שני סרטוני וידאו משעשעים בהשראת משחקי Valve צצו ברשת בתוך זמן קצר במיוחד, והפכו את החיים שלנו לקצת משועשעים יותר.
זוכרים את Mirror's Edge? זוכרים כמה גרסת ההדגמה היתה כיפית? ובכן, לפני כשבוע חברי הבלוג קיבלו סוף סוף את גרסת ה- Xbox 360 של המשחק, אבל לרוע המזל, רובנו שרויים כרגע במצב של אובססיה כפייתית כלפי גיטרות מפלסטיק, ככה שלא יצא לנו לבדוק אותו כהוגן.
אבל בשעה שאנחנו נשארים תקועים בעבר, העולם עצמו רץ קדימה. גרסת ה- PC של Mirror's Edge כבר יצאה לחנויות, והחבר'ה שאוהבים לעשות מודים למשחקים כבר הניחו את הידיים שלהם עליה. התוצאה? Mirror's Edge בגוף שלישי:
זה נראה… פתטי, קלות. הצורך לדאוג שהמשחק יראה מגניב מגוף ראשון כופה כל מיני אילוצים על התנועה של הדמות – ובעיקר על הצורה שבה הידיים שלה צריכות כל הזמן להתנפנף בתוך שדה הראייה שלה… שלא לדבר על הצעדים המוזרים שהיא לוקחת ואמורים לדמות "ריצה".
תודה ל- The Escapist על הקישור.
לא יודע אם הייתי מצליח להוציא על זה אלף מילים, אבל התמונה הבאה בהחלט יכולה להחליף כל פוסט שהיה עלול להכתב בנושא:
תמונות נוספות של הפלא הזה – כאן.
לאוסף ה- "Community Games" של רשת ה- Xbox Live Arcade, הגיח לאחרונה משחק בשם Biology Battle. על פניו, לא מדובר במשהו מיוחד – עוד Arena Shooter שלא מצליח להתקרב לסטנדרטים של Geometry Wars 2 (זה לא אני אומר, זה Eurogamer אומרים).
לא הייתי בוחר להקדיש למשחק הזה פוסט, אם בזמן העיון החטוף בתמונות מהמשחק לא הייתי שם לב לעובדה אחת שאי אפשר לטעות בה – המשחק הזה מזכיר לי בצורה חשודה את הרעיון של Debrysis, אחד מה- Arena Shooters הטובים יותר שיצא לי לשחק בהם.
מכיוון שנראה שאין שום קשר בין המפתחים של שני המשחקים, אני יכול רק לתהות אם מדובר בצירוף מקרים, או ב"לקיחת השראה" ישירה יותר.
יש כאלה שטוענים שתעשיית משחקי המחשב והוידאו חסינה לבעיות הכלכליות שפוקדות את עולמנו. אחרים לא בטוחים כל כך בעניין הזה. ההבנה הכלכלית שלי לא מספיקה בשביל לתמוך בטיעונים לכאן או לכאן, וכל מה שאני יכול לספק לכם זה רק את התחושה העצובה שקצת יותר מדי פרויקטים הגיעו לסיום לא-סימפטי בשבוע האחרון.
ההודעה הראשונה היתה על סבב הפיטורים במיקרוסופט. בין 1400 האנשים שאיבדו את מקום עבודתם השבוע, נמצאת החבורה שפיתחה את סדרת משחקי Flight Simulator. הסדרה הזאת אף פעם לא עניינה אותי יותר מדי, אבל כמה מהאנשים הקרובים ביותר אלי חושבים שמדובר בפיסת התוכנה החשובה ביותר שמיקרוסופט הוציאה אי-פעם, אז בכל זאת צר לי על הסיפור הזה.
סיפור פיטורים נוסף מערב את המנהל של Games for Windows Live, שגם הוא עזב את החברה. זה אף פעם לא משמח לראות אדם כלשהו מאבד את מקום עבודתו, ובכל זאת – אני בטוח שדורון לא חש יותר מדי סימפטיה בעקבות ההתנסויות שלו עם התוכנה.
אבל הסיפור הקרוב ביותר לליבנו נוגע לחבורה שמפתחת את Rising Eagle. אלה הודיעו בפורום של Vgames היום כי עקב משיכת המימון של המשקיעים, הם נאלצים להפסיק לתמוך במשחק.
אין טעם להעמיד פנים – כאן בבלוג, לא אהבנו את Rising Eagle. ככה שאת כאב הלב שלי הרגשתי כבר לפני יותר מחצי שנה, כשכתבתי את הביקורת על המשחק – היה חבל לי שעבודה כל כך רבה על המשחק הסתכמה במוצר שפונה לשוק שקשה ביותר להצליח בו (קהל שחקני המולטיפלייר ה"כבדים"), וגם אם כן מצליחים בו – סדר הגודל של ההצלחה הזו מוגבל למדי. ובכל זאת, במשך החודשים האחרונים המשחק זכה למספר עדכונים גדולים, וכבר תכננתי לחזור למשחק על מנת לנסות ולפרסם רשמים מחודשים ממנו… גם אם נראה שבחודשים האלה המשחק לא הלך ממש לכיוון שקיוויתי שהוא יילך. זה כבר לא יקרה. אבל המפתחים של המשחק עוד מבטיחים לחזור. נקווה לטוב.
יצא הדמו ל-F.E.A.R 2, ואתם מוזמנים להוריד אותו מגיימר או מ-vgames. הקובץ שוקל 1.8 ג'יגה, מה שמעלה את השאלה – האם הוא שווה את הטרחה?
לאחר משחק בדמו, התשובה שלי היא כן. הגרפיקה מצוינת, האקשן איכותי כמו במשחק הראשון, וזה בחינם. האם אני אקנה את המשחק המלא? אני די מתלבט, למען האמת. ה-Tagline של המשחק הוא "Fear Alma Again", וה-Again הזה מאוד בולט בדמו. שוב אתם נלחמים במסדרונות של משרדים, שוב מופעלים עליכם אותם שטיקים של הזיות, התקפי פסיכוזה וחזיונות עם אלמה, אותה ילדה רצחנית שכבר לא ממש מפחידה אף אחד. כל הסיפור הזה די מיצה את עצמו במהלך המשחק הראשון בסדרה, ואני ממש לא יודע אם יש לי כוח לעוד משחק שלם שכזה.
מצד שני, יכול להיות שהדמו לא מייצג את המשחק כהלכה. ייתכן ש-F.E.A.R 2 יכלול מגוון חידושים, שבראשם, אם ירצה השם, סביבות קצת יותר מגוונות. אני לגמרי בעד לקבל התקפי אלמה בג'ונגל או בחלל החיצון, למשל. העיקר שמשהו יהיה שונה. ואם לא, נו טוב. לפחות ה-Bullet Time עדיין מגניב.
לאחר פגרה ארוכה ולא מוסברת לחלוטין, הגיע הזמן לסקור משחק נוסף המבוסס על Windows Mobile. כמו שציינתי בעבר, לי יש בעיה עקרונית עם משחקים שמוותרים לעצמם בגלל שהם רצים על פלאפון. אין שום סיבה שמכשיר עם צ’יפ גרפי ומעבד חזק לא יוכל להציג אנימציות שכוללות יותר ממספר אייקונים מרקדים על המסך.
לשמחתי, נתקלתי בחיפושי הרחבים ב-Palm Heroes, משחק מוצלח המהווה clone משכנע במיחד של Heroes of Might and Magic II-III, רק כמובן בקטן. הגיבורים הם אותם גיבורים, הקסמים אותם קסמים והחשוב מכול – היצורים הם אותם יצורים. גם הגרפיקה זהה עד כדי הבדלים קטנים, למרות שדבר אחד שניתן להגיד בפירוש לרעת המשחק הוא שמסיבה כלשהי הם בחרו לא להשתמש באף אנימציה בשדה הקרב, מה שמוריד מהחוויה כאשר תזוזה מתמצת בדילוג הדמות ב-Grid שבמסך ותקיפה דוללה לשני פריימים בודדים.
יש פערים נוספים. לעיתים מרגיש כאילו עדיין קיימות לא מעט סוגיות איזון במשחק, שגורמות לשלבים מסויימים להיות לא אפשריים ולאחרים קלים מדי באופן לא הגיוני. לצערי גם עוד לא קיימת גרסא שתומכת ברזולוציה של 800×480, מה שמחייב אותי לרוץ על 640×480 כשחלק מהמסך נשאר שחור.
Palm Heroes מגיע עם לא מעט מפות שונות בהן אפשר לשחק במצב Skirmish. מאכזב שעוד אין משימות עלילה מסוג כלשהו, אבל ייתכן שזה יבוא עם הזמן יחד עם תכונות חדשות כדוגמת היכולת לשדרג ליצורים ושכלול האלמנטים הגרפיים. המשחק בהצהרה הוא עדיין משתנה מגרסא לגרסא, כשברור כי המפתחים והמעצבים מנסים לתת טוויסטים משלהם כך שחוויית המשחק תהיה שונה מזו של סדרת Heroes המקורית.
כרגע קיימת גרסת בטא 1.04, שכבר בה נראה כאילו נוספים דברים חדשים ומוצלחים. הגרסא היא חופשית להורדה, אבל היא חלקית ומכילה לא מעט באגים. מבחינתי, אני שמח סוף סוף להיתקל במשחק שמתיימר להיות יותר רציני משכניו.
כמו דורון, גם אני חושב ש- Rock Band הוא אחד המשחקים המוצלחים ביותר שיצא לי לשחק בהם אי פעם. אני אוהב לנגן בו בגיטרה. אני אוהב לנגן בו בתופים. אני אוהב את העיצוב שלו, שמרגיש לי הרבה פחות מצועצע מזה של Guitar Hero. אני אוהב את הממשק הנקי שלו, שמדווח לי כבר בזמן השיר עד כמה אני קרוב לציון הנכסף של חמישה כוכבים. למעשה, עד לאחרונה, הייתי בטוח שהבעיה היחידה שלי עם המשחק היא שהוא מקשה יותר מדי על קבוצה של אנשים שהתכנסה יחדיו "לפתוח" שירים חדשים.
אבל בשבוע האחרון, דורון הוקפץ לו לאבט"ש, וערכת ה- Rock Band 2 שלו נחתה אצלי בדירה. בימים שלאחר מכן ביליתי כל דקה פנויה במשחק ב- Rock Band 2. ואז השתרשה אצלי ההבנה שיש עוד מקום ש- Rock Band קצת מועד בו.
ב- Rock Band 2 נעשו כל המאמצים האפשריים על מנת לדאוג שהוא יהיה, למרות החסרון שתיארתי למעלה, מזמין ככל האפשר לקבוצות גדולות של שחקנים שמשתנות בקבועי זמן קצרים. אפשר להחליף בו בצורה חופשית את רמת הקושי תוך כדי משחק, ואין בו בעיה להוריד ולהוסיף כלי נגינה במהירות להרכב שלכם. הבעייתיות מתחילה כשאני מגיע, לבד, למשחק, וכל מה שמעניין אותי זה להעריך עד כמה אני טוב.
כאן העניינים נהיים קצת מסובכים יותר. עבור כל שיר ב- Tour Mode, המשחק מציג לכם את רמת הקושי הגבוהה ביותר שבה עברתם את השיר, ואת הציון הגבוה ביותר שהשגתם בשיר. הבעיה? אם שיחקתם בשיר פעם אחת ברמה Medium והשגתם בשיר חמישה כוכבים, ואז עליתם לרמה Hard והשגתם רק שלושה כוכבים, המשחק יציג לכם מצד אחד של שם השיר את רמת הקושי Hard, ומהצד השני – חמישה כוכבים. ואם פתאום תכנסו למשחק עם כלי אחר – הדירוגים שהוצגו לכם ב- Tour Mode ישמרו.
כשבוחרים במצב ה- Solo Quickplay המצב קצת יותר טוב. עבור כל כלי, המשחק מציג לכם את הניקוד שהשגתם עם הכלי הספציפי הזה בכל שיר ושיר. אבל אין כאן הפרדה בין גיטרה לבאס, ובכלל, יש כאן פחות תחושה של התקדמות מאשר ב- Tour Mode.
בהשוואה למצב המשחק הרגיל של Guitar Hero III (מה לעשות, ב- World Tour עוד לא שיחקתי), שבו המשחק סגור הרבה יותר (יש לכם ציר התקדמות נפרד עבור כל רמת קושי – אתם לא יכולים לשחק ברמה Hard שיר שפתחתם רק ברמת Medium), אבל יש לי בכל רגע מדד הרבה יותר פשוט של "עד כמה אני טוב": אני רואה בדיוק כמה שירים ביצעתי בכל רמת קושי, וכמה השגתי בכל אחד מהם. לשם השוואה, הדרך היחידה שלי לעקוב אחרי הרמה שלי בצורה כזו ב- Rock Band 2 היא אם אני פותח להקה חדשה עבור כל רמת קושי, בכל אחד מהכלים במשחק.
זה לא חיסרון מאוד משמעותי במה שהוא, בכנות, אחד המשחקים הכי טובים שיצא לי לשחק בהם. אבל קצת חבל לי שבניסיון להפוך את Rock Band 2 לנגיש ככל האפשר, איבדו מפתחי המשחק מדד שהיה מאוד חשוב עבורי, בדרך.
ואחרי שזה נאמר – די, נמאס, אני צריך להשיג אחד כזה לעצמי.