רפאל בן ארי כותב בגיימר על כך שהמשחקים של היום לא מספיק קשים. הוא אוהב את רמת הקושי במשחקים הישנים. הוא חושב שמשחק צריך להיות ממש קשה כדי שנזכור אותו באמת, וכל אותם משחקי quicksave מודרניים זה ממש לא זה.

אני, כמובן, לא מסכים בכלל. רפאל אולי נהנה ממשחקים שבהם צריך לשחק באותו שלב שישים מיליון פעמים, רק כדי להיפסל שוב בפעם השישים מיליון ואחת, שניה לפני סיום השלב, בגלל שנפלת לתוך בור. לדעתי זה לא כיף. כן, זה אולי מאתגר, אבל זה בעיקר Design גרוע.

עם כל הכבוד, התרגלתי ליותר מזה. יש לי אפס סובלנות למשחקים שדורשים ממני לשחק בקטע ארוך יותר ממספר סביר של פעמים. זה לא שאני מעוניין במשחקים קלים – אבל האתגר צריך להיות הגיוני, לפחות ברמת הקושי הבינונית. אני מעוניין להתקדם, ליהנות מהמשחקיות עצמה, מהעלילה, משינוי הסביבה. כשהייתי בן 12 הסבלנות שלי למשחקים היתה הרבה יותר גדולה. היום אני פשוט עסוק מדי.

תחושת ההישג שלאחר מעבר קטע מאתגר היא חשובה ללא ספק, וניתן בהחלט לשחזר אותה גם במשחקים בהם יש quicksave או checkpoints, ויעידו על כך Call of Duty 4 או Splinter Cell, למשל. אך כאשר קטע מסויים הוא קשה ברמה בלתי סבירה, זה לא יגרום לי לזכור את המשחק לטובה. בטח שלא כשמדובר במשחק משנת 2008.

זו גם הסיבה שאני בדרך כלל מתעב שלבי בוסים במשחקים. הם דרך קלה יחסית למפתחים ליצור אתגר מדומה: מה הבעיה ליצור מפלצת שצריך להוציא את הנשמה כדי להרוג? אבל מעבר לאתגר – לא קורה שם שום דבר מעניין. הנה עוד מחסנית, ועוד מחסנית, ועוד גל של "יצורי עזר". אז יופי באמת. נלחמתי שעות על גבי שעות באיזה משהו דו ראשי וחבריו, ומה יצא לי מזה? סרטון של עשרים שניות וכתוביות סיום.

אז לא תודה. תנו לי quicksave בכל משחק, וותרו על הבוסים והתמקדו בלעשות את המשחק מלהיב, בבקשה, ואני מבטיח לא לזרוק אותו מהחלון מעצבים.

על העובדה שבליזארד מכניסה Achievements ל- World of Warcraft כבר שמענו בעבר. אבל לאחרונה התברר שהחברה לא הולכת לעצור שם: גם ל- Diablo III הולכים להיות Achievements. וגם ל- Starcraft 2. באמת יופי מצידם. באמת חסרות סיבות לאנשים להתמכר למשחקים של בליזארד.

ובחדשות אחרות: נראה כי המחאה העצבנית של מעריצי Diablo כנגד פלטת הצבעים הצבעונית של Diablo III לא ממש נושאת פרי. המעצב הראשי של Diablo III, ג'יי ווילסון, סיפר ל- MTV (שלאחרונה יש להם ראיונות מאוד מוצלחים בנושא משחקי מחשב, אני חייב להודות) בעדינות שעם כל הכבוד לתלונות של כמה גולשים – פלטת הצבעים נשארת. והם מרוצים ממנה.

פעם נוספת, מסמל חודש אוגוסט את נסיונם של כתבי PC Gamer UK לבחור את מאה משחקי המחשב הטובים ביותר בכל הזמנים. וכמו בשנים קודמות, גם הפעם הרשימה הזאת היא קריאה מרתקת, והשנה המצוינת האחרונה הפכה אותה למעניינת אפילו יותר. כל הזמן תהיתי מה יעלה בגורלם של Portal ו- BioShock, והאם האיכות הנהדרת שלהם תצליח להפיל את World of Warcraft מהמקום הראשון.

אני לא אגלה לכם את התשובה, כי זה לא ממש כיף, אבל אתם יכולים למצוא את סדרת הכתבות כאן: חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4.

מה שיותר מעניין בסיפור הזה הוא שהשנה הם החליטו להחזיר, בשעה טובה, את מצעד הקוראים. באתר המיוחד שהם פתחו אתם יכולים להצביע לעשרת המשחקים האהובים עליכם ביותר, בתקווה שהם יטפסו לראש מצעד הקוראים שיפורסם לקראת סוף אוקטובר.

קשה לי עם דברים כאלה. יש לי תחושה שאם תשאלו אותי עוד כמה ימים, הרשימה שלי תהיה קצת שונה. וחבל לי שבסוף לא נכנס אליה אף קווסט, ושלא התייחסתי ל- Unreal Tournament, או נתתי כבוד ל- Darwinia, או הראיתי את אהבתי ל- Audiosurf. אבל אי אפשר לשבת על הגדר לנצח, אז בסוף שינסתי מותניים, והכנסתי את רשימת המשחקים האהובים עלי:

לעזאזל, לא מאמין שבסוף לא הכנסתי את Star Control 2 לרשימה.

ומה אתכם? מה אתם הייתם מכניסים לרשימה?

עוד שאריות מהתערוכה של מיקרוסופט ב- E3: ב- Eurogamer העלו את הסיקור הכי מקיף שיצא לי לראות, בינתיים, בנוגע לממשק החדש של ה- Xbox 360. אין בו משהו מיוחד שלא יכולתי להסיק מצפייה בסרטונים ששוחררו עד כה, מלבד כמה פריטים קטנים של מידע, כמו העובדה שהממשק יכיל אפשרות למעבר מהיר ממשחק Xbox Live Arcade אחד לשני. למי שרוצה לעשות לעצמו קצת סדר בראש בנושא, הקריאה מומלצת.

לא יותר מדי רטטתי מהתרגשות כשזה קרה, אבל אנשים אחרים טענו שאחד הדברים המעניינים היחידים בתערוכת E3 השנה היתה ההצגה של Fallout 3 במהלך התערוכה של מיקרוסופט.

הבלוג Twenty Sided מסרב להתרשם. כותב הבלוג זורק לחלל האוויר חמש שאלות בעקבות הניסיון שלו עם המשחק הקודם של מפתחי המשחק – משחק התפקידים עטור-השבחים Oblivion. חלק מהדברים שהוא רושם שם, לדעתי, עלולים קצת לקלקל את יומם של המעריצים שמצפים למשחק בקוצר רוח.

ביום רביעי האחרון, לראשונה מאז פתיחתו של הבלוג, פינה Geometry Wars את מקומו מהכותרת שבראש הבלוג. הוא עשה את זה לכבוד משחק ההמשך שלו, Geometry Wars 2, שהגיע באותו היום לרשימת המשחקים של Xbox Live Arcade – משחק שהתלהבתי ממנו כבר פעם או פעמיים בעבר.

קצת פחות מ- 48 שעות מאוחר יותר, אני יכול להעיד שההתלהבות שלי בהחלט היתה מוצדקת. אחרי רגע קצר של צער בעקבות אובדנה של המוזיקה של Geometry Wars, כבר הצלחתי להתמכר ל- Geometry Wars 2. מדובר בהמשך פשוט נפלא למשחק המקורי.

מכורי המשחק המקורי בטח כבר הספיקו לשמוע על ההבדלים הבולטים בין השניים, אבל נספר עליהם בכל זאת: ה- Multiplier לא מוגבל ב- x10, והוא לא מתאפס כשאתם מתים – מה שהופך ניקוד של יותר ממיליון נקודות לתופעה נפוצה הרבה יותר. מצד שני, רוב מצבי המשחק נותנים לכם רק פסילה אחת בכל מקרה, ובשביל להשיג את ה- Multiplier אתם צריכים לאסוף שבבים קטנים בשם "Geoms" שהיצורים שאתם הורגים משאירים מאחור.

מצבי המשחק כוללים את Deadline (פסילות בלתי מוגבלות, אבל יש לכם רק 3 דקות לשחק), King (ניתן לירות רק מתוך אזורים מסויימים, שנעלמים במהירות לאחר שנכנסים אליהם), Evolved (כמו Geometry Wars: Retro Evolved, אבל עם מכניקת המשחק החדשה), Pacifist (אתם לא יכולים לירות, וצריכים לטוס דרך "שערים" ברחבי המסך בשביל לשרוד), Waves (המצב המשעמם מבין הששה, שדורש מכם להתחמק מטורים של אויבים) ו- Sequence (סדרה של 20 אתגרים קבועים מראש, שאתם צריכים לסיים בקצב של 30 שניות לאתגר). בנוסף לאלה, קיימת האפשרות למשחק מרובה-משתתפים על אותה הקונסולה (ולצערכם, לא דרך הרשת) וסדרה של Achievements מוצלחים במיוחד.

אבל האלמנט המוצלח ביותר של Geometry Wars 2, מההתרשמות שלי עד כה, הוא לא דווקא אחד ממצבי המשחק החדשים. מה שעושה את Geometry Wars 2 זה האפשרות לראות, בפינה הימנית-עליונה של המסך, לכל אורך המשחק, את הניקוד הכי גבוה של האנשים ברשימת החברים שלך ב- Xbox Live. נכון, היה אפשר לבדוק את טבלת ה- Leaderboards מאוד בקלות במשחק הקודם, אבל העובדה שהניקוד של אחד מחבריכם (או שלכם, אם אתם מוצלחים) מחייך לעברכם לאורך כל זמן המשחק יוצר תחושה שונה לגמרי – כאילו זה הרגע הגעתם למכונת ארקייד כלשהי שאתם מנסים להשאיר עליה חותם. העובדה שבעת בחירת מצב המשחק שלכם אתם רואים גם את ה- Leaderboards של כל מצבי המשחק הללו רק עוזרת לכל הסיפור הזה.

ביקורת רצינית יותר על המשחק הנפלא הזה תגיע בהמשך השבוע, בהנחה שיהיה לי במהלכו קצת זמן לנשום. עד אז – יש ל- Eurogamer ביקורת נהדרת על המשחק.

לאחרונה השקעתי מחשבה באיך אני מעוניין להרחיב את ארסנל המשחקים הזמינים לי ל-XBOX360 – מאחר ולמעט משחקי ארקייד שונים ומשונים, המשחק היחידי שבאמת היה לי היה GTA IV. כשסקרתי את האפשרויות, ראיתי שבצורה לא מפתיעה כלל – Halo 3 נחשב בין המכובדים ב-lineup המוצלח של הקונסולה. ההייפ שסובב את המשחק מאז ומתמיד היה חשוד, כמו שציין דורון בפוסט שלו לפני זמן מה.

למזלי, לא היה צורך שאקנה אותו. לאחד החברים שלי כבר היה את המשחק, והוא הלווה לי אותו כדי שאוכל להתרשם. הייתי זהיר בהתחלה, מאחר ובכלל כל זירת ה-FPSים נראתה לי חשודה בשלט של קונסולה, אבל חשבתי לעצמי שזה שווה נסיון. אז התחלתי לשחק ב-Halo כשכולי מלא ציפיה, רצון טוב וחשק להרוג חייזרים קטנים וצווחניים. ולאחר פתיח קצר במיוחד, נזרקתי לתוך ג'ונגל והתחלתי לשחק. מהר מאוד, הבנתי עובדה אחת משמעותית.

 זה אחד המשחקים הממוצעים ביותר ששיחקתי בהם אי פעם.

לא ברור לי מה פשר ההילולה סביב סדרת המשחקים. הגרפיקה ממוצעת לחלוטין, צבעונית בצורה מעיקה ולא מלהיבה בשום צורה. הנשקים לא מרשימים במיוחד, האויבים לא חכמים במיוחד, והסיפור בטח לא מעניין במיוחד. מה נשאר? FPS סטנדרטי למהדרין. נתתי גם נסיון ל-Multiplayer, שגם הוא קיבל מחמאות נדירות. ואכן – גם הוא הוכיח את עצמו כסביר בלבד.

המשחק לא רע – אז אין צורך לרדוף אחרי אחר-כך עם קלשונים. הוא מלוטש, מאוזן, וחלק. אבל הוא לא מרשים. ולאחר ששיחקתי שעות לא מועטות בו – עדיין נשארתי מאוכזב. כמעט וויתרתי על כל ז'אנר ה-FPSים ל-XBOX עד שקיבלתי לידי את Call of Duty 4, שמלהיב ומרשים את השחקן עשר דקות לתוך המשחק.

פאניקה חדשה שוררת בקרב הגיימרים ה"כבדים". האויב החדש הוא לא ג'ק תומפסון, חמוש בצדקנות מרגיזה ובורות מרשימה. אפילו הגנות התוכנה הפולשניות לא לוקחות חלק פעיל במשבר הנוכחי. האויבים הם משחקי הקז'ואל, שמבסיס האם שלהם במרתפי Popcap ועל קונסולת ה- Wii פלשו לתודעת הציבור הרחב, מגובים ע"י Guitar Hero והעולם הנפלא של משחקי דפדפן.

הגיימרים, בתגובה, מודאגים. ב- Gamer עלה אתמול טור מודאג, וקצת אחר כך התוכן שלו הדהד בטור דומה שעלה ב- The Escapist. הרעיון מזכיר את מה ששמענו לא-מעט לאחר ההצגה ה"קז'ואלית" של נינטנדו בתערוכת E3: קהל הגיימרים ה"כבדים" כבר לא מעניין אף אחד. כל חברות המשחקים רק מחפשות דרכים חדשות לדחוף פיסה נוספת של בידור דיגיטלי לידיה המתחננות של הדודה מארג'.

אני מצטער, אבל אני חושב שהמלודרמטיות של כל המעורבים בעניין קצת מוגזמת. נפתחה פה חזית חדשה לגמרי, שמוכרת מוצרים לקהל שעד כה לא התקרב לבידור אלקטרוני.  אין ספק, מכיוון שמדובר בפלח שוק נוסף שחברות פיתוח המשחקים חושבות שהן יכולות להרוויח על חשבונו כסף, החברות הנ"ל הולכות לפצל את המשאבים הקיימים לפיתוח משחקים בין פלח השוק הזה לפלח השוק הקודם. אבל בעולם שבו GTA IV, משחק שהושקעו בו כמויות אסטרונומיות של משאבים, עושה קופה מטורפת כבר בשבוע הראשון להפצתו, האינטרס לדאוג לרווחתם של הגיימרים הכבדים עדיין נשאר.

וכמו שאמרתי גם בעבר – בשורה התחתונה, הגיימרים הכבדים הם אלה שירוויחו מהסיפור הזה. המשחקים ה"קז'ואליים" עוזרים לצמצם את הפער בין ההורים שלכם ל- FPS הממוצע. הם מכניסים קונסולות לבתים של אנשים שלא יודעים מה זה פק-מן. השלט של ה- Wii הוא אולי שלט ייחודי, אבל הוא מפחית את עקומת הלמידה של האנשים האלה כשהם מניחים את הידיים שלהם על שלט קלאסי יותר. הוא גורם לאנשים האלה, גם אם הם לא "גיימרים" במובן הקלאסי של המילה, לקבל בצורה יותר טבעית את המשחקים כחלק מהתרבות שלהם – מה שמאפשר, אחר כך, למשחקים כמו GTA IV לפרוץ בצורה כל כך חזקה לעולם.

אז אולי אני קצת נעלב מזה שחברות המשחקים, שפעם הקדישו לי את מלוא תשומת הלב, מפצלות עכשיו את תשומת הלב שלהן ביני לבין האח הקטן והחדש. אבל בשורה התחתונה, אם תשאלו לדעתי הלא-מקצועית, זה יהיה טוב עבורנו.

והיי, זה לא כאילו שאני סובל במיוחד ממשחקים של Popcap.