נכון לזמן כתיבת שורות אלה, חברי הבלוג הרגו כ- 10,000 זומבים. מתוכם, קצת יותר מ- 300 זומבים נהרגו באמצעות מסור חשמלי. חמש-מאות מתוכם נפלו קורבן לפצצת צינור. כ- 700 מתוכם נהרגו באמצעות Combat Shotgun, הנשק האהוב ביותר על דורון. חמישים מתוכם נהרגו ע”י מחבת.
סטטיסטיקות הן דבר נפלא. מדובר בדרך מאוד ארוכה ומסורבלת להגיד את האמת הפשוטה שתהיה ברורה לכל מי שיצא לו לדבר איתנו בשבועות האחרונים: Left 4 Dead 2 הוא משחק אדיר. הוא הפך למוקד השיחה העיקרי במרבית הפסקות הצהריים שלי בעבודה. הוא גורר אליו עוד ועוד אנשים שמתמכרים אליו אחרי שעת משחק בודדת. הוא אפילו גרם לאשתי לחזור לחלום בלילה על זומבים. וכמעט בכל יום בערב, הוא מהווה פיתוי רציני לזנוח את כל הדברים שאני צריך לעשות בצד (לעדכן את הבלוג, להוריד את הזבל, לשטוף כלים…) רק בשביל להרוויח עוד שעתיים של משחק עם אחד מ- 15 החברים שלי (נכון לבינתיים, לפחות) שכבר קנו את המשחק. כן, הוא עד כדי כך טוב.
אבל לפני שאני אתחיל לזרוק לכיוונכם המוני סופרלטיבים מתלהבים, קצת אקספוזיציה. Left 4 Dead המקורי, שיצא לפני קצת יותר משנה, היה משחק פעולה מרובה-משתתפים שבו נכנסתם לנעליהם של ארבעה אנשים חסרי-מזל, שנאלצים להעזר אחד בשני על מנת לשרוד את אפוקליפסת הזומבים שנפלה עליהם. ללא שיתוף פעולה, לא היה לכם סיכוי לשרוד: הזומבים היו יכולים ללכוד אתכם, להפיל אתכם לרצפה או להקיא עליכם – מה שהופך אתכם לתלויים בחסדם של חברי הקבוצה שלכם. שיתוף הפעולה מחויב-המציאות הזה יצר אינספור רגעים של סולידריות חברתית מרשימה, מהסוג שנדיר מאוד למצוא במשחקי מחשב ווידאו, אפילו מהסוג הקבוצתי.
המשחקים השבועיים שלנו יצרו פעם אחר פעם סיפורים מרגשים על רגעי גבורה מעוררי-השראה, רגעי אימה משתקים ורגעי טיפשות מביכה. למעשה, כל כך אהבנו את Left 4 Dead, עד שכל צוות הבלוג קפץ בשמחה על ההזדמנות לצאת לגיבושון חיסול-זומבים שנמשך כ- 12 שעות ברגע שהרעיון הזה עלה. ברחבי הרשת, היו אנשים שהתלוננו על מיעוט כלי הנשק במשחק, או על מיעוט המערכות במשחק, אבל באמת שלא הבנתי מה הם רוצים. Left 4 Dead, בעיני, היה מאוזן בצורה מושלמת.
לכאורה, היה אפשר לצפות שאני אטען שאם Left 4 Dead הראשון היה כל כך מושלם בעיני, המשחק החדש יכול רק להרוס את האיזון שהמשחק הראשון בנה כל כך בקפידה. אבל Left 4 Dead 2 מתחמק בקלילות מהפוטנציאל ההרסני הזה באמצעות שינוי גישה. בעוד שהמשחק הראשון היה אפל ומאיים, כמו סרט אימה קלאסי, Left 4 Dead 2 הוא סרט פעולה מפוצץ באדרנלין. אם המשחק הראשון היה “ליל המתים החיים”, המשחק השני הוא “זומבילנד”. במשחק הראשון, נלחמתם במסדרונותיו של בית חולים נטוש. במשחק השני, אתם נלחמים לאורכה של מסילת רכבת-הרים בלונה פארק. במשחק הראשון, היה מיעוט של כלי נשק שתרם להרגשת הניצולים הנטושים שמנסים לשרוד בשטח עוין. במשחק השני, יש מסור חשמלי.
הו, מסור חשמלי.
תנו לי רגע.
אה, כן, איפה הייתי?
הגישה הזאת גם מסבירה את עיצוב השלבים של המשחק החדש: חלק מהמסכים שטופים באור שמש, ורובם מתרחשים באזורים פתוחים יותר וצבעוניים יותר. אבל ניתן למצוא ב- Left 4 Dead 2 עוד גישה נוספת, דומיננטית לא-פחות. גישה של “אז אתם חושבים שאתם יודעים הכל, אה?”.
למגוון ה”בוסים” של המשחק הקודם, נוספו מספר זומבים מיוחדים חדשים, שכל תפקידם בחיים הוא לפצל את הקבוצה שלכם, לגרום לכם לעזוב את הנקודות הבטוחות שאתם חושבים שמצאתם, ולחרבש לכם את כל התוכניות שתכננתם בקפידה. ה- Jockey יקפוץ לכם על הראש ויסיט אתכם לעבר קבוצת האויבים הקרובה. ה- Charger יתפרץ לתוך הקבוצה שלכם ויעיף אתכם לכל עבר, לפני שהוא ייקח אחד מכם ויתחיל להטיח אותו ברצפה. ה- Spitter תירק גוש חומצה על הרצפה שיכריח אתכם לעזוב את הנקודה הגבוהה שהשתכנתם בה עד עכשיו, מתוך מחשבה שזו הנקודה שיהיה לכם הכי קל להגן עליה. Left 4 Dead 2 מכריח אתכם כל הזמן לעזוב את ה- Comfort Zone שלכם, לאלתר תוכניות חדשות במהירות, ולצרוח בפאניקה על חברי הקבוצה שלכם שפתאום מוצאים את עצמם בצד השני של המסך, מוטחים בצורה חוזרת ונשנית כנגד הקיר.
גם הגישה הזו באה לידי ביטוי בעיצוב השלבים של Left 4 Dead 2. במשחק הראשון, היו כמה רגעי “Standoff” נפלאים, שבהם הייתם צריכים לחכות בחדר מסוים ולהתגונן כנגד מספר גלים של זומבים לפני שיכולתם להמשיך הלאה. ב- Left 4 Dead 2, הרבה מהרגעים האלה הוחלפו בסצינות בעלות אופי שונה, שמכריחות אתכם לרוץ לנקודה מסויימת על מנת להפסיק את גלי הזומבים שתוקפים אתכם ללא-הפסקה, או לסייר ברחבי המסך ולאסוף מיכלי דלק שמהווים את המפתח שלכם למילוט מהשלב.
השינוי הדומיננטי השלישי ב- Left 4 Dead 2 הוא הדגש החזק אפילו-יותר על שיתוף הפעולה בין הדמויות במשחק. ב- Left 4 Dead 2 יש מגוון רחב יותר של ציוד, כמו מזרקי אדרנלין שמאפשרים לכם לבצע פעולות בצורה מהירה יותר, Defibrilator שמסוגל להקים לחיים את חבריכם המתים, ופחיות של “Boomer Bile” שמאפשרות לכם למשוך את הזומבים לעבר מפלצת מסויימת, כאילו Boomer כרגע הקיא עליה. אבל כל פריטי הציוד האלה באים על חשבון פריטי הציוד שאתם כבר מכירים מהמשחק הראשון. כלומר, הבחור מהחבורה שלכם שיסחוב איתו Defibrilator לא יוכל לקחת איתו Medkit. וכל מי שייקח איתו מזרק אדרנלין לא יוכל לסחוב עליו Pain Pills, שיכולים לתת לבריאות שלו קפיצה זמנית בעת הצורך.
השינויים שציינתי עד עכשיו הם בהחלט לא השינויים היחידים. בצורה בלתי-מוסברת כלשהי, הצלחתי להגיע עד לכאן בלי לדבר על המשמעות שבהוספת נשקים “קרים” למשחק, על מצבי המשחק החדשים או על הזומבים המיוחדים החדשים (כמו הליצן, שהריצה שלו עושה רעש ולכן מושכת אחריו עשרות זומבים אחרים). אני יכול להתחיל לדבר עליהם כאן. אבל במקום זה, אני מרגיש צורך לספר לכם על הצורה שבה גם עכשיו, כמעט חודשיים אחרי שהתחלנו לשחק במשחק, אנחנו עדיין מתרגשים כמו ילדים קטנים אחרי כל סיום של מערכה. אנחנו עדיין מספרים סיפורים מפתיעים לחברים שלנו בסוף כל משחק, ומעלים סרטוני וידאו של רגעים ראויים לציון ל- Youtube.
או במילים אחרות, Left 4 Dead 2 הוא הדבר הכי טוב שקרה פה בשנה האחרונה.