השנים האחרונות לא היו קלות במיוחד עבור החבר’ה מ- Introversion. הדרך שהם יצאו אליה כשהם החליטו להעביר את Darwinia (וגם לייצר עבורו גרסה מרובת-משתתפים) לקונסולות ה- Xbox היתה הרבה יותר ארוכה ויקרה משהם שיערו מלכתחילה, ובמהלך השנתיים האחרונות החברה עמדה על סף פשיטת רגל. היום, Introversion לא לגמרי יצאה מאזור הסכנה, ועדיין לא ברור מה יעלה בגורל החברה הזאת, או אם אי פעם נזכה לראות את Subversion גמור. אבל לפחות קיבלנו מהם את Darwinia+.

לאלה שכבר מכירים את הנפשות הפועלות אני יכול לספר ש- Darwinia+ הוא בעצם גרסת ה- Xbox של שני משחקים (Darwinia ו- Multiwinia), שנדחסו לתוך חבילה אחת ונמכרים במחיר של 15$. כל השאר יצטרכו לשמוע אותי מדבר קצת יותר מזה.

אז… Darwinia היא עולם וירטואלי שמאוכלס ע”י יצורים שטוחים וחמודים בשם Darwinians, שהתפתחו במשך מאות דורות על המחשב של דוקטור בשם ספולוודה. כל אחד מהמשחקים בחבילה מציב אותם בסיטואציה לא-נעימה אחרת. ב- Darwinia, אתם זוכים להתחבר לשרת ממש כמה שניות לאחר שוירוס קטלני השתלט עליו, ואתם צריכים לעזור להם להלחם בו. ב- Multiwinia, הארץ של ה- Darwinians מפולגת למספר שבטים שונים, ואתם פשוט צריכים לשסות אותם זה בזה בקרבות קצרים שנמשכים כרבע שעה.

שני המשחקים, אם תתעקשו להגדיר אותם, הם משחקי אסטרטגיה בזמן-אמת. אבל Darwinia מצליח להסתיר את זה מכם בצורה די טובה בהתחלה שלו. בתחילת המשחק, ה- Darwinians שמפוזרים במפה לא יהיו נתונים לשליטתכם, ותצטרכו לתפוס פיקוד על יחידות שנקראות Squad, ונשלטות באופן ישיר ע”י שני הסטיקים האנלוגיים של הגיימפד שלכם (אחד לתזוזה, ואחד לירי). בהמשך המשחק אתם מקבלים את היכולת לגייס “קצינים” משורות ה- Darwinians, מה שמאפשר לכם לתת ל- Darwinians פקודות, והופך את כל החוויה למשחק אסטרטגיה בזמן-אמת קצת יותר קלאסי, אבל אתם עדיין תצטרכו לשלוט במספר זעום של יחידות (כמו ה- Squads שהוזכרו קודם לכן, או “מהנדסים” שאוספים נשמות של Darwinians שנהרגו בשדה הקרוב) באופן ישיר ואישי יותר.

המשחק עצמו הוא מונחה-עלילה לחלוטין. במהלכו, אתם מתקדמים בהדרגה לאורך השלבים שלו, מנקים בזהירות את הוירוס מהמרחבים הוירטואליים של Darwinia, וכשאתם מסיימים את זה… זהו. אין לכם יותר מה לעשות. אתם יכולים לסגור את הקונסולה שלכם וללכת לישון. או לעבור ל- Multiwinia.

ב- Multiwinia החוקים הם קצת שונים. בתור התחלה, אתם יכולים לתת ל- Darwinians פקודות באופן ישיר (ללא התיווך של “קצינים”). גם היחידות המיוחדות (כמו ה- Squads או המהנדסים) נעלמו כמעט לחלוטין. מה שכן נשאר הוא מספר מצבי משחק, שבכל אחד מהם אתם מתחילים עם כמות מסויימת של Darwinians (עם תגבורות שמגיעות בזמנים קבועים מראש), וצריכים להשתלט על המפה מהר ככל האפשר ולהשלים מטרה מסויימת. בדרך הם גם יכולים לאסוף כל מיני תיבות “Power-up”, שעלולים לסייע להם בצורת פלישה אווירית במקום ובזמן שהם יבחרו, או להפריע להם עם התפרצות וירוס מעצבנת.

התוצאה היא משחק אסטרטגיה בזמן-אמת שמזוקק לאלמנטים הכי בסיסיים שלו. יש בו רק סוג אחד של יחידה על המסך (לפחות רוב הזמן), קרבות בו נמשכים כרבע שעה, וכוללים כמה מאות הרוגים בכל פעם. זה כיף קליל ולא-מחייב. משהו מאוד מוצלח לשרוף איתו חצי שעה מיותרת, ולא מספיק ממכר בשביל להיות מסוכן כמו Zuma (כלומר, סביר להניח שהוא לא יהפוך את חצי השעה הזו לחמש שעות של משחק).

שני המשחקים משודרגים בצורה רצינית בזכות העיצוב שלהם. אחרי שעתיים של משחק, כבר פיתחתי איכפתיות עמוקה לגבי גורלם של היצורים השטוחים וחסרי ההבעה שמאכלסים את Darwinia. היה עצוב לי לשמוע אותם צורחים בכאב. רציתי לנקום כשצפיתי בוירוסים קטלניים משמידים את עולמם. שמחתי בכל פעם כשכבשתי פיסה קטנה מהעולם הזה בחזרה. כמו במשחקים אחרים של Introversion, נדהמתי איך עיצוב כל כך מינימליסטי יכול להסתיר מאחוריו עולם כל כך מעניין.

אבל יש להם גם בעיות. בעיות מעצבנות שאני לא יכול להתעלם מהם, אם אני רוצה שלא תקללו אותי קצת אחרי שתלכו לקנות את המשחק. בתור התחלה, שני המשחקים הם משחקים קשים ולא-סלחניים. קל ללמוד איך לשחק בהם, אבל ל- Darwinia יש כמה שלבים מתסכלים במיוחד, והמכניקה הפשוטה של Multiwinia גורמת לכך שלא תמיד ברור לכם מה אתם עושים לא בסדר.

חוץ מאלה, למרות שהממשק של Darwinia עבר בצורה מוצלחת למדי מהמחשב האישי לגרסת ה- Xbox, יש כמה נקודות שבהן הוא עובד בצורה תמוהה למדי. אם אני לוחץ על קצין, ואומר לו לשלוח את כל ה- Darwinians מסביבו לנקודה מסויימת, ואני מקבל הודעה על כך שהנקודה שבחרתי לא מוצלחת מסיבה כלשהי – אני צריך לחזור, לבחור שוב את הקצין (גם אם לצורך העניין אני צריך לסובב את המצלמה בחזרה לכיוון השני), ואז שוב לבחור נקודת יעד כלשהי. זה לא כזה סיפור גדול, אבל כשאני צריך לעשות את זה ארבע או חמש פעמים ברצף, זה מעצבן.

ולבסוף, הבעיה הקשה יותר של החבילה הזאת מתרחשת ב- Multiwinia, והיא לא לגמרי אשמת המשחק, אבל אנחנו לא יכולים להתעלם ממנה: אין מספיק שחקנים לשחק איתם. בשלב מסויים, מצאתי את עצמי פשוט פותח משחק חדש, ואז עוזב את ה- Xbox למשך עשר דקות, עד שראיתי בזווית העין שמישהו התחבר על מנת לשחק איתי. זה טיפשי, אבל מכיוון שהמשחק מרובה-המשתתפים הוא הגורם העיקרי שמאריך את אורך חיי החבילה הזו, אתם חייבים לקחת את זה בחשבון.

לא שזה משנה משהו, מבחינתי. אני הייתי קונה את Darwinia+ מאותה הסיבה שקניתי את חבילת האספנים של Darwinia+Multiwinia למחשב האישי: כי אני רוצה לתמוך ב- Introversion. כי לחבר’ה האלה מגיע להמשיך ולפתח משחקים. וכי אני רוצה כבר לשחק ב- Subversion.

הו כן, החלטתי לכבד את האתר החדש בכותרת הכי טיפשית שהצלחתי לחשוב עליה. ארמ, ובכן. רק רציתי להגיד שממש חיבבתי את הדמו של Splinter Cell: Conviction, שיושב לו זה מכבר ב-Xbox Live. אמנם שיחקתי בגרסת ה-PC של המשחקים הקודמים בסדרה, אך אין סיכוי שאקנה את קופסת הרשע שיוביסופט מנסה למכור לאנשי המקלדת.

סם פישר תמיד היה בחור רציני, אבל עכשיו הוא ממש לא משחק משחקים. סצינת החקירה שבתחילת הדמו נראית כאילו נלקחה מסרט של סקורסזה, וכבר עשתה לי חשק לקנות את המשחק. שני דברים נוספים מצאו חן בעיניי מאוד בדמו הזה: האחד, הדרך שבה המשחק משלב את טקסט ההדרכה בתוך עולם המשחק, כך שלמשל אם מבקשים מכם לתפוס מחסה, המילים Take Cover מופיעות על המחסה עצמו. זה אולי נשמע פעוט, אבל עובד מצוין ומקל מאוד על ההיכרות עם אלמנטי הגיימפליי השונים.

השני, הוא המנגנון שמשלב בין תקיפת אויבים מקרוב, ל”הוצאה להורג”. זה נשמע קצת טיפשי בהתחלה, אבל זה עובד ככה: על כל אויב שתחסלו מטווח קרוב, יכולת ההוצאה להורג של פישר נטענת. באמצעותה ניתן לסמן כמה מטרות, ובלחיצת כפתור פישר יורה בראשן של כולן. אז כן, אין בזה שום הגיון בעולם המשחק, אבל התוצאה היא שהמשחק מכריח אתכם לשחק חכם ולמצוא דרכים לתקוף מטווח קצר, ומגוון את זה עם השמדה מגניבה של אויבים מרחוק.

נראה שיוביסופט ליטשו עד תום את המשחקיות הקלאסית של Splinter Cell, ויכול מאוד להיות שזה יהיה אחד מאותם משחקים נדירים שאקנה במחיר מלא. ומה אתם חשבתם על הדמו?

כבר שנים מאשימים את אחוזי הפיראטיות הגבוהים בארץ במחירי המשחקים בחנויות, ואת מחירי המשחקים בפיראטיות. אותה בעיה מוכרת הובילה לחלק משמעותי מהאנשים שעדיין טורחים לקנות משחקים באופן לגיטימי לחפש אותם במקומות אחרים. בחלק מהמקרים, המענה ניתן בדמות הפצות דיגיטאליות הנרכשות דרך שירותים כדוגמת Steam או GOG, ובחלק אחר לוטשים הקונים את עיניהם לחו"ל.

בשנה-שנתיים האחרונות, יצא לי לעשות קצת מכל דבר. קניתי מ-GOG (מומלץ בחום), קניתי מ-Steam (כשיש מבצעים, או כשחייבים) והזמנתי מחנויות בחו"ל כדוגמת Play-Asia. לאחרונה החלטתי ששווה לנסות עוד כיוון, ובדקתי את המצב ב-eBay.

ההיצע הוא אין-סופי, באופן לא מפתיע.  באתר אפשר למצוא כל משחק בכל גרסא, בצורות שונות ומשונות. בדרך כלל, כשמדובר במשחקים חדשים, המחירים די דומים למחירי החנויות באותה תקופה. הרווח האמיתי מופיע כשמחפשים משחקים בני כמה חודשים, שעוד נמכרים לרוב באותו מחיר בחנויות אבל אנשים כבר מתחילים להיפטר מהם. מהנסיון המצומצם שלי עד עכשיו, אם מחפשים מספיק, אפשר להגיע לחסכון גדול של כמה עשרות אחוזים. כמובן שיש איזו מידה של סיכון, אבל על ידי קנייה רק ממוכרים עם דירוג גבוה ובאמצעות ביטוח הקניות של eBay לרוב מסתכנים רק במשלוח מאוחר.

זה נראה כאילו זה היה רק אתמול, אבל את "העולם על פי אינטל" הקמתי כבר לפני שלוש שנים. מאז הספקתי לקנות מחשב חדש, לצרף שלושה כתבים חדשים, לקנות Xbox, להתחתן ולכתוב כ- 600 פוסטים. בינתיים, הבלוג התבגר, צבר לו קהל מכובד של קוראים קבועים (לפחות במונחים ישראליים), והמשיך לשבת בשקט על תשתית בלוגלי, בשעה שכולנו יודעים שמגיע לו יותר מזה.

אל תבינו אותי לא נכון – אני מאוד אסיר-תודה לבלוגלי, ועל כך שהם אירחו אותנו במשך שלוש שנים. אבל כבר הרבה זמן אני רוצה לשדרג את הבלוג. להעביר אותנו לדומיין חדש ונוצץ (באמת, יש עליו נצנצים, והכל), לפלטפורמה פחות מוגבלת, ולשרת שאם הוא קורס – אנחנו יכולים להאשים רק את עצמנו. את הדומיין קניתי כבר לפני יותר משנה (וגם רמזתי על המהלך הצפוי כאן בבלוג), ובמשך השנה האחרונה ביליתי באופן קבוע בפיזור הבטחות לשאר חברי הבלוג על כך ש"עוד מעט עוברים"… אבל כשהתקרב יום ההולדת השלישי של הבלוג, זה היה ברור לי שעכשיו זה הרגע הנכון לעשות את זה.

המעבר הזה לא היה קורה ללא עזרתם של כמה אנשים. אני חייב המון תודה לנטע מנור, דור שמר וגלית זיירמן – שעזרו לי (כל אחד ואחת בדרכו, או בדרכה) להרים את Gamepad, ביום חגיגי זה. זה לא היה קורה בלעדיכם.

אז ברוכים הבאים ל"גיימפאד"! אם אתם מכירים אותנו עוד מימי "העולם על פי אינטל" – אתם כבר יודעים למה לצפות, ואנחנו מבטיחים לכם שכל מה שישתנה כאן בשנים הקרובות ישתנה רק לטובה. אם אתם לא מכירים אותנו, אנחנו מזמינים אתכם להשאר באזור ולקרוא קצת.

אה, ולשאר כותבי הבלוג (דני, דקל, ודורון) – הנה, עברנו דומיין. אתם יכולים להתחיל לכתוב עכשיו.

זה לא קל, אבל מדי פעם אנחנו מרימים קצת את הראש שלנו בשביל לראות מה קורה בבלוגוספירת המשחקים הישראלית. לפעמים זה קצת מדכא. עצוב לראות שבלוגים שהמלצנו עליהם לפני זמן לא-רב הפסיקו לעדכן לחלוטין. אבל לפעמים דווקא יוצא לנו לקבל חדשות טובות.

אז לפני כמה חודשים נפתח לו ה- Digital Trident. ובמשך התקופה הזו עקבתי אחריו בשביל לוודא שהוא לא נמצא באזור רק כמה חודשים ונעלם, וגיליתי שאני מאוד נהנה. הוא כותב פחות פוסטים, אבל כל פוסט שלו הוא ארוך, מעניין, ועוסק בנושאים שבדרך כלל לא יוצא לקרוא עליהם במקומות אחרים בבלוגוספירה הישראלית.

אז באיחור של כמה חודשים, אני רוצה לאחל לו בהצלחה. ולברך אותו על הצטרפותו למועדון.

בימים כתיקונם, כל אחד מהסיקוולים האלה היה מקבל פוסט משלו. אבל לרוע המזל, יש לי מעט מדי זמן, ויותר מדי דברים לעשות. אז אתם מקבלים פוסט מרוכז על שלושתם.

הראשון, וכנראה החשוב ביותר, הוא פורטל 2. אחרי כמה ימים של טיזינג, היה מאוד נחמד לקבל סוף כל סוף את ההכרזה הרשמית על המשחק. היה אפילו עוד יותר נחמד לקבל המון פרטים על המשחק, אבל אני מוכרח להודות שבערך אחרי פסקה וחצי הפסקתי לקרוא את הכתבה של GameInformer. זה נראה מדהים, באמת, אבל אני לא רואה סיבה לתת להם להרוס לי אפילו דיאלוג אחד מתוך משחק שאני הולך לקנות בכל מקרה.

השני הוא Scribblenauts 2. המשחק הראשון היה יכול להיות מעולה, אבל הוא נפל קורבן לצורת שליטה גרועה ברמות לא-סבירות. וזה חבל, כי בצורה הזו המפתחים שלו הצליחו להרוס את מה שהיה יכול להיות אחד המשחקים הטובים ביותר של שנה שעברה.

השלישי הוא Rock Band 3, שלא ידוע עליו בשלב הזה שום דבר בכלל. המפתחים שלו אומרים משהו על המהפכה הקרובה הצפויה במשחקי המוזיקה, אבל קשה לי לראות משהו מהותי קורה בשוק הזה. מספיק לי שהם יגנבו כמה מהפיצ’רים הטובים של Guitar Hero 5, ישלבו את זה עם ספריית המוזיקה המסיבית של Rock Band 2, ויסגרו עניין.

אבל מבין כל אלה, פורטל 2 הוא, בהפרש ניכר, המשחק שאני הכי מצפה לו. קריאה של כמה משפטים בודדים (“אורך של משחק נורמלי” ו”קמפיין Co-op”) הספיקה לי בשביל לצפות בקוצר-רוח לתאריך היציאה שלו, ולהיות מוכן להזמין אותו בשניה שאפשר יהיה לעשות לו Pre-order.

עכשיו Valve רק צריכים לצ’פר אותנו בחשיפה נורמלית של Half Life 2: Episode 3, והכל יהיה בסדר.

הבלגן מסביב ל- DRM החדש של Ubisoft נמשך. לפני מספר ימים התפרסמו ברחבי הרשת ידיעות על כך שמערכת ההגנה הדרקונית החדשה של Ubisoft נכשלה, ו- Silent Hunter V (אחד המשחקים שמתמשים בהגנה הזו) נפרץ עוד לפני שהוא הגיע לשוק.

הבעיה היא שלאתרי המשחקים ברחבי העולם קשה בדיוק לוודא אם הסיפור הזה נכון. אף אתר משחקים לא מוכן ללכלך את הידיים ולהוריד את הגרסה הפיראטית של המשחק רק בשביל לבדוק אם הסיפור הזה נכון, והניסיון של Rock, Paper, Shotgun להגיע למסקנות בהתאם לתגובות על המשחק באתרי הטורנטים למיניהם לא הגיע לסיומו.

אבל כמה אירועים כן קרו בוודאות. בתור התחלה, Ubisoft הבינה שהיא טיפסה על עץ קצת גבוה מדי, כנראה. בתור התחלה, החברה שחררה עדכון ל- Assassin’s Creed 2 שמאפשר לשחקן, במקרה של ניתוק מהרשת, לחזור בדיוק לנקודה שבה הוא הפסיק לשחק, ולא לנקודת השמירה האחרונה. קצת אחר כך, Ubisoft אמרו בראיון ל- PC Gamer שהם שוקלים את האפשרות של עדכון “Offline” שיאפשר לאנשים לשחק גם כשהם מנותקים מהרשת, למרות הכל. לא סביר שהדבר הזה באמת יקרה אי-פעם, אבל אולי בכל זאת Ubisoft מתחילים קצת להבין שלא בטוח שהנזק היחצ”ני שנופל עליהם עכשיו שווה את הסיפור הזה.

ולבסוף, כאילו בשביל להבהיר לנו בדיוק מה גרוע בכל הסיפור הזה של ה- DRM החדש של Ubisoft, שרתי האותנטיקציה של Ubisoft קרסו, ובמשך עשר שעות לפחות – אנשים שקנו עותק לגיטימי וחוקי של Assassin’s Creed II לא יכלו לשחק בו. כל הכבוד ל- Ubisoft.

סטטיסטיקה

24 משולשי פיצה, 14 וחצי שעות, 13 שעות משחק, 11 אצ'יוומנטים חדשים, 10 ארטבורגרים של מוזס, 5 וחצי Versus-ים, 3 משחקי Scavenge ו- 14,371 זומבים מתים. כלומר, מתים בפעם השנייה.

התמכרות
זה די מדהים עד כמה Left 4 Dead 2 מסרב להמאס עלינו. אחרי כל כך הרבה שעות ברצף של משחק ב- Left 4 Dead 2, בעיקר רציתי לשחק בו עוד קצת. את המשחק הבא עשיתי פחות מ- 48 שעות מאוחר יותר.

הבעיות
Steam היא תוכנה מעצבנת. בממוצע, פעם במשחק אחד או שניים מתוך השחקנים המשתתפים עפו וקיבלו הודעה מעצבנת של "No Steam Logon" באמצע המשחק. למה? לא יודעים. משום מה, זה גורם לי להזכר ב- DRM החדש של Ubisoft בקצת יותר גועל.

חוץ מהבעיות של Steam, הבעיה העיקרית שנתקלנו בה היא השומר של החניון שבו חלק מאתנו החנו את המכוניות שלהם. אבל לא נכנס לזה.

רגע השיא

כמובן, זה סובייקטיבי לחלוטין, וקצת מדכא שזה דווקא היה במשחק שבו אשתי השתתפה במקומי – אבל אני חייב לתת את רגע השיא לדני "לא כותב אף פעם פוסטים בבלוג" מור, שבמסך הסיום של Dark Carnival הצליח להשמיד לחלוטין את הקבוצה היריבה בעזרת טנק. כך, אחרי מערכה צמודה למדי, הקבוצה היריבה הפסידה, כי הם צברו רק 30 נקודות במסך הסיום. זה היה מגניב.

העתיד

זה יצא ככה במקרה, אבל אחרי פעמיים שבהם הזומביפסט מתקיים ביום שישי הראשון של חודש מרץ, די ברור מה התאריך של הזומביפסט הבא: ה- 4 במרץ, 2011. מה שפחות ברור זה מה יהיה שם. נכון, אנחנו יכולים לעשות את זה עם יותר אנשים, אבל אחד הדברים החשובים בזומביפסט הוא שכל השחקנים הנוכחים משתתפים באותו המשחק, ואם יהיו לנו יותר שחקנים, הדרך היחידה שבה זה יכול לקרות היא אם נשחק במוד של 8×8. ולא בטוח שאנחנו רוצים. ככה שאנחנו עדיין לא יודעים מה יהיה בזומביפסט הבא. מצד שני, אנחנו די בטוחים שמסיבות רשת של Left 4 Dead 2 יהפכו לאירועים קצת יותר נפוצים מעתה והלאה. גם אם לא בכל פעם נשחק במשך 13 שעות.

התודות

תודה לדור שמר (ולאבא שלו) על כך שהם תרמו את המשרד ששימש אותנו במהלך הזומביפסט.

תודה לגלית זיירמן, על עיצוב הלוגו, הדפסת החולצות, התמיכה הנפשית והחצאית הקצרה.

תודה לשקד זיירמן, על העוגה.

תודה למיכל בר-דיין, על אספקת כמות מכובדת של קוקה-קולה לאירוע.

תודה למי שבא, השתתף, והגיב בבלוג.

וכמובן, תודה ל- Valve. כי Left 4 Dead 2 זה משחק מגניב.