כמו דורון, גם אני חושב ש- Rock Band הוא אחד המשחקים המוצלחים ביותר שיצא לי לשחק בהם אי פעם. אני אוהב לנגן בו בגיטרה. אני אוהב לנגן בו בתופים. אני אוהב את העיצוב שלו, שמרגיש לי הרבה פחות מצועצע מזה של Guitar Hero. אני אוהב את הממשק הנקי שלו, שמדווח לי כבר בזמן השיר עד כמה אני קרוב לציון הנכסף של חמישה כוכבים. למעשה, עד לאחרונה, הייתי בטוח שהבעיה היחידה שלי עם המשחק היא שהוא מקשה יותר מדי על קבוצה של אנשים שהתכנסה יחדיו "לפתוח" שירים חדשים.

אבל בשבוע האחרון, דורון הוקפץ לו לאבט"ש, וערכת ה- Rock Band 2 שלו נחתה אצלי בדירה. בימים שלאחר מכן ביליתי כל דקה פנויה במשחק ב- Rock Band 2. ואז השתרשה אצלי ההבנה שיש עוד מקום ש- Rock Band קצת מועד בו.

ב- Rock Band 2 נעשו כל המאמצים האפשריים על מנת לדאוג שהוא יהיה, למרות החסרון שתיארתי למעלה, מזמין ככל האפשר לקבוצות גדולות של שחקנים שמשתנות בקבועי זמן קצרים. אפשר להחליף בו בצורה חופשית את רמת הקושי תוך כדי משחק, ואין בו בעיה להוריד ולהוסיף כלי נגינה במהירות להרכב שלכם. הבעייתיות מתחילה כשאני מגיע, לבד, למשחק, וכל מה שמעניין אותי זה להעריך עד כמה אני טוב.

כאן העניינים נהיים קצת מסובכים יותר. עבור כל שיר ב- Tour Mode, המשחק מציג לכם את רמת הקושי הגבוהה ביותר שבה עברתם את השיר, ואת הציון הגבוה ביותר שהשגתם בשיר. הבעיה? אם שיחקתם בשיר פעם אחת ברמה Medium והשגתם בשיר חמישה כוכבים, ואז עליתם לרמה Hard והשגתם רק שלושה כוכבים, המשחק יציג לכם מצד אחד של שם השיר את רמת הקושי Hard, ומהצד השני – חמישה כוכבים. ואם פתאום תכנסו למשחק עם כלי אחר – הדירוגים שהוצגו לכם ב- Tour Mode ישמרו.

כשבוחרים במצב ה- Solo Quickplay המצב קצת יותר טוב. עבור כל כלי, המשחק מציג לכם את הניקוד שהשגתם עם הכלי הספציפי הזה בכל שיר ושיר. אבל אין כאן הפרדה בין גיטרה לבאס, ובכלל, יש כאן פחות תחושה של התקדמות מאשר ב- Tour Mode.

בהשוואה למצב המשחק הרגיל של Guitar Hero III (מה לעשות, ב- World Tour עוד לא שיחקתי), שבו המשחק סגור הרבה יותר (יש לכם ציר התקדמות נפרד עבור כל רמת קושי – אתם לא יכולים לשחק ברמה Hard שיר שפתחתם רק ברמת Medium), אבל יש לי בכל רגע מדד הרבה יותר פשוט של "עד כמה אני טוב": אני רואה בדיוק כמה שירים ביצעתי בכל רמת קושי, וכמה השגתי בכל אחד מהם. לשם השוואה, הדרך היחידה שלי לעקוב אחרי הרמה שלי בצורה כזו ב- Rock Band 2 היא אם אני פותח להקה חדשה עבור כל רמת קושי, בכל אחד מהכלים במשחק.

זה לא חיסרון מאוד משמעותי במה שהוא, בכנות, אחד המשחקים הכי טובים שיצא לי לשחק בהם. אבל קצת חבל לי שבניסיון להפוך את Rock Band 2 לנגיש ככל האפשר, איבדו מפתחי המשחק מדד שהיה מאוד חשוב עבורי, בדרך.

ואחרי שזה נאמר – די, נמאס, אני צריך להשיג אחד כזה לעצמי.

אני אוהב התייחסויות מדעיות לעולמות דמיוניים. ככה ששמחתי לגלות את The Physics Factbook – אתר בו תלמידי תיכון מפרסמים תוצאות של מחקרים פיסיקליים שהם עושים על מגוון נושאים מהתרבות הפופולרית. נושאי המחקר כוללים, בין השאר, בדיקה של המהירות בה נעה הרכבת ב"באטמן מתחיל", או הכוח שסופרמן מפעיל במטרה להציל בואינג 777.

אין לי מושג מתי זה קרה, כי לדעתי זה היה שם הרבה לפני ש- The Escapist פרסמו את זה באתר שלהם (מסכנים, גם הם סובלים מחודש חלש), אבל באתר אפשר למצוא מחקר בנוגע לכוח הכבידה שמופעל על מריו בממלכת הפטריות.

תוצאות המחקר? ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, כך תאוצת הכובד במשחקי "סופר מריו" הולכת ומתקרבת לזו של העולם האמיתי. אבל הכוונה היא לא לכך שהמשחקים הולכים והופכים לסימולציות ריאליסטיות יותר – גם במשחק הריאליסטי ביותר בסדרה, תאוצת הכובד בעולם של "האחים סופר מריו" עדיין גבוהה יותר מפי 4 מזו של העולם האמיתי.

פרס "השם המטופש" בתחום החומרה הולך לגיימפאד הכי מגניב שיצא לי לראות למחשב האישי: ה- USB Dragon Dual Shock Scary Gamepad!

מחוץ לארה"ב הדבר הזה נקרא בסך הכל "Dragon Fire Breather". אבל זה לא מונע ממנו להיות אחד הדברים הביזאריים שראינו בתחום השקט-בדרך-כלל של ג'ויסטיקים למחשב האישי. הוא מעוצב כמו דרקון, אפשר להוסיף לו זנב אחרי שמוציאים אותו מהקופסה, והעיניים והפה שלו זוהרים באור אדום כשמחברים אותו לשקע ה- USB של המחשב.

ואם זה לא מספיק, תמיד אפשר לקרוא את הוראות השימוש שלו.

Do not make liquid and other different things into the products.

אכן, מרשים.

תודה ל- The Escapist.

קבלו את התנצלותי על המחסור בעדכונים בבלוג לאחרונה: אני עובד יותר בעקבות המלחמה, דורון הוקפץ לאבט"ש, דקל הלך לאיבוד ב- Liberty City ודני סתם מתעצל. וגם אין שום דבר מעניין במיוחד לכתוב עליו.

עד שנחזור, אתם יכולים לקפוץ לאתר של בליזארד ולהצביע בשאלה הרת-גורל: איזה מודל ייצג את יחידת ה- Dark Templar בסטארקראפט 2?

אני לא בטוח עד כמה התוצאות ישתנו מהנקודה הזו והלאה, אבל ההצבעה תשאר פתוחה עד החמישי בפברואר.

ברשימת הדברים ששוכבים כבר שבוע בתיבת האימייל שלי ומחכים שאני אכתוב עליהם נמצאת התחרות GameCast. אבל היי, אם הם נזכרו רק עכשיו לפרסם תחרות שהם התחילו כבר בנובמבר, יש לי זכות לקחת את הזמן שלי.

בכל מקרה, חברת Mo'Minis היא חברת סטארט-אפ ישראלית שפיתחה תוכנה בשם Mo'Minis Studio. התוכנה מאפשרת לפתח משחקים לטלפונים סלולאריים "ללא צורך בידע מוקדם בתכנות", כהגדרתם. התחרות GameCast מאפשרת ליוצרי משחקים פוטנציאליים להשתמש בתוכנה על מנת ליצור את המשחק שלהם, ואם הם זוכים – להפיץ את המשחק שלהם בקרב כל מנויי Orange ולזכות בכל מיני פרסים מוצלחים.

אחת הסיבות לכך שהאייטם הזה מחכה כבר שבוע בתיבת האימייל שלי היא שלא היתה לי הזדמנות לבדוק את התוכנה עצמה. בדרך כלל, ההתרשמות שלי מתוכנות ליצירת משחקים "ללא צורך בידע בתכנות" היא לא גבוהה במיוחד. אבל זה יהיה מטופש מצידי לשלול את התוכנה הספציפית הזו לפני שניסיתי אותה. אבל הימים עוברים וחלון ההזדמנויות להצטרף לתחרות מתקצר, לכן החלטתי להעלות עליה פוסט עכשיו, ולעדכן עם ההתרשמויות שלי מהתוכנה בהמשך.

בדקו בעצמכם את אתר התחרות. ואם יש לכם רעיון למשחק – כדאי שתמהרו, התחרות נסגרת בעוד קצת פחות מחודשיים.

בפברואר 2006, כחודש לפני הבחירות לכנסת השבע עשרה, כתבתי כתבה ב- Gamer שמאז אני לא מצליח למצוא (עד ששלומי מ- Gamer מצא אותה עבורי, לפחות). הכתבה הציגה ארבע בקשות סובבות-גיימינג מהפוליטיקאים העתידיים של מדינת ישראל: שיפור תשתית האינטרנט המהיר של ישראל (כגון האפשרות למהירות העלאה נורמלית), עידוד יבוא של מכשירים כמו קונסולת ה- Xbox לארץ, שיפור המעמד של הספורט הווירטואלי בארץ ולבסוף – תמיכה כלכלית בפיתוח של משחקי מחשב ישראליים, בדיוק כפי שתעשיית הקולנוע מקבלת.

הכתבה הסתיימה במילים הבכייניות "אנחנו רק רוצים שלשם שינוי יתייחסו אלינו קצת". אבל כצפוי, היחס אלינו לא השתפר פלאים בשנים שעברו מאז. הסטטוס קוו נשמר. וה- Xbox 360 עדיין לא הגיע לארץ באופן רשמי, לעזאזל.

אבל אז בא אלעד קפלן, אחד מכתביו הותיקים ביותר של Gamer, והחליט להפסיק להתלונן ולהתחיל לעשות. והצורה שבה הוא עושה את זה? רץ לכנסת.

חברים וחברות יקרים,

החלטתי שצריך נציגות לגיימרים בכנסת ישראל ולכן החלטתי לשנס מותניים ולרוץ ברשימת "התנועה הירוקה-מימד" בבחירות הקרובות.

אחד הדברים אותם אני מתכוון לקדם בעזרת המפלגה הוא נושא התמיכה הממשלתית בבידור אינטראקטיבי. תעשיית המשחקים היא הגורם הבידורי החשוב ביותר של המאה ה-21 וככל שהשנים חולפות יותר ויותר אנשים מעדיפים להעביר את שעות הפנאי שלהם במשחקי מחשב ווידאו. במדינות מערביות רבות פיתוח משחקים זוכה להטבות מס ומענקי תרבות. אין שום סיבה שמדינת ישראל תגרר מאחור. המציאות היום היא שמוחות ישראלים רבים וטובים בורחים לחו"ל על מנת לפתח משחקים (World of Goo… ) ובעזרת מענקים כספיים (כמו שמקבלים סרטים) ניתן לקדם ולפתח את התעשייה המקומית ולהפוך אותה לשם דבר בזירה העולמית.

אני מסכים איתו לחלוטין. זריקת מרץ מהמדינה היא מה שהפך את תעשיית הסרטים הישראלית מאוסף שמורכב ברובו המכריע מסרטי בורקס מטופשים ("אסקימו לימון: החגיגה נמשכת", מישהו?) לתעשיה שסוחפת שבחים (ואפילו עושה קופה נאה) בכל העולם. אין שום סיבה שמפתחי משחקים ישראליים לא יזכו לאותו התמריץ. אלעד קפלן לא ממוקם במקום שמבטיח את כניסתו לכנסת בשום צורה שהיא (אלא אם "התנועה הירוקה – מימד" תזכה לתמיכה סוחפת בקרב מצביעי מחאה למיניהם, בסגנון "הגימלאים" של בחירות 2006), אבל הוא מבטיח שהוא שומר על קשר רציף עם ראשי המפלגה בניסיון לקדם את הנושא ככל האפשר.

התגובות, לרוע המזל, צפויות לחלוטין. גם ב- Gamer וגם ב- Vgames, נשמעים, לא פעם ולא פעמיים, קולות של "יש דברים אחרים שצריך לטפל בהם", "ביטחון זה יותר חשוב", וכו'. אני לא מתכוון להטיף לאף אחד כאן בבלוג לתמוך במפלגה כזאת או אחרת – מטבע הדברים, כאן בבלוג אנחנו מאוד מתעניינים בנושאים שאלעד קפלן מקדם, אבל אני לא חושב שנרוויח משהו משילוב של דעות פוליטיות פה בבלוג. ובכל זאת, מעייף לקרוא את הטיעונים הללו, אחרי שנתקלתי בהם כבר כשכתבתי את הכתבה ההיא במהלך 2006. אני לא אומר לאף אחד שלא כדאי להצביע למפלגות הגדולות – אבל האם באמת כל אלה מאמינים שאין שום משמעות להתייחסות לנושאים תרבותיים במצע המפלגה?

אנחנו, בכל אופן, נעקוב מקרוב אחרי אלעד קפלן, ונעדכן אתכם בהתפתחויות בהמשך. ועד שיהיה לנו משהו חדש להגיד, תרגישו חופשי לסייר באתר המפלגה.

ברגעיה האחרונים של 2008, שוחרר לרשת ה- Xbox Live משחק חדש וחינמי בשם Dash of Destruction. המשחק הזה היה התוצאה הסופית של תחרות בשם "Unlock Xbox", שאורגנה ע"י החבר'ה שמייצרים דוריטוס, בה נקראו המשתתפים להעלות רעיונות למשחק פרסומי הסובב סביב (הפתעה!) דוריטוס. מארגני התחרות הבטיחו לייצר "גרסת בטא" לחמשת המועמדים הסופיים, והבטיחו להפוך את הרעיון הזוכה למשחק Xbox Live Arcade חינמי – הכל לרווחת הגיימרים ויחסי הציבור של החברה.

הרעיון מאחורי הזוכה, Dash of Destruction, הוא אבסורדי, אבל פשוט. כולם יודעים שטי-רקסים אוהבים דוריטוס. לכן אתם, בתור טי-רקס רעב, צריכים לרדוף ברחבי עיר וירטואלית אחרי משאית שמבצעת משלוחי דוריטוס ממקום למקום. לחילופין, תוכלו לשחק גם בתפקיד המשאית – ואז תצטרכו לבצע משלוחי דוריטוס תוך כדי התחמקויות מטי-רקסים זועמים.

כשמדובר במשחקים פרסומיים, הציפיות שלי לא נוטות להיות גבוהות במיוחד, בעקבות נסיונות עבר כואבים. לא עוזרת העובדה ש- Dash of Destruction משתמש בטקטיקות זולות במיוחד בניסיון לשכנע אותי לשחק בו ("תשחקו בי! כי אז תרוויחו המון Gamerscore ו- Achievements!"), וגורם לי להרגיש שמתייחסים אלי כמו ילד בן שמונה. אבל Dash of Destruction הוא נחמד בצורה מפתיעה. כשמשחקים בתפקיד הטי-רקס, יש כיף לא-מבוטל בלעבור דרך בניין בניסיון לתפוס את המשאית החמקמקה (מצד שני – בריכות של מים רדודים? זה עוצר את הטי-רקס במקום). כשמשחקים בתפקיד המשאית, יש תחושה מאוד כיפית של מהירות והמון התחמקויות "על הרגע האחרון" ממלתעותיו של הדינוזאור הרעב. זה לא Geometry Wars, אבל זה עושה את העבודה… למשך עשרים דקות, בערך.

אחרי עשרים הדקות האלה, לא רק שרואים את כל המסכים במשחק, אלא גם משלימים 11 מתוך 12 ה- Achievements שיש למשחק להציע. למזלי, ה- Achievement האחרון הוא "נצח בקרב מרובה-משתתפים", והניסיון להשיג אותו גרם לי למצוא עוד קצת ערך במשחק.

קיימים שני מצבים מרובי-משתתפים ב- Dash of Destruction: מצב שבו כל שחקן בוחר אם הוא רוצה לשחק משאית או דינוזאור, ומצב בשם "Zen", שבו כל השחקנים מתחילים בתפקיד דינוזאור, וצריכים לתפוס את המשאית. מי שתופס את המשאית, הופך למשאית בעצמו, ולאחר כמות מסויימת של משלוחים מוצלחים בתפקיד המשאית – מנצח במשחק.

גם סגנון המשחק הזה ממצה את עצמו מהר למדי, ו- Dash of Destruction הוא לא מספיק אינטואיטיבי בשביל ששחקנים שלא מכירים את המשחק יוכלו פשוט להרים את הג'ויסטיק ולהתחיל לשחק בו בקרב מרובה-משתתפים. אבל כשמדובר במשחק שניתן להוריד בחינם, קשה להוריד לו נקודות על זה. בסך הכל, הוא כיפי ובעל אורך חיים של משחק פלאש ממוצע – אז מה אכפת לכם, בעצם?

על 360voice שמעתי מהפורומים של Gamer כבר לפני כמה חודשים. מדובר באתר שאוסף מידע על סמך ההתחברות שלכם (עם ה- gamertag שלכם) לרשת ה- Xbox Live, ומאפשר להציג מגוון רחב של מידע וסטטיסטיקות לגבי המשחקים שאתם משחקים בהם, ה- Achievements שצברתם, וכו'.

אבל הפיצ'ר המשעשע ביותר של 360voice הוא האפשרות שלכם "לפתוח בלוג" ל- Xbox שלכם. לא מדובר בפיצ'ר מתוחכם במיוחד: זה יותר בלוג של ה- Gamertag שלכם מאשר של הקונסולה: הוא לא יודע אם שיחקתם בקונסולה בלי להתחבר ל- Xbox Live, הוא לא יודע אם עשיתם Recovery לחשבון שלכם מקונסולה אחרת… כל מה שהוא יודע זה באיזה משחקים שיחקתם בזמן שהייתם מחוברים ל- Xbox Live, ואיזה Achievements צברתם. והוא כותב עליהם בצורה קצת-משעשעת.

כאמור, מתוחכם זה לא. ובכל זאת, לפני קצת יותר מחודשיים פתחתי בלוג ל- Xbox שלי, ונרשמתי אליו דרך קורא ה- RSS שלי. מה שנראה לי כפיצ'ר מטופש למדי, התגלה כדרך אפקטיבית במיוחד להצמיח אישיות (גם אם רדודה במיוחד) ל- Xbox שלי. פתאום, מצאתי את עצמי מרגיש אשם כשהעברתי ימים שלמים מבלי לשחק בו, ונאצלתי לקרוא את ההודעות המתבכיינות שלו בבלוג. הרגשתי קצת יותר שמח כשהרווחתי Achievements חדשים, או כשהתחלתי לשחק במשחק חדש. כן, זה טיפשי. אבל זה כיף.