2018: סיכום שנה – ארז

ארז רונן| סיכום שנה הוספת תגובה

שנת 2018 היתה שנה יחסית פושרת בכל הקשור למשחקים.

היא לא הייתה גרועה בשום צורה, ויצאו בה לא מעט משחקים מוצלחים, אבל איפה היא ואיפה 2017 המשובחת. במקום לסיים אותה בתחושה של "אוה וואו זו היתה שנה נהדרת מה עוד ימציאו בתעשייה הזאת", יצאתי ממנה עם תחושה של "אה כל חברות המשחקים מתכוננות לשיגור של הדור הבא של הקונסולות ב-2020, הולך להיות ממש ממש משעמם עד אז".

אבל למרבה השמחה, גם שהתעשייה הזאת די משעממת יש לה הברקות. אז הנה, ללא (עוד) הקדמות מיותרות – הדברים שהכי אהבתי השנה. ועוד אחד שעדיין גורם לי קצת לבכות.

1. אבות או לא להיות

לפני כמעט שלוש שנים הפכתי לאבא.

זו היתה, ועודנה, חוויה מרתקת, כיפית ומטורפת. אני מגדל ילדה מופלאה וחמודה שהפכה לחלק ניכר מעולמי. ואני לא לבד. מסתבר שגם קורי בלרוג, מעצב משחקים ידוע שמוכר בעיקר על עבודתו בסדרת God of War, הפך לאבא. וכמוני, גם לו כנראה קשה להפסיק לחשוב על איך החוויה הזאת שינתה את חייו.

המשחק החדש בסדרת God of War הוא משחק על הורות. גם על החוויה של קרייטוס כאב, אבל לא רק. כל הקשתות העלילתיות במשחק סובבות סביב הורים שעשו עוול לילדים שלהם, וילדים שמרגישים נבגדים על ידי הוריהם. מעטים המשחקים שמדייקים כל כך באמירה תמטית אחת שמהדהדת לאורך משחק באורך עשרות שעות.

יש משהו מפתיע בכך שסדרת המשחקים הכי מדממת וחסרת רגישות הפכה לדרמה משפחתית. הדיסוננס הזה גם פוגע לעיתים במשחק עצמו. לספר סיפור על הורות דורש רגישות רבה, שקורי בלרוג נמנע מלהשתמש בה (בגלל שהיא לא קיימת אצלו או בגלל שהוא לא חשב שהיא תתאים לרוח הסדרה לעולם לא נדע). זה גרם לחלק מהסצנות המרגשות בסיפור להרגיש מעט מטופשות, ולחלק מקשתות העלילה להיות לא אמינות בעליל. בכל זאת – זה משחק על משפחה, על הורות, על אבהות, וברוב הזמן זה מרגיש די טוב.

וכך, למרות ש-God of War רחוק מלהיות מושלם, ולמרות שהוא אפילו לא משחק האבהות הטוב ביותר שאני מכיר (The Last of Us לוקח את התואר הזה בגדול), הוא עדיין משחק השנה שלי. הוא משלב בין אחלה מנגנוני גיימפליי (תכלס, בכלל לא כתבתי את זה – המשחק הזה גם ממש אחלה כמשחק, ולא רק כסיפור) לבין נושא שממש ממש מעניין אותי. וגם, מסתבר, את היוצר שלו. איך אפשר להפסיד עם נתונים כאלה.

2. המשחק של ילדותי חוזר

המשחק Wonder Boy III: The Dragon's Trap יצא ב-1989, וזה לא מפריע לו להיות, עדיין, אחד המשחקים האהובים עליי בכל הזמנים. יש לו גיים דיזיין מבריק, הוא עשה מטרוידווניה לפני שידעו להגדיר את הז'אנר הזה, וסיימתי אותו עשרות פעמים בשנים שעברו מילדותי ועד היום. והנה, ב-2018, יצא לו סוף סוף משחק המשך.

טוב, לא בדיוק. סדרת Wonder Boy זכתה בכמה המשכים כבר בשנות ה-90. אבל הגימיק העיקרי של המשחק האהוב עליי, הפיכה לחיות שונות עם יכולות שונות, לא חזרה במשחקים הבאים. והיא כן חזרה ב-Monster Boy and the Cursed Kingdom, שלמרות השינוי הקל בשם נחשב להמשך רשמי לאותו משחק מ-89.

המשחק החדש, שיצא לפני שבועות ספורים בלבד, פשוט נהדר. הוא נוסטלגי מצד אחד, עם הרבה קריצות למשחקים שבאו לפניו בסדרה, אך מצד שני מציג כמה מכאניקות גיימפליי מודרניות שלא היו אפשריות בניינטיז. הוא נראה נהדר, עם גרפיקה מצויירת ומשמחת. הוא מאתגר מאוד, כמו המשחקים המקוריים. השליטה בו מדוייקת ומרגישה מהודקת בדיוק כמו פעם. והכי חשוב: החיות השונות, אליהן הופכים במהלך המשחק, מרגישות שונות זו מזו והופכות את ההתקדמות בו למפתיעה, כיפית ונהדרת.

איך אפשר להתווכח עם אהבה ראשונה? אי אפשר. Monster Boy היה תענוג צרוף בשבילי, והוא חובה לכל מי שזוכר בחיבה את המשחק ההוא מ-89. ואפרופו המשחק ההוא – לפני שנה יצאה לו גירסת Remastered נהדרת ומוצדקת במיוחד כשלעצמה. אם לא יצא לכם לנסות – רוצו על זה. אתם רק ב-30 שנה איחור.

3. נינטנדו מצליחה שוב!

אף פעם אל תספידו את נינטנדו.

רק לפני שנתיים תהינו אם החברה היפנית הוותיקה הולכת לסגת מעסקי הקונסולות, אחרי הכישלון העצום של ה-Wii U, השם ייקום דמה. תראו איפה היא עכשיו. הסוויץ' היא קונסולה פופולרית בטירוף, ששוברת שיאי מכירות ביפן וגם בארצות הברית הפכה לקונסולה עם קצב המכירות הגבוה ביותר (יחסית לשחרורה, כמובן) מבין קונסולות הדור הנוכחי.

מאוד נהנתי השנה עם הסוויץ' שלי. הביקורת הנפוצה כלפי הקונסולה הזאת, לגבי קצב נמוך יחסית של משחקי AAA, לא כל כך רלוונטית מבחינתי. זה נכון שמשחקי הענק ממאיטים להגיע, אבל את מקומם תופסים עשרות משחקי אינדי חדשים, רלוונטיים ונהדרים. זמן הסוויץ' שלי השנה נע בין משחקים ענקיים כמו Super Smash Bros. Ultimate וסיבוב נוסף ב-Breath of the Wild לבין משחקים כיפיים לא פחות כמו Monster Boy and the Cursed Kingdom, Stardew Valley, GRIS ועוד. ואה, כן, גם קילפתי אי אילו גילונות קרטון בערכת ה-Labo הכיפית להחריד שקניתי לעצמי ברגע של חולשה.

מבחינה היסטורית, כשחברות משחקים מוציאות מוצר מאוד מאוד מצליח הן מגיעות למקומות בעיתיים. האגו מתחיל לגדול יחד עם תזרים המזומנים, והמנהלים משתדלים הרבה פחות להרשים אותנו, הצרכנים. אני מקווה שאנשי נינטנדו עדיין זוכרים את ימי ה-Wii U, ומתכננים לנו עוד כמה שנים נהדרות עם הסוויץ'. השנה צפויים לצאת לפחות חלק ממשחקי הרשימה המכובדת הזאת: Bayonetta 3, Metroid Prime 4, Pokemon, Luigi's Mansion 3, Yoshi ו-Fire Emblem. גם במצב הסביר שחלק מהם יידחו ל-2020 – זו עדיין נראית כמו שנה עמוסה ונהדרת.
איזה כיף.

ובקטע רע: מותו המוקדם של Game In mako

בשלהי שנת 2017, קיבלתי הצעה שלא יכולתי לסרב לה: בוא להקים ולערוך את זרוע הגיימינג החדשה של מאקו, Game In mako, יחד עם איש "קשת" לאון רוזנברג (שהפך במרוצת החודשים לחבר) ומנכ"ל הפלא לב קוגן, שהונחת מעולם הפקוןת האירועים היישר לתוך גוב האריות של "עולם הגיימינג בישראל" (מאוחר יותר הצטרפה אלינו גם דינקה, הסטרימרית הנהדרת ומלאת האנרגיות שאני עדיין מתגעגע לימי הצילום איתה).

לתפקיד העורך הראשי של המיזם נכנסתי עם חששות רבות. כשלוש שנים מוקדם יותר נשבעתי לא לחזור אף פעם לעולם התקשורת. שנים של עבודות שוחקות בשכר נמוך, ללא אפיקי קידום משמעותיים, גרמו לי לברוח מהתחום. מצד שני, לערוך על אמת אתר משחקים גדול, עם תקציב משלי, עם אנשי מקצוע מעולים מסביב? זה היה סיכון גדול, אבל כאמור – זו היתה הצעה שאי אפשר לסרב לה. אז לא סירבתי.

אומרים שאין היתכנות כלכלית לאתר גיימינג ישראלי בימינו עם שאיפות להיות ביזנס רווחי, והסיפור של Game In mako מוכיח את זה. אחרי כ-10 חודשים מלאים בעבודה קשה, יוזמות תוכן שונות ומשונות, ליגת ספורט אלקטרוני בהיקף היסטרי וגם מאבקים בלתי נפסקים לגייס ספונסרים, החברות שהחזיקו במניות המיזם החליטו שאין צפי לרווחים וחתכו. ביוני כבר הפסקתי להעלות תכנים חדשים לאתר. ביולי כבר קיפלתי את הדברים שלי מהמשרד והתחלתי לחתום אבטלה.

זה סיפור עצוב, אבל ב-10 החודשים שהיינו באוויר היה כיף אדיר. עשינו המון תכנים מגניבים, הרמנו ליגת ספורט אלקטרוני שאפשר להתגאות בה (גם אם תחום האיספורט הוא לא כוס התה שלי, קשה היה שלא להדבק בהתלהבות של העוסקים בדבר), עשינו המון המון סרטונים כיפיים באולפן (!) שבנינו (!!) במשרדים שלנו (!!!).

למשך כמעט שנה ערכתי את אתר הגיימינג הישראלי שתמיד רציתי שיהיה כאן. לא הגעתי לתחושת מיצוי. להיפך. ידעתי שאנחנו רק בהתחלה, שיש המון יוזמות שעוד לא הגענו אליהן, והשעתיד עוד לפנינו. אבל לעתיד, מסתבר, היו תוכניות אחרות. אני עדיין אבל על מותו המוקדם של המיזם, אבל מרגיש בר מזל. מעטים האנשים שאני מכיר שזכו לעבוד בעבודה כל כך כיפית.


אחד מתוצרי הוידאו האחרונים שלנו. נראה לי שניכר שנהננו מאוד

קשה לי להאמין שאחזור לעבוד בתקשורת שוב. מראש ההחלטה ללכת על התפקיד היתה על הטיקט של "זאת כנראה הפעם האחרונה שאני יכול להרשות לעצמי לעשות בחירה מקצועית כזאת". לצערי, החששות הגדולות שלי לגבי המיזם התממשו. אני מנסה לדמיין מה היינו יכולים לעשות עם עוד שנה באוויר ומתמלא עצב. אבל מה לעשות, יש דברים שכנראה פשוט לא נועדו להיות בשלב זה בארץ. אולי עוד עשור. עד אז – Game In!

תגובה אחת ל “2018: סיכום שנה – ארז”

  1. tmak מאת tmak:

    גדול הוידאו בקניון – חבל אכן שהפעילות לא נשארה יותר זמן באוויר.

הוספת תגובה


התחבר RSS תגובות RSS פוסטים
WP Theme & Icons by N.Design Studio
התאמה לעברית: We CMS