שנה חלפה, שנה עברה והנה Call of Duty הגיע. המשחק החדש במה שהפכה להיות סדרת המשחקים המצליחה בעולם, Advanced Warfare, הגיע לחנויות בנסיון אחד נוסף להזניק את הסדרה לדור הבא ולהמציא אותה מחדש. השם אינו מקרי: Advanced Warfare כהמשך ישיר ל-Modern Warfare, המשחק שהגדיר את הסדרה בדור הקונסולות הקודם והפך אותה מסדרת משחקי מלחמת העולם השנייה לסדרת לחימה מודרנית, שמזכירה סרטי אקשן מודרניים הרבה יותר מאשר שיעורי היסטוריה.
המשחק עצמו, מהקצת שהספקתי לשחק בו, לא רע. לא רע בכלל, אפילו. אבל אני לא כאן לכתוב ביקורת (זו תכתב ותפורסם, ככל הנראה, בוואלה! בתחילת שבוע הבא). אני כאן כדי להצביע על מגמה שעוברת על Call of Duty בשנים האחרונות, ומגיעה לשיא חדש ב-Advanced Warfare. והמגמה הזו היא וויתור מוחלט על כל סוג של אידיאולוגיה או הבעת דיעה. מסדרה של משחקים אנטי-מלחמתיים, אפילו חתרניים, היא הפכה לפרווה של הפרווה, סדרה של משחקי אקשן חסרי כל אמירה מעבר ל"וואו איזה מגניב זה אקשן".
לפני שנתחיל בניתוח, הנה סוג של אזהרה: יש לי תואר ראשון בקולנוע, ואני לומד היום על תרבות דיגיטלית. הפוסט הזה מגיע מאותה גישה ביקורתית שלמדתי בפקולטה לאמנויות ואני לומד היום בפקולטה למדעי הרוח. בקיצור – יש מצב שהיא תראה לחלקכם פלצנית או חופרת או אני לא יודע מה. בפני אלה אתנצל מראש. מה שכן, אני כן מרשה לעצמי לבקש ממגיבים פוטנציאליים לוותר על תגובות סטייל "יווו איזה פלצן!" וכדומה. זה סתם לא נעים, ואם אתם לא מסכימים עם פרקטיקות של ניתוח תרבות בהקשר של משחקים אז אפשר פשוט לוותר על הקריאה ולעבור לפוסט שידבר אליכם יותר. אם בכל זאת בא לכם להמשיך – יאללה בואו נמשיך.
אש על המים
Call of Duty 4: Modern Warfare שיצא ב-2007 היה המשחק שגרם לי לאהוב משחקי מלחמה. עד אז לא הצלחתי לצלוח כל משחק שהיה לו בשם את המילה Duty או Honor או משהו כזה. והנה, פתאום בא משחק שהצליח לשנות לגמרי את התמונה. זה לא רק שהוא היה משחק אקשן מעולה – זה שאני מצאתי אותו כמשחק מלחמתי שמדבר נגד מלחמה. כן כן. המשחק שהפך את משחקי הלחימה המודרנית למה שהם היום הוא, לדעתי לפחות, אנטי מלחמתי לחלוטין. זה מוזר, אני יודע. אבל רק תסתכלו על השלב הראשון שבו, או ליתר דיוק על הסוף שלו:
מהרגע שהמשימה בספינת המשא משתבשת, העולם כולו משתנה. הספינה מתחילה לשקוע, הרצפה כבר לא יציבה, מה שהיה מישור הופך לשיפוע. הפיצוץ, סימן המלחמה הכל כך מובהק הזה, משנה את המרחב כולו. מעוות אותו. גורם לאדמה, פשוטו כמשמעו, לשקוע לנו מתחת לרגליים.
זה לא רק סיקוונס יפה ומסעיר (וב-2007 זה לא נראה כמו שום דבר אחר שראיתם לפני כן במשחקים) – זו לדעתי אמירה אידיאולוגית. שימוש מאוד בסיסי בטכניקות קולנועיות של עיוות המרחב כדי להעביר אווירה ומצב נפשי. לשחק בקטע הזה זה לא כל כך כיף. זה לא גורם לכם להרגיש גיבורים. להיפך. זה רוגם לכם להזיע, לפחד, לרצות לצאת משם. וזה ממשיך לאורך כל המשחק. שיא נוסף מגיע בהמשך, עם סצנת הפיצוץ האטומי שמוביל להתרסקות מסוק שמערערת גם היא את תפיסת העולם של השחקן, ויותר מכך: גורמת לו לזחול בחוסר אונים בזמן שהוא מתאושש מגל ההדף, שחיסל אויבים וחברים כאחד.
כאן צריך לקחת לרגע הפסקה ולהזכיר בקטנה מונח בשם אסתטיזציה של אלימות. יהיו כאלה שיטענו, ובצדק מסויים, שלהתייחס למשחק שמציג אלימות כל כך יפה ואסתטית כ"אנטי מלחמתי" זו קריאה ממש לא נכונה של הטקסט. שהרי Modern Warfare עוטף את האלימות הזאת בגרפיקה מצויינת, פסקול מושקע וגיימפליי מהודק. עדיין *כיף* לשחק ברוב החלקים של המשחק הזה – ואיך משחק שהופך את המלחמה למשחק כיפי יכול בכלל להחשב לאנטי-מלחמתי? השאלה הזו עוסקת באסתטיזציה של אלימות – הפרקטיקה של תקשורת ההמונים להפוך את האלימות למוצר אסתטי ויפה, ותוך כך להוריד מעוצמתה הריאליסטית והמכוערת. הדוגמה הברורה ביותר למושג הן סצנות אונס בסרטים הוליוודיים – שמצד אחד מנסים להציג אונס כמשהו פסול ומכוער, אך מצד שני משתמשים בשפה קולנועית כמעט פורנוגרפית כדי לעשות את זה. ננסח את זה בגסות: יש הרבה מאוד סצנות אונס בקולנוע שלמרות שהן מאוד מטרידות – הן גם מאוד מחרמנות. וזו בעיה.
יהיו שיטענו שהבעיה הזו קיימת גם בייצוג אלימות. זו נקודת ראייה לגיטימית, אך היא כבר מובילה לדיון אחר, רחב יותר, שאין לי רצון להרחיב עליו יתר על המידה כאן. דעתי בקצרה: אין ספק שהאסתטיזציה הזו מורידה מערכה של אלימות והופכת אותה ל"לעיסה" יותר, אך איני חושב שזה בהכרח אומר שאין אפשרות ליצור ייצוגים אסתטיים של אלימות שאינם יכולים לצאת נגדה. יש סרטים אנטי-מלחמתיים שמציגים מלחמות אסתטיות ולטענתי יש משחקים אנטי מלחמתיים שעושים זאת תוך כדי הפיכתה למשחק מהנה. התחושה שהיתה לי בסוף Modern Warfare הראשון היתה "אוף, מלחמה זה דבר נוראי" ולא "וואו אני רץ להתגייס עכשיו לגולני!". אני לא חושב שזה מקרי. אני חושב שזה מה ש-Infinity Ward ניסו להגיד בין כל סצנות האלימות המהנות שם. ועם המסר הזה הם הלכו גם למשחק הבא שלהם, Modern Warfare 2, עם דגש על משימת ה-No Russian המפורסמת.
אש בשדה התעופה
למי שלא מכיר, באחת המשימות השערוריות ביותר במשחק אתם משחקים חייל שנמצא במשימת ריגול ומתחזה לפעיל טרור. הוא מתלווה למנהיג הטרוריסטים לפיגוע ירי המוני בשדה תעופה רוסי. אם עד אז המשחק ביקש מכם לרוקן מחסניות על טרוריסטים אכזריים, עכשיו אתם צריכים לכוון את הכוונת אל אנשים חפים מפשע, במשימה שכונתה בזמנו "סימולטור טבח" והובילה מדינות מסויימות לאסור על מכירת המשחק:
המשימה הזו אכן מזעזעת, ולא מפליא שב-Infinitry Ward אפשרו לוותר עליה לחלוטין (בתחילת המשחק מופיעה שקופית אזהרה, דרכה ניתן להורות למשחק לדלג עליה לטובת הרגישים). לדעתי, היא מזעזעת בכוונת תחילה, לא לשם יצירת "סימולטור טבח" מגניב אלא כדי להמשיך ולהעביר את המסר האנטי מלחמתי של היוצרים. מבחינת מה שקורה על המסך, יש הבדלים מאוד ברורים בין המשימות הקודמות, של הרג הטרוריסטים, לבין פיגוע הטרור הזה.
אם שיחקתם פעם באחד ממשחקי Call of Duty, נסו לדמיין את הפרצוף של אחד מחיילי האוייב. סביר להניח שלא תצליחו. הסדרה הזו, כמו רוב משחקי הפעולה המיינסטרימיים בשוק, לא רוצה שתצליחו. כדי שהקהל יוכל לעכל את המשחקים, החברות נוקטות בכל מיני טריקים ליצירת אפקטים של דה-הומניזציה לאוייבים. אחת מהדרכים האלה היא לגרום לכל חיילי האוייב להראות בדיוק אותו דבר. מודלים מאוד בסיסיים, בדרך כלל עם תווי פנים גנריים להחריד. כל האויבים נראים בדיוק אותו דבר, ומתאחדים לאיזה גוש אחד שאתם תופשים כ"אויב", או כ"מטרה" ולא כאסופה של ייצוגי בני אדם. כדי להעצים את האפקט, האויבים האלה גם לא כל כך ידברו בזמן האקשן (מקסימום יצעקו ג'יבריש. בדרך כלל גם זה לא).
תעשיית משחקי המלחמה לא המציאה את השיטות האלה. היא נוכחת בסרטי פעולה ומלחמה רבים, שאמנם משתמשים בטכניקות קצת אחרות אבל עושות זאת כל הזמן. המחשבה האנושית הבסיסית היא שלא נוכל להזדהות עם דמויות שמבצעות רצח כמו שהוא נראה בחיים האמיתיים. בין אם התפישה הזו נכונה או לא אפשר להתווכח – אבל תעשיית המיינסטרים לא מנסה להעמיד את ההנחה הזו למבחן.
ואז מגיע No Russian. ההבדל בין חיילי האוייב מהמשימות הקודמות לבין האזרחים בשדה התעופה הוא לא רק ברמת הסיפור. הוא גם ברמת הייצוג. לאנשים האלה פתאום יש פנים. הם לא לבושים אותו דבר. הם צועקים ומתחננים על חייהם. ההרג שלהם, אם אתם בוחרים לבצע אותו, אמור לשבת לכם על המצפון. וכשתגיעו לסוף המשימה, ותבינו שכל זה היה לחינם – הלב שלכם אמור להחסיר פעימה. זה לא סימולטור טבח שאמור לגרום לכם להתלהב – זה סימולטור פיגוע שאמור לגרום לכם לרוץ ולהקיא בשירותים. יחי ההבדל הקטן.
רוצים לראות אש? לחצו על F
כמו שסצנת פצצת האטום הפכה לסמל של Modern Warfare הראשון, וסצנת הטבח בשדה התעופה הפכה לסמל של המשחק השני – כך אני חושב שהיתה אמורה להיות סצנת בית הקברות ב-Advanced Warfare החדש. רק שמשהו השתבש. למי שעוד לא ראה את החרפה, הנה:
זה מתחיל לא רע. פנים של מטוס שמשנע גופות חיילים. משם עוברים ללוויה צבאית של מי שהיה במשימה הקודמת החבר הכי טוב של דמות השחקן. ואז הסצנה המתוסרטת מסתיימת, והשליטה חוזרת לידיים של השחקן. הוא נדרש לפעולה: Press F to pay respects.
F, למי שלא בקיא, הוא כפתור הפעולה של המשחק. בכל פעם שמגיעים לאיזור בו צריך לנקוט בפעולה שאינה נכללת בארסנל הפעולות הרגילות של המשחק מופיעה קריאה דומה לפעולה: לחץ על F כדי להטמין מטען חבלה, לחץ על F כדי להכנס לכלי הרכב וכדומה. רק שכאן ה-F מבקש מכם לעשות משהו אחר. לחצו על F כדי לחלוק כבוד אחרון. לחצו על F כדי להתאבל. שכן אבל, מסתבר, שווה ערך לכל פעולה צבאית אחרת. הטמנת מטען, כניסה לרכב ממוגן, אבל. הכל חלק מאותה שפה, מאותו "תיק" של פעולות.
כשפורסמו לראשונה תמונות מסך של הקטע הזה, רבים חשבו שמדובר בסאטירה. זה בהחלט נראה ככה. משחק שמצמצם חוויה אנושית כואבת ללחיצה אחת על כפתור. אם משחקי Modern Warfare הראשונים הראו לנו שמלחמה זה חרא, זה כואב, זה קשה – Advanced Warfare זונח לחלוטין את הקשת הזו של הרגשות האנושיים. המשחק עצמו, כל כל משחקי CoD בשנים האחרונות, גם ככה הופך אתכם לסוג של חיילי-על, סופר-גיבורים שמסוגלים לעשות כל דבר (כולל קרב יריות סוער בכביש מהיר על גגות של אוטובוסים נוסעים) מבלי להפגע. הסצנה הזו לוקחת את מטאפורת "הגבר-גבר שהוא גם חייל מצטיין" לשלב הבא: מסתבר שחיילים יכולים גם להתאבל מבלי להפגע.
התמונה הופכת לחדה יותר כשלוחצים על F כדי "לחלוק כבוד אחרון". מי שציפה לאנימציה של ידי הדמות שלכם נוגעות בארון וקולות של התייפחות יזכה למפח נפש. אמנם אכן יש נגיעה בארון, אבל היא קרה, חסרת רגש, מהירה מאוד.מה שהלחיצה על F באמת עושה זה פשוט לעבור לסצנה הבאה: האב של החייל ההרוג, שהוא גם במקרה הראש של צבא פרטי (קווין ספייסי), מגייס אתכם לשורותיו. הדרך לחלוק כבוד אחרון למתים למלחמה היא להתגייס לצבא אחר ולהמשיך להלחם. האידיאולוגיה האנטי-מלחמתית מתהפכת בקברה. לחצו על F כדי לחלוק לה כבוד אחרון.
8 בנובמבר, 2014 בשעה 9:48
f
8 בנובמבר, 2014 בשעה 15:54
אני מרגיש ממש חרא אחרי שקראתי את זה, כי זה נכון…
8 בנובמבר, 2014 בשעה 18:45
כתבה מעולה, שמתחברת טוב מאוד עם הפרק של Errant Signal על אלימות במשחקי מחשב: https://www.youtube.com/watch?v=wSBn77_h_6Q
מעניין איך שspec ops: the line מתחבר לדיון, עם ביצוע הפוך לחלוטין לחלק מהטענות, בין אם זה תמונת ה"אויב" או תחושת הניצחון שפוחתת ככל שמשחקים. תוסיף את העבודה המשחק נכשל פיננסית למרות האידיאולוגיות שלו.
8 בנובמבר, 2014 בשעה 18:51
אני בהחלט מסכים ש-Spec Ops: the Line צריך להיות חלק מהדיון הזה, והתפתתי כמה פעמים בכתיבה לציין אותו. הבעיה היא שלדאבוני עדיין לא שיחקתי בו, ולא רציתי להסיק מסקנות רק מתוך דברים ששמעתי עליו במקום מהתנסות אישית.
8 בנובמבר, 2014 בשעה 18:57
ללא ספויילרים: הוא מדגיש חלקים מאוד רלוונטים ממה שציינת, בין אם זה האפיון של האוייבים, הבחירות שהוא נותן לשחקן לעשות, או השימוש בגיימפליי בשביל להדגיש את הנרטיב. אני חושב שהוא יכול להיות חווית השלמה טוב לCoD:AW, אפילו שהוא כמעט בן שלוש שנים.
9 בנובמבר, 2014 בשעה 18:10
הייתי מפריד בין הטענה לאסתטיזציה של האלימות לבין האנטי-מלחמתיות. בעוד שאין ויכוח על עניין האסתטיזציה (והדיון שלך לגביו מעניין מאוד ולטעמי שווה הרחבה נוספת) החיבור לאידיאלוגיה של Call of duty כאנטי-מלחמתי נראה לי חלש מדי. בסופו של דבר זה משחק הוליוודי שפותח על ידי יוצרים אמריקאים שעשו כמה סיקוונסים מגניבים ושנויים במחלוקת.
Full metal jacket הוא סרט אנטי-מלחמתי. במערב אין כל חדש הוא ספר אנטי-מלחמתי. להעמיד באותה הקטגוריה את call of duty? נראה לי קצת יותר מדי.
10 בנובמבר, 2014 בשעה 10:42
אני מתייחס לזה כספקטרום.
Call of Duty הוא מוצר המוני ורדוד יותר מהיצירות שציינת ורבות אחרות, אבל בהתאם לדרך בה אני מתייחס לאסתטיזציה אני מתייחס גם לאפשרויות שלו להביע ביקורת גם כמוצר הוליוודי שפותח על ידי יוצרים אמריקאיים.
בסופו של דבר, הסיקוונסים המגניבים הם תוצאה של בחירות מפתחים. הם בחרו לשים אותם שם ולביים אותם כפי שבוימו. הטענה שלי היא שמה שעמד מאחורי הבחירות האלה היתה ליצור אווירה שהיא בבסיסה אנטי-מלחמתית, או לפחות כזו שגורמת להתייחס למלחמה כמשהו מלחיץ ומעורר פראנויות, ולא שדה קרב מפואר כמו במשחקי מלחמה אחרים. בזמן אמת הבחירות האלה הרשימו אותי מאוד, וחבל לי לראות שהאבולוציה שהסדרה הזו עברה וויתרה על העניין הזה לחלוטין.
11 בנובמבר, 2014 בשעה 23:28
נהנתי לקרוא.
גם אני כשקראתי חשבתי על איך SpecOps עובד בניגוד ל-CoD ובהחלט מצטרף לקריאה לשחק בו.
12 בנובמבר, 2014 בשעה 22:50
כל מי שמשחק בקוד עושה את זה בגלל סיבה אחת ויחידה: האקשן. no russian וכל שאר הסצנות המזעזעות באות רק בשביל לעורר פרובוקציה וכותרות באתרי חדשות, לא בשביל האמנות.
12 בנובמבר, 2014 בשעה 23:58
אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. איך בדיוק הסצינה בספינה ב-MW1 או בית הקברות ב-AW מעוררות פרובוקציה? או ״כל שאר הסצנות״ לצורך העניין? למה משהו לא יכול להיות בשביל אמנות *וגם* בשביל פרובוקציה? מאיפה אתה יודע מה הסיבה ש*כולם* משחקים ב-CoD? וגם אם נניח לרגע שכולם משחקים בזה רק בשביל האקשן, האם זה בהכרח אומר שזה גם הדבר היחיד שמעניין את המפתחים? (רמז: לא)
אני אישית שיחקתי ב-MW1 ומאוד נהניתי ממנו. האקשן היה סבבה, אבל זה היה הדבר הכי פחות טוב במשחק, בהפרש גדול.
16 בנובמבר, 2014 בשעה 1:38
הסצנה בספינה ובבית הקברות לא מעוררות פרובוקציה, מי אמר שכן? דיברתי ספציפית על הסצנות המזוויעות וה"אנטי מלחמתיות" שהוזכרו בכתבה (אגב, גם אין הרבה פואנטה ב"אנטי מלחמתיות" כשמדובר במלחמה בטרור, אלא אם אתה מצדד בטרוריסטים).
"למה משהו לא יכול להיות בשביל אמנות *וגם* בשביל פרובוקציה?" – אמרתי שלא? אמרתי שבמקרה של COD, מדובר רק בפרובוקציה.
" האם זה בהכרח אומר שזה גם הדבר היחיד שמעניין את המפתחים?" – כן, כי המפתחים יוצרים משחק בידור המוני בשביל הקהל. והקהל של COD רוצה אקשן טוב, לא אמנות.
ואם אתה מחפש ב-COD משהו אחר מלבד אקשן, כדאי שתחפש במקומות אחרים.
16 בנובמבר, 2014 בשעה 8:40
יש בדיוק 3 סצינות שמוזכרות בפוסט הזה במפורש: הסצינה בספינה ב-MW1, המשימה No Russian ב-MW2, והסצינה בבית הקברות ב-AW. אז על איזה "סצינות מזוויעות ו'אנטי מלחמתיות' שהוזכרו בכתבה" דיברת בדיוק?
מה בדיוק גורם לך לחשוב שאתה יודע בוודאות מוחלטת מה הייתה הכוונה של המפתחים? ארז טוען שהייתה פה אג'נדה אנטי-מלחמתית. אני טוען שלפחות ב-MW1 הייתה מידה כלשהי של הצהרה אמנותית. אתה טוען שהמטרה היחידה של המפתחים הייתה ליצור בידור המוני ריקני וחסר תכלית. לפחות לאחד מאיתנו יש תימוכין לטענה שלו, והאחד הזה הוא לא אתה. אני לחלוטין מסכים שאתה טוען שבמקרה של COD מדובר אך ורק בפרובוקציות, אבל הטיעון שלך חסר תוקף כל עוד אתה לא מסוגל לנמק אותו.
ולגבי הטענה האחרונה שלך – אני אמרתי לך במפורש שמצאתי משהו שאינו אקשן ב-MW1. אז מה אתה מנסה לטעון פה בדיוק?
16 בנובמבר, 2014 בשעה 21:44
מוזכרת גם סצנת פצצת האטום. התכוונתי בעיקר אליה ואל no russian (אבל אפשר להביא הרבה דוגמאות אחרות, כמו סצנת הילדה המתפוצצת מ-MW3).
אני לא יודע דבר בוודאות מוחלטת וגם לא טענתי את זה. ארז טוען שהמשחק מציג אג'נדה אנטי מלחמתית (ושוב, למה הכוונה באנטי מלחמתיות כשמדובר על מלחמה בטרור? לא ברור), אבל גם הוא מציג מעט מאוד סימוכין לזה ובעיקר מתבסס על הרגשות שלו מאותן סצנות. ובכן, הרגשות שלי מאותן סצנות היו שמדובר בפרובוקציה זולה ולא מעבר לכך.
אני מנסה לטעון שיש מקומות טובים יותר למצוא אמנות או עומק – COD הוא משחק גרוע בשביל הדברים האלה, בדיוק כמו שסופר מריו הוא משחק גרוע לאנשים שמחפשים עלילה מעודנת בעלת עומק פילוסופי.
17 בנובמבר, 2014 בשעה 9:29
רגע, פצצת האטום? *זו* הדוגמה שלך לפרובוקציה טהורה? כי אני אישית חושב שזו אחת הסצינות הכי עמוקות ומעניינות שהיו במשחק AAA אי פעם. זו סצינה שלא רק דוחפת לך בפרצוף כמה מלחמה זה רע, אלא גם נותנת לך לחוות את זה בגוף ראשון ועושה את זה בצורה הכי מחושבת שאפשר.
באופן כללי העלילה של המשחק הזה מאוד בנויה לכיוון המסר הזה ובעיקר מראה כמה מלחמה גורמת רק נזק ואף אחד מהצדדים לא מרוויח כלום ולא משיג אף מטרה. אבל פצצת האטום היא השיא של זה. וכן, זו יכולה להיות דעה/השקפת עולם של אנשים גם כשמדובר במלחמה בטרור.
ברור שיש מקומות יותר טובים למצוא אמנות או עומק, אף אחד לא יתווכח איתך על זה. אבל זה לא אומר שב-COD אין שום דבר חוץ מאקשן, וזה בטח לא אומר שאנחנו לא צריכים להתאכזב כשבמשחקים חדשים שיוצאים בסדרה יש פחות ופחות עומק.
17 בנובמבר, 2014 בשעה 22:30
אני לא מבין, למה הכוונה "מלחמה זה רע"? הרי גם פצצת האטום, גם no russian, גם הילדה המתפוצצת – הם כולם דוגמאות לכמה טרור זה רע, לא כמה מלחמה זה רע. אין פה ביקורת נגד התנהלות של מדינות אלא נגד התנהלות של טרוריסטים. זה מובן מאליו שטרוריסטים הם מרושעים. אין פה שום מסר. לכן התכלית היחידה של הסצנות האלימות האלה היא פרובוקציה טהורה.
19 בנובמבר, 2014 בשעה 17:03
בניגוד לאמרו בכתבה, הבנתי היא שבסצינת פצצת האטום הדמות המשוחקת מתה, ולא מתאוששת…זה הבדל מאוד גדול, ובחירה שהייתה מדהימה לשעתה.
19 בנובמבר, 2014 בשעה 23:06
אה! וולי, שכחתי לענות לך. לא שיחקתי באף משחק בסדרה חוץ מ-MW1, אז אני לא יודע מה זה ״הילדה המתפוצצת״, אבל פצצת האטום התפוצצה לא רק בגלל הטרוריסטים אלא גם באופן מאוד ישיר בגלל מה שהחיילים האמריקאים עשו.
ארז מוזמן להצטרף פה ולהגן על No Russian והילדה המתפוצצת, אבל מה שאני אישית מנסה לטעון הוא שב-MW1 אין שום פרובוקציה ובהחלט יש סנטימנטים אנטי-מלחמתיים.
ואגב, הקפיצה הלוגית מ״אין פה ביקורת נגד התנהלות של מדינות״ ל-״התכלית היחידה היא פרובוקציה טהורה״ לא ברורה לי. אתה טוען שכל פעם שטרוריסטים הורגים אנשים בסיפור כלשהי זה בהכרח פרובוקציה טהורה? או שאלימות באופן כללי היא בהכרח פרובוקציה טהורה?
24 בנובמבר, 2014 בשעה 9:33
איתמר: מעניין. אני צריך לחזור ל-MW, שיחקתי בו יחסית מזמן (לקראת כתיבת הפוסט צפיתי בכמה שלבים ממנו ביוטיוב אבל זה מן הסתם לא אותו דבר). זכור לי לחלוטין קטע אחרי פיצוץ של זחילה מאוד איטית באבק, מתישהו לקראת סוף המשחק, אבל אולי אני מבלבל פיצוצים והפיצוץ האטומי באמת הסתיים במוות. אבדוק ואתקן בהתאם. תודה!
בנוגע לדיון של וולי ועופר – אין לי רצון להגן על No Russian מעבר למה שכבר כתבתי. כבר הדגמתי באיזה אמצעי מבע יחודיים השתמשו היוצרים כדי להבדיל את הסצנה הזו משאר הסצנות במשחק, והטענה שלי נשארת כשהיתה: לדעתי, השימוש באמצעי המבע הנ"ל בסצנה הזו נועדו כדי להעביר משהו. לדעתי המשהו הזה זה מסר אנטי מלחמתי. אין לי מה להמשיך לבנות על הטיעון הזה כשהטיעון הנגדי הוא "זו פרובקציה". באופן כללי אני לא רואה איך אני יכול להתמודד עם הטיעונים של וולי, כי נראה שהוא ואני לא מדברים באותה שפה בכל הקשור לניתוח משחקים. קורה.
בנוגע לאנטי מלחמתי לעומת אנטי-טרור: בשתי הסצנות שציינתי (הספינה ו-No Russian) יש קשר הדוק בין הפעולות שהגיימר מבצע כסוכן פעיל בחוויה לבין הזעזוע המרחבי / נראטיבי / הומניסטי שנוצר. הגיימר לוחץ על הכפתור שמטביע את הספינה, הגיימר יורה בחפים מפשע. משחקים בנויים מתגמול על פעולות, והתגמול במשחקים האלה מגיע בקונוטציה מאוד שלילית. אז כן, ברור שהטרוריסטים רעים יותר מהחיילים האמריקאיים (גם כי זה באמת די ברור לכל בן תרבות המערב וגם כי זה עדיין מוצר צריכה אמריקאי שיש גבול לחתרנות שהוא יכול להציג), אבל למרות זאת יש דרכים הרבה יותר "בטוחות" להציג משחק שיוצא רק נגד טרוריסטים בלי לנסות להגיד דבר רחב קצת יותר. נניח, מה שקורה בשלבים הראשונים של Advanced Warfare.
24 בנובמבר, 2014 בשעה 11:28
(ספוילרים ל- Modern Warfare, כאילו דה? כל הפוסט בעצם כזה. אם כל הפוסט היה בסדר לכם אבל התגובה *שלי* מפריעה לכם, אז אתם סתם נודניקים, די כבר)
שניכם זוכרים נכון באופן חלקי: זה לא מתרחש בסוף המשחק – אלא קצת לפני האמצע. אחרי הפיצוץ האטומי המסוק מתרסק, ואז יש זחילה איטית בעפר. ואז אתה מת. ואז ממשיכים לשחק עם הדמויות האחרות.
https://www.youtube.com/watch?v=ZIwtP6RW4qc
קטע די מבריק, ולו רק בגלל שבהתחלה הוא יוצר אצלך את הרושם שבהתאם ל״חוקים״ של משחקי פעולה בגוף ראשון – אתה צריך להתקדם קדימה ואז תצליח לשרוד! לא ברור לך איך הם יצדיקו את זה מבחינה עלילתית (כי בכל זאת, אתה נמצא קרוב למוקד של פיצוץ גרעיני וזה לא שיש חילוץ ממש קרוב), אבל אתה יודע שיהיה עכשיו קטע מעיק של זחילה ואז תשרוד! ואז אתה מת. זה די מוצלח.