אני מקווה שהיה לכם חג מוצלח, ושהגשם לא הרס לכם את התחפושת.

אני התחפשתי לזה:

ואתם?

אחרי שחיכיתי לו כשנתיים וחצי, BioShock 2 תפס אותי בתקופה קצת עסוקה. בכל זאת, אחרי שהשקעתי בו קצת יותר מחמש שעות משחק, רציתי להגיד עליו כמה מילים.

סיכום זריז של המילים: אני ממש מרוצה. לא ציפיתי שזה יהיה BioShock, וזה אכן לא. המשחק הראשון היה יצירת מופת בעיניי, בזכות העולם של Rapture, העלילה המרתקת שהלכה ונפרסה בפנינו עם קלטות האודיו, המוסיקה, האווירה והאקשן הייחודי. וכמובן, הרגע ההוא.

אני חושב שזה היה בלתי אפשרי לצפות מ-BioShock 2 לאותו הדבר, והוא אכן לא עושה זאת. העלילה פחות מעניינת הפעם, והסבלנות שלי לקלטות האודיו הולכת ופוחתת. העולם של Rapture דומה למשחק הקודם, ואין כאן אותה תחושה של גילוי והתפעמות שהיתה אז. הגרפיקה היא אותה גרפיקה, כלומר מרגישה בת שלוש שנים.

אבל, וזה אבל ענקי, האקשן פשוט מעולה, ומנצח את המשחק הקודם בכל פרמטר. הדבר הראשון שחשבתי לעצמי במשחק זה “וואו, אפשר להשתמש בכלי נשק ובפלאזמידים בו זמנית!” וזה רק הולך ומשתפר. הקרבות מבוססים הרבה יותר על הגנה ולכן מאפשרים לכם הרבה יותר זמן לתכנן כיצד אתם הולכים לחסל את האויבים בצורה מגניבה – מה שנשמר ב-BioShock 1 רק לקרבות מול ה-Big Daddies.

אם הרבה מהתענוג של המשחק הקודם היה לטפוח לעצמך על השכם ולומר “וואו, איך גרמתי לרובוטים להוביל את ה-Big Daddy הישר אל המים ואז חישמלתי אותו”, אז ב-BioShock 2 זה קורה לעיתים הרבה יותר קרובות, כי המשחק מוביל אתכם לזה. רק אתמול גרמתי ל-Big Sister ול-Big Daddy ללכת מכות, בעודי צופה בהנאה מהצד, ורק משליך עליהם פחיות נפץ מדי פעם.

אז בסדר. אני לא נפעם. אבל אני פאקינג נהנה מכל רגע. נתראה בסוף.

אין לי הרבה זמן ליד המחשב, אז נעשה את זה קצר: אתם יכולים להוריד את Peggle Nights בחינם. Rock, Paper, Shotgun יסבירו לכם איך.

עדיין לא ידוע לנו שום דבר בעניין. האתר הרשמי של המשחק מבזבז הרבה מילים על מעט מאוד תוכן, והדבר העיקרי שאנחנו יודעים להגיד עליו הוא שאחרי בערך עשרים שנה, מישהו בחבר’ה המפתחים של המשחק החליט סוף סוף לנסות את הקטע הזה של משושים במקום משבצות. אבל היי, לא בכל יום מוכרז משחק חדש בסדרה כל כך עתיקה. אז אני מתלהב.

תודה ל- Rock, Paper, Shotgun על הידיעה.

כבר במשך כשנתיים אני קורא בבלוג של Introversion על תהליך הפיתוח של המשחק הבא שלהם, Subversion. הבעיה היא שכל ההצצות האלה, שכוללות אלגוריתם פרוצדורלי לבניית ערים, מנוע פיזיקלי ושליטה באמצעות שפת Scripting באלגוריתם שמפעיל מעליות, לא ממש הצליחו להרכיב לי בראש תשובה סבירה והגיונית לשאלה “מה זה לעזאזל Subversion?!”. כשניסיתי לנחש, המושג “סימולציה פוליטית” עלה לי בראש, אבל זה היה ניסיון נואש למדי לעשות סדר בבלגן, בלי הבנה ממשית של הצורה שבה האלמנטים ש- Introversion פיתחה ישתלבו בסופו של דבר לתוך משחק.

אבל בסוף השבוע האחרון, במהלך אירוע השקה של Darwinia+ (שאגב, יזכה לביקורת מתישהו בקרוב), הדגים כריס דיליי מ- Introversion, בפעם הראשונה, את Subversion. הוא אמר מפורשות שהם כנראה היו צריכים לחכות עוד לפחות שנה לפני הצגה של דמו כלשהו, אבל הוא הראה את מה שהם עובדים עליו בכל זאת. והחבר’ה מ- Rock, Paper, Shotgun היו שם בשביל לתאר מה הם רואים.

מדובר, בקצרה, בסוג קצת יותר שאפתני של Commandos. מעין משחק שבו השחקן שולט בקבוצה של סוכנים שמנסים לבצע מגוון משימות בתוך מקומות מוגנים-היטב בסביבה עירונית. עדיין לא ברור איך החלקים שנחשפו מתוך Subversion ישתלבו בתוך המשחק עד כה (האם צריך לבנות עבור המשחק עיר שלמה כשלפי התיאורים – הפעילות שלו מתמקדת בכל פעם בבניין אחד?), אבל המעט שנחשף בתוכו בכל זאת מצליח לעשות רק קצת סדר בבלגן, ולסקרן אותי עוד יותר לגבי המשחק הזה. אני באמת מקווה שזה יילך להם.

לפני כחודש, כשהתפרסמו פרטים על מערכת ה- DRM החדשה של Ubisoft, משום מה סירבתי להתרגש. כבר ראינו מערכות DRM מגעילות בעבר, וקצת התרגלתי לעובדה שמפתחי משחקים למחשב האישי מניחים שיש לי חיבור קבוע לאינטרנט. אבל לחבר’ה מ- PC Gamer יצא לשחק קצת עם המערכת הזאת, כשהם קיבלו את עותק הביקורת ל- PC של Assassin’s Creed 2, והם גילו שכל החששות שלהם התממשו: אם החיבור שלכם לאינטרנט מתנתק באמצע המשחק, המשחק שלכם יפסיק לעבוד, ואתם תזרקו באופן חסר-בושה בחזרה לתפריט הראשי.

הדעה שלי על הנושא הזה לחלוטין לא השתנתה מאז שכתבתי על מערכת ה- DRM המכוערת של Mass Effect, אי-שם ב- 2007. שוב נראה שהחשש מהפיראטיות על המחשב האישי דחפה את חברות המשחקים למעשה פתטי במיוחד, שתהיה לו בדיוק אפס השפעה אמיתית על הפיראטיים, והמשמעות האמיתית שלו היא שהרבה פחות אנשים ירצו להסתבך עם גרסת המחשב האישי של Assassin’s Creed 2. גם אלה שכן יפגינו אומץ ויקנו את המשחק, כנראה יתחרטו על ההחלטה הזאת בפעם הבאה שבה ספקית האינטרנט שלהם תחליט לעשות להם בעיות בחיבור, ותשמיד את ההתקדמות שלהם מאז נקודת השמירה האחרונה. את המשחק הבא של Ubisoft הם כבר יקנו עבור ה- Xbox או ה- Playstation שלהם.

במהלך 2009 העזתי לחשוב שכל נושא ה- DRM קצת יורד מהכותרות. שחברות ההפצה הגדולות קצת קיבלו שכל. אבל כשאני מחבר לידיעה הזאת את ההכרזה על כך שגם Command & Conquer 4 ידרוש חיבור מתמיד לאינטרנט, אני מקבל את התחושה שאנחנו צופים בנסיונותיה המאומצים של תעשיית משחקי ה- PC לבצע התאבדות טקסית. וזה עצוב.

גם אחרי כמה עשרות שעות משחק ועשרת אלפים זומבים מתים, אני אפילו לא מתחיל למצות את Left 4 Dead 2. ובכל זאת – הידיעה על כך שה- DLC של המשחק הולך לצאת כבר במהלך מרץ גורמת לי להתרגש כמו ילד קטן שהרג 2500 זומבים עם מחבט בייסבול.

חוץ מזה, ב- Kotaku גם מספרים על Uncommon Infected חדשים, קומיקס Left 4 Dead שצפוי לצאת, ואישור של החשד שלנו על כך שה- DLC הזה יתלווה ב- DLC ל- Left 4 Dead המקורי, כחודש מאוחר יותר.

אם רק Valve יזדרזו, ויוציאו את ההרחבה הזאת לפני ה- Zombiefest הקרב ובא (ועל כך, פרטים בקרוב), זה בכלל יהיה מושלם.

לפני שאתחיל בהתייחסות לתוכן המשחק ולדעתי עליו, הישג אחד משמעותי כבר צריך לרשום לזכותו; כל משחק המסוגל לגרום לי להשקיע 35 שעות (הפרוסות על שבוע וחצי) במהלך תקופת מבחנים, ראוי כבר לפרס. עכשיו אפשר להתקדם.

המציאות המתוארת בסדרת המשחקים היא שגרתית למדי – יקום בדיוני בשנה כלשהי בעתיד, בה הגזע האנושי התרחב ברחבי החלל באמצעות שערים הנקראים Mass Relays המאפשרים את תנועת ה-Faster-Than-Light הנהוגה כל כך במדע בדיוני מסוג זה. שערים אלו נזנחו על ידי גזע קדמון אשר מזמן כבר נעלם לו מהחלל המוכר, אבל השאיר אחריו מקבץ גזעים בעלי אינטרסים שונים ולעיתים סותרים, חלקם אפלים יותר מאחרים. כאן כבר ניתן להתחיל להצביע על הייתרון המובהק הראשון של Mass Effect 2 – נראה כי הושקעה מחשבה בפיתוח אופיים הייחודי של הגזעים השונים במשחק, לרבות האינטרקציות וההיסטוריה המשותפת אותה הם לעיתים חולקים.

העומק לא מוגבל רק לאלמנטים הסביבתיים – גם כל דמות עיקרית שתיפגשו בדרככם תגיע יחד עם מטען אמוציונאלי ייחודי, החל ממשברים משפחתיים תמוהים וכלה בחשבונות ישנים אותם תוכל לעזור להם לסגור. המשחק מתנהל כאשר בכל רגע נתון השחקן משחק בתור הדמות הראשית ובמקביל שולט בשתיים נוספות, כך שניתן להגיע לגיוון אסטרטגי יפה במידה ואוספים את כל דמויות המשנה הזמינות.

מכניקת המשחק שופרה משמעותית מהמקורי. כזכור, מדובר ב-RPG רווי אקשן בזמן אמת, בו לרוב מתחבאים מאחורי מסתור ומתאמים תקיפות באמצעות הנשקים והכוחות המיוחדים הזמינים לכל דמות. בעבר, מכניקה זו קרטעה במידה מסויימת והרגישה קצת מאולצת, אבל כעת הושקעו מאמצים רבים בשיפור הממשק ובהרגשה הכללית של הקרב מה שאפשר לו לממש את הפוטנציאל הטמון בו ולהרגיש אינטנסיבי וסוחף. היכולת לתאם שימוש בכוחות Biotics (המקבילה ביקום המשחק ל-Psionics) מאפשרת אפקטים משעשעים במיוחד, כמו למשל לעקור אויב ממקומו רק על מנת שדמות אחרת תטיח אותו ברצפה.

הגרפיקה שופרה גם כן, ונראית מרשימה ומשכנעת. ייתכן שאפשר היה להשקיע יותר באיכות האפקטים השונים, אבל הפיצוי על כך בא בדמות האנימציות לדמויות והאווירה הכללית שבהחלט שומרים על רמה גבוהה לכל אורך המשחק. הדיבוב נעשה באופן מקצועי, באמצעות השתתפותם של שחקנים ידועים כאלה ואחרים כדוגמת Seth Green החוזר לאותה דמות מהמשחק המקורי, Martin Sheen וכמובן – Tricia Helfer (מבטלסטאר גלקטיקה) אשר נתנה את קולה לאינטיליגנציה המלאכותית של הספינה.  

כלל האלמנטים במשחק משתלבים מצויין לידי חוויה של ממש. BioWare השכילו להתייחס לרוב המוחלט של הפערים שהועלו על ידי אלו ששיחקו בגרסא המקורית, כך שנותר מעט מאוד על מה להתלונן. אבל בכל זאת, אחד הדברים שכן הטרידו אותי הוא שלטעמי לא ניצלו מספיק את מערכות היחסים עם דמויות המשנה, ובפועל הייתה להן השפעה סמלית בלבד על המשחק לאורכו. הייתי שמח לראות יותר משמעות פרקטית לכך שאני מקדם את מערכת היחסים איתן, ובמקביל יותר הרגשה כי הן מכירות בקיומן אחת של השניה.