. אבל היי, לפחות סיימתי את Planescape: Torment.
• Oblivion: שיחקתי בחמש הדקות הראשונות שלו כשרציתי לבדוק את המחשב החדש שלי. וזהו.
• Company of Heroes: Opposing Fronts: חבילת הרחבה לאחד ממשחקי האסטרטגיה האהובים עלי ביותר בכל הזמנים. התקנתי אותה, אבל לא נגעתי בה.
• Hostile Waters: המשחק ששיחקתי בו הכי הרבה מתוך הערימה הזאת – אבל לא הגעתי מספיק רחוק. וזה חבל, כי מהמעט שהתרשמתי – מדובר במשחק מדהים.
• Hidden & Dangerous: אני כבר לא זוכר מי הביא לי את המשחק הזה, אבל אני מצטער – זה היה מעשה קצת מבוזבז. חבל. תמיד הייתי סקרן לגביו.
• Vampire: the Masquerade – Bloodlines: האקסית שלי קנתה את המשחק מתוך מחשבה שהיא תשחק בו. הלפטופ שלה לא הצליח לסחוב אותו, אז העותק של המשחק התגלגל אליי. חבל. למרות הסקרנות – אפילו לא התקנתי אותו על המחשב.

מה הרשימה שלכם? מה המשחקים שנמצאים בהישג ידכם, אבל אתם מצטערים על כך שאף פעם לא הזדמן לכם לשחק בהם?

ל- Sierra תמיד היה מעמד של כבוד בקרב חובבי הקווסטים ברחבי העולם. אני אף פעם לא הייתי שותף לכבוד הזה. בשעה שמרבית האנשים שדיברתי איתם נסחפו על ענני הנוסטלגיה עם חיוך קל ומבט מזוגג בעיניים ברגע ששמה של רוברטה וויליאמס נזרק לחלל האוויר, אני פצחתי במרמור קל על כך שההישגים העיקריים של הבחורה היו טכנולוגיים בלבד – בדיוק מה שבסופו של דבר הרג את הז'אנר, ובדיוק מה שחובבי הקווסטים של פעם מסרבים להתרגש ממנו היום.

חוסר ההתרגשות שלי לא חל רק לגבי המשחקים של רוברטה וויליאמס. בלארי שיחקתי בעיקר כי הייתי ילד קטן שרצה לראות ציצים. מרבית ה- Space Quest-ים לא היו הרבה יותר מ"נחמדים". את רוב משחקי ה- Police Quest הצלחתי לפספס.

אבל היו כמה משחקים של Sierra שבכל זאת עשו לי את זה. Gabriel Knight עדיין מסומן אצלי בתוך אחד הקווסטים המבריקים ביותר ששיחקתי בהם, אבל עליו כבר נדבר בהזדמנות אחרת. המשחקים האחרים שייכים כולם לסדרת Quest for Glory.

את כל סדרת Quest for Glory, מהמשחק הראשון ("אז אתה רוצה להיות גיבור?" ) ועד המשחק החמישי והאחרון ("Dragon Fire" המבולבל-קמעה, אבל באמת שהתלהבתי מדי כששיחקתי בו בשביל להבחין בזה), סיימתי כמעט שלוש פעמים. רק בשני המשחקים האחרונים נשברתי, ולא שיחקתי אותם עם כל אחד מהמקצועות (לוחם, קוסם, גנב – ובסוף גם פלאדין) שהיה למשחק להציע. וזה חבל. חווית המשחק עם כל אחת מהדמויות היתה שונה מספיק בשביל להחזיר אותי למשחק פעם נוספת. חלקים מסוימים מהעיצוב (למשל, הצורך לטפס שוב ושוב על עץ מסכן בתחילת המשחק הראשון רק כדי להעלות במהירות את הדירוג שלכם ב"טיפוס" ) נראים קצת מצחיקים היום, אבל אלה חסרונות שנשכחים במהרה כשנזכרים בעלילה החביבה של המשחקים, האיכות של הקווסטים (ההכרחיים והאופציונליים כאחד) שהיו במשחק… וההומור. אני עדיין מחייך כשאני נזכר בסצינת הסיום של המשחק הרביעי, או בארנבים הערפדיים ששוטטו בעולם שלו.

הסיבה לכך שזכיתם לכל הנאום הזה היא ש- AGD Interactive, ארגון ללא-מטרות רווח (אתם חייבים לאהוב את אלה) החזיר לחיים השבוע את Quest for Glory II: המשחק היחיד בסדרה שלא ניתן למצוא ביותר מ- 16 צבעים.

המשחק השני בסדרה הוא המשחק הכי פחות חביב עלי – בעיקר בגלל הגבלת הזמן המציקה שלו, שלא אפיינה אף משחק אחר בסדרה. אבל כקווסט, הוא עדיין אחד הקווסטים הטובים ביותר ששיחקתי בהם שלא נוצרו ע"י Lucasarts. אתם יכולים להוריד אותו מהאתר הרשמי, או אפילו מויגיימס, אם תרצו. ואם אתם קצת אוהבים קווסטים ואף פעם לא יצא לכם לנסות אותו – תאמינו לי שאתם רוצים. וזה לא רק אני אומר.

אני לא יודע אם זה יותר משעשע או יותר מטריד, אבל זה משחק שנקרא Cunt. עוד מ-Komix Games, היוצרים של אותו משחק: שחקו בתור זרעון, או בתור שני הומלסים על טיל. כן, אמרתי שני הומלסים על טיל.

(תודה ל-RPS).