הדבר העיקרי שחיי כאדם כאילו-בוגר לימדו אותי, הוא שמשחקים ארוכים הם בהחלט מוערכים יתר על המידה. בשבילי, משחק שלוקח כמה עשרות שעות למצות אותו הוא בעיקר משחק שקיים סיכוי סביר שאני לעולם לא אראה את הסוף שלו. זה לא שלא יצא לי לשחק במשחקים מסוימים כמויות מגוחכות של זמן (מישהו אמר Geometry Wars 2?), אבל זה הרבה יותר קשה לי, בתקופה זו של החיים שלי. ואם אני לוקח את עצמי בידיים, ולמרות הכל מצליח להגיע לסופו של אפוס רחב-יריעה שלקח לי כל כך הרבה זמן מהחיים, כדאי מאוד שהסוף שלו יהיה שווה את זה.
עשרים שעות לתוך האפוס-לכאורה שנקרא "Far Cry 2", מצאתי את עצמי מתלבט. מצד אחד, השקעה של עשרים שעות מהחיים שלי כבר נמצאת מאחורי. לכאורה, הדבר ההגיוני לעשות הוא להביא אותה למיצוי ולסיים את המשחק. מצד שני, לא הרגשתי שום דחף להמשיך. שום סקרנות בנוגע להמשך העלילה. שום רצון לראות את מותו המיוחל של אויבי המושבע במשחק, "התן". הרגשתי שמיציתי.
וזאת, בקצרה, הבעיה של Far Cry 2. הוא חושב שהוא מציג עולם מרתק ומסקרן, שמושך את השחקן לראות עוד ועוד ממנו ולשקול בקפידה את ההשלכות האפשריות של צעדיו והמוסריות הלא-ברורה שלהן… אבל בפועל, הוא לא מצליח לעורר טיפת אכפתיות – לא לגבי הדמות הראשית, לא לגבי אף אחת מדמויות המשנה שמסתובבות אתכם במשחק, ולא לגבי העולם שלו.
תזכורת קלה למי שהספיק לשכוח מה זה Far Cry 2 (כי בכל זאת, עברו כמה חודשים טובים עד שהתחלתי לשחק בו, ועוד חודש עד שהצלחתי לסיים אותו): לפני כחמש שנים יצא לאוויר העולם משחק פעולה בשם Far Cry. במשחק, שכיר חרב בשם ג'ק קרוור נאלץ לשרוד בשרשרת איים טרופיים שהיתה מלאה ביריבים קונבנציונליים יותר ופחות. המשחק הציג גרפיקה מרהיבה, עולם משחק פתוח וחופשי למדי ועלילה מאוד מטופשת. והוא היה טוב.
במפתיע, ל- Far Cry 2 אין שום קשר עלילתי למשחק הקודם. מה שעוד יותר מפתיע זה שאף אחד כמעט לא התייחס לזה. האי הטרופי הוחלף בכמה קילומטרים ריבועיים של סוואנה אפריקאית, והנבל הג'יימס-בונדי הוחלף בסוחר נשק מסתורי בשם "התן", שמלבה את הקונפליקט באזור באמצעות מכירת נשק לשני הצדדים שמשתתפים בו. בתור שכירי חרב טריים בסוואנה, תוכלו לבצע משימות לכל אחד מהצדדים בקונפליקט (שתי סיעות בשם ה- UFLL וה- APR), או להשקיע את זמנכם במגוון משימות צדדיות.
יש כמה דברים ש- Far Cry 2 עושה מאוד טוב. גרפיקה, למשל. או מוזיקה. או פיצוצים מרשימים. אבל הדבר שהוא עושה הכי טוב זה פלישות למתקנים שנשלטים ע"י האויב. במשחק הקודם, אלה היו הרגעים הכי טובים: העובדה שיכולתם להסתובב בשטח פתוח יחסית אמרה שיכולתם לטפס על גבעה סמוכה, לסקור ממנה את בסיס האויב, ולתכנן את דרך הגישה שלכם אליו ואז להתגנב לשם בעדינות. או, אם לא היתה לכם סבלנות לזה, הייתם יכולים לשלוף את משגר הרקטות שלכם, לכוון לעבר מיכל הדלק הגדול ביותר שנמצא בבסיס המטרה, ולירות. ב- Far Cry 2, כמעט כל המשימות שומרות על האופי הזה, כשנושאים כמו תנאי שטח, פיזור האויבים וכלי הנשק שברשותכם הופכים להיות חשובים אפילו יותר: רובה הצלפים הנאמן שלכם אולי ישרת אתכם כהלכה במשימות רבות, אבל הוא לא יעזור לכם במיוחד כשיתחילו לירות עליכם פגזי מרגמה ממקור לא ידוע.
דבר נוסף ש- Far Cry 2 עושה טוב מאוד הוא האופן בו הוא דובק בפרספקטיבת הגוף הראשון שלו. עד שלוש השניות האחרונות של המשחק, המשחק יוציא אתכם מפרספקטיבת הגוף הראשון רק על מנת להעביר באופן ויזואלי את כמות הזמן שעוברת בזמן שאתם ישנים. אפילו בקטעים שבהם תרפאו את עצמכם, תזכו לראות כיצד אתם מוציאים מעצמכם כדור בעזרת מלקחיים, או חובשים את הפצעים הטריים שלכם. יש אנשים שמצאו את זה מצחיק – אבל לי זה היה מאוד מעניין, וגם הוסיף אלמנט של מתח במהלך קרבות (כי בזמן שאתם מרפאים את עצמכם אתם לא מסוגלים לראות מה קורה סביבכם, וכל פגיעה קטנה יכולה להפסיק את תהליך הריפוי שלכם).
אבל Far Cry 2 גם סובל מבעיה אחת עיקרית: יותר מדי מהדברים שאתם חייבים לעשות בו כדי להתקדם הם יותר הצקות קטנות ומעצבנות מפעולות שהייתם בוחרים לעשות אם היתה ניתנת לכם האפשרות. קחו לדוגמה את כל נושא המלריה: הדמות שאתם משחקים נדבקת בשלב מוקדם מאוד במשחק במלריה, ועל מנת לשרוד תצטרכו לקחת אתכם לכל מקום תרופות נגד המחלה. כשהתרופות האלה יגמרו, תצטרכו לבצע משימה עבור "המחתרת", והם יביאו לכם אספקה חדשה של תרופות. המשימות האלה לא שונות מהותית מאף משימה אחרת שתבצעו, מלבד העובדה שבמקום לקדם אתכם קרוב יותר ליעד הסופי שלכם, הן מביאות לכם תרופות.
משחקים שרוצים שהשחקנים יחקרו אותם מחוץ לקו העלילה הראשי שלהם, יכולים לספק לשחקן שני תמריצים לגיטימיים: מידע נוסף על עולם/עלילת המשחק, או בונוסים שיהפכו את המשחק לקל יותר בהמשך (ויש גם Achievements, אבל זה כבר משהו אחר). זה לא לגיטימי לדרוש מהשחקן לעשות משימה שלא מקדמת אותו לשום מקום רק בשביל להפוך חסרון מעצבן שנכפה עליו מלכתחילה ללא-אפקטיבי.
משימות איסוף התרופות הן רק דוגמה אחת לדברים קטנים ומעצבנים שהמשחק הולך לזרוק עליכם. העובדה שנקודות שמירה שכרגע "ניקיתם" מאויבי
ם יחזרו להיות מאוכלסות לחלוטין אחרי שהן יעלמו לרגע מקו הראייה שלכם היא עוד דוגמה כזאת. או קטעי הנהיגה הארוכים במשחק, שבמהלכם כמעט בוודאות תותקפו ע"י רכב אחר.
כאמור, אם כל הסחות הדעת המעצבנות הללו היו דרך לחשוף בפנינו עוד מידע על עלילת המשחק, כבר היה לזה פוטנציאל להיות מעניין יותר. אבל העלילה של Far Cry 2 כל כך רזה ובנויה כל כך רע, עד שאפילו קו העלילה הראשי של המשחק לא מתייחס אליה יותר מדי.
מה שתעשו רוב הזמן, במסגרת "קו העלילה הראשי", זה שרשרת של משימות לא-קשורות זו לזו בעלות אופי צבאי עבור ה- UFLL או ה- APR. לכאורה, מדובר בעוד נקודה בה אתם יכולים לעשות בחירה בעלת משמעות, אבל בפועל, ברגעים שבהם לבחירות שלכם עשויה להיות משמעות כלשהי, המשחק מבטל את המשמעות הזו לחלוטין. למשל, בדיוק ברגע שבו תחשבו שהבחירות שביצעתם במשחק הולכות להוביל להרג של אחד ממנהיגי הסיעות, המשחק יפצה על כך במהרה באמצעות שליחת הדמות שלכם להרוג גם את המנהיג של הסיעה הנגדית. הצורה היחידה שבה המשימות האלה יעזרו לכם להתקדם היא שלאחר כל כמות קבועה מראש של משימות, יופיע "התן", יגיד איזה משפט, ואז יעלם. יש כאן איזשהו ניסיון להיות "פילוסופי" ו"עמוק", לחקור את הגבול המטושטש לעיתים שבין גיבורים ונבלים (ראיתם/קראתם את Watchmen? אז משהו כזה), אבל מדובר בניסיון ממש קלוש ולא מרשים.
מה שבכל זאת עובד לטובת Far Cry 2 זה אלמנט אחד שהיה מאוד דומיננטי במשחק הראשון: תחושת ה"חקר" המתמדת (אם יש לכם דרך טובה יותר לתרגם Exploration בהקשר הזה, תגידו לי). ב- Far Cry 2 הנושא הזה נמתח יותר: המשחק מציג שורה ארוכה של נופים יחודיים, ומלבד הכיף שטמון בתקיפת מתקנים צבאיים, כיף גם להגיע בכל פעם למקום חדש ולגלות איך הוא נראה. מדובר בכיף שמאוד נדיר למצוא במשחקי פעולה בימינו, ואפילו Far Cry הראשון מיצה אותו אחרי כמה שלבים, אבל הנופים המגוונים של Far Cry 2 דואגים להפתיע אותנו גם אחרי שעות של משחק.
ובכל זאת, בשלב מסוים, גם התחושה הזו תפסיק להיות דומיננטית. בשלב מסוים, תרגישו כבר שראיתם הכל, העלילה של המשחק לא תראה כאילו היא מתקדמת לשום מקום ואתם תמצאו את עצמכם, כמוני, נשענים לאחור ומרגישים שמיציתם. העצה שלי אליכם היא פשוט לצאת מהמשחק ברגע הזה. סוף המשחק לא יציג בפניכם איזשהו טוויסט גאוני או תחושת קתרזיס מתבקשת. ברגע שבו תרגישו שההשקעה שלכם במשחק מתחילה להיות פחותה מהתמורה שהוא נותן לכם, פשוט תעזבו אותו וצאו.
החדשות הטובות הן שהתחושה הזו הופיעה אצלי, כפי שסיפרתי בתחילת הפוסט הזה, רק לאחר כעשרים שעות של משחק. אנשים עם פחות סבלנות ממני ללא ספק יתלהבו פחות, אבל כנראה שגם להם Far Cry 2 יוכל להציע מספיק עניין במשך כ- 10-15 שעות טובות. שזה קצת יותר ממה שאנחנו רגילים לקבל ממשחק פעולה סטנדרטי, בימינו, לא?
17 באפריל, 2009 בשעה 21:29
אחלה ביקורת, מסכים עם כל העניין של הבעיות. העובדה שאני צריך לנהוג חצי מפה בשביל להגיע למשימה נוראית, וגם אם יש תחנת אוטובוס בסביבה, קצת עצוב שלהגיע למשימה לוקח הרבה יותר זמן מלבצע אותה.
אולי אני אחזור לשחק בו בעתיד, אבל לא מצאתי בו הרבה מעבר להייפ הראשוני ופרשתי כבר אחרי 7 שעות. Far Cry הראשון פשוט הרבה יותר טוב.
17 באפריל, 2009 בשעה 21:35
אם כבר מדברים על אורך של משחקים, נראה שיש כמה אנשים שלקחו את העניין ברצינות ויצרו את You have to burn the rope במחאה על האורך הממוצע של משחק גדול היום והזמן שלוקח להבין מה לעשות בו.
לדעתי ההייפ ממש מוגזם, ראיתי משחקים דומים כבר לפני עשור בערך, אבל כל העסק מעורר לא מעט חשיבה על השחקן הממוצע לעומת ההארד קור:
http://www.kongregate.com/games/Mazapan/you-have-to-burn-the-rope