2008 מסתיימת עבורי באקורד קצת צורם. המחשב שלי החליט למות, ואני כותב את מה שקוראים ממחשב של חבר, על מנת שהזיירמן לא יכה בי במטריית צבעי הגאווה שהוא כל כך אוהב. ולמרות זאת, זו היתה אחלה שנה. השנה שבה גם אני נכנעתי ורכשתי Xbox 360. השנה שבסופה, לראשונה, אני עוזב את הקן ומקים בית גיימינג לתפארת מדינת ישראל, בבירתה הלא-רשמית, ראשון.

אז הנה הדברים שעשו לי את זה ב-2008.

1. Rock Band 2

הסיבה המרכזית שבגללה קניתי קונסולה היא שרציתי שיהיה לי, לעצמי, משחק Guitar Hero כלשהו. לפני קצת יותר משנה התאהבתי בקונספט, אך לא הצלחתי למצוא אלטרנטיבה ראויה למחשב האישי. בסוף קניתי Xbox, ובמקום Guitar Hero, הלכתי על האח הגדול והמוצלח יותר: Rock Band 2.

זהו ה-משחק של שנת 2008 מבחינתי, וכנראה גם אחד המשחקים הטובים ביותר בהם שיחקתי אי פעם. פשוט לא נמאס לי ממנו, גם אחרי שסיימתי את מצב ה-Tour וצפיתי בכתוביות הסיום. כאשר אני לבד, אני משחק ב-Challenges, מתאמן על שירים ומנסה לעלות בדרגות קושי. יש לי תחושה ממשית של התקדמות בעוד אני מצליח שירים קשים יותר ויותר. המשחק הוא מהנה יותר בדרגות הקושי הגבוהות, כי מנגנים יותר תווים, והאשליה שאתם באמת מנגנים את השיר הופכת לאמיתית יותר.

אבל השוס האמיתי הוא עם חברים, בלהקה מלאה. כי אז אפשר לעשות אחד על השני פוזות של רוק סטארים. דהיינו, לצרוח לתוך המיקרופון כמו הקורט קוביין שאתם לא, בעוד החבר שלכם מחליק על הרצפה עם הברכיים ודופק סולו גיטרה כמו הסלאש שהוא ממש לא. בקיצור, כולם מתנהגים כמו מטומטמים. וזה נפלא.

2. Left 4 Dead

Valve האלו. כמה כשרון בחברה אחת, תגידו לי? איך הם עושים את זה פעם אחר פעם בעוד חברות אחרות תמיד נופלות בשלב מסוים לתהום הבינוניות? Left 4 Dead הוא עוד הברקה שלהם, ומשחק ה-Multiplayer של 2008 עבורי.

"מה זה החרא הזה?", שאל אותי מישהו ששיחק בדמו לבדו. עוד משחק שהורגים בו מלא זומבים? נו, באמת. ניסיתי להסביר לו שלשחק ב-Left 4 Dead עם בוטים זה כמו לשחק פינג פונג עם עצמך. זה פשוט לא עובד. עם עוד שלושה חברים, לעומת זאת – וואו. כפי שעידן הסביר, האחווה שנוצרת כששמים כמה חברים בסיטואציות בלתי אפשריות, היא משהו שלא ראיתי באף משחק אחר. Left 4 Dead מאלץ אתכם לעזור זה לזה ולהיאבק בשיניים כדי שכולם ישרדו. נסו להתמודד לבד עם גל של זומבים שמגיע אחרי שהקיא עליכם Boomer ותבינו למה אני מתכוון.

אה, ודקל? סליחה שפוצצתי לך את הראש עם שוטגאן. זה רק כי אתה שמן.

3. העולם על פי אינטל

כן, נו, זה קצת יומרני להזכיר את הבלוג שאני כותב בו, אבל עדיין. יש לי הרגשה שמשהו טוב קורה כאן. מאז שעזבתי את גיימר הייתה חסרה לי קהילה שבה אני אוכל לכתוב על משחקים, ולהתווכח עם אחרים. תבינו, אני מסוג האנשים שחייב לבלבל למישהו את המוח אחרי שאני משחק במשהו מגניב, או מתעצבן ממשהו מטומטם. אני חושב שהשנה "העולם על פי אינטל" כמעט ולגמרי מילא את החסך הזה שלי. אז תודה לזיירמן שהקים את הבלוג, ותודה לכם, שהסכמתם שנבלבל לכם את המוח.

ומצד שני…

Steam. אני שונא שונא שונא שונא את התוכנה הארורה. למה לעזאזל חבורת גאונים כמו Valve לא מצליחה לתקן את הדבר השבור והמחורבן הזה? תארו לעצמכם את התמונה הבאה: שבת בערב. קבענו לשחק Left 4 Dead בשעה 17:00. משעה 15:00 אני מנסה להתחיל להתחבר ל-Steam. לא מצליח. מוחק הכל, מתקין מחדש, ריסטרט למחשב, נאדה. בסוף מצליח להתחבר, רק כדי להפעיל את המשחק ולקבל את ההודעה: This game is currently unavailable.

מה לא זמין?! אחותכם לא זמינה!!! אני שילמתי 45$ על המשחק ועכשיו הוא לא זמין? גררר. בסופו של דבר עוברים יומיים שלמים מהרגע שבו רציתי להתחיל לשחק במשהו, שרכשתי במיטב כספי, עד הרגע שבו המשחק מסכים לעלות. וזה באמת משהו שאינו מתקבל על הדעת.

אני דווקא די חיבבתי את Steam בהתחלה. זו תוכנה שיש לה המון פוטנציאל לאגד בתוכה את כלל משחקי ה-PC ולהפוך אותם להרבה יותר נגישים עבורכם, מכל מחשב בו תימצאו. שלא לדבר על הנחות משמעותיות במחירים, פה ושם. הבעיה היא שהמשחקים ממש לא נגישים, וכרגע מה שאני רוחש כלפי Steam זה בעיקר שנאה יוקדת. כעת, כשיש לי ברירה, אקנה את כל המשחקים שלי מחוץ ל-Steam.

כמו קודמתה, נראה ש-2008 תיזכר אצלי בעיקר בזכות החודשים האחרונים שלה.

אמנם, אפשר לזקוף את זה לחובת אפקט שרק, או לחובתו של הזכרון הרעוע שלי, שמתקשה להכיל אירועים שקרו לפני יותר מחודשיים, אך בכל מקרה, עבורי 2008 מסתכמת בנובמבר ודצמבר, וכמעט כל מה שקרה בה סובב סביב המחשב החדש שלי, וינג.

1. עידן קונה את וינג

עם כל הסיפורים מסביב לפרוייקט הקטן שלי (איומי תביעה מצד "אייבורי", כתבה ב"הארץ", תלונות על הכתיבה הטרחנית והלא מקצועית שלי ב"נענע" ועוד) נדחקה הצידה העובדה שכל הפרוייקט הזה בא על-מנת לשרת מטרה אחת – להכניס מחשב שאני אתגאה בו לחדר שלי. ואני שמח להגיד שאת המשימה הזאת הפרוייקט ביצע בהצלחה.

אמנם הגדרתי את המחשב הזה קודם כל כ"מחשב לגיימינג", אבל היום המחשב הוא קצת יותר מזה. וב"קצת" אני מתכוון להרבה. המחשב הוא כלי העבודה שלי, כלי הלימודים המרכזי, המרכז הבידורי (לטלוויזיה, סרטים ומוזיקה) והדרך היחידה בה אני מתעדכן בחדשות. לכן כמעט כל אלמנט בחיים שלי קיבל שדרוג רציני עם כניסתו של וינג (על-שם וינג ריימס, The strong, black, silent type. כמו המחשב שלי) לחדר. האלמנטים שלא כל-כך שמחים מקיומו של וינג הם שעות השינה (המצומצמות גם ככה) שלי וזמן האיכות עם החברה שלי (מצטער דניאל. אני מקווה שאת מבינה שזה חזק ממני), אבל אני מאמין שאני אצליח להביא אותם ואת וינג לעמק השווה.

2. 2007

נכון, באופן רשמי 2007 לא התרחשה ב-2008 Per Se, אבל מאחר שלא יצא לי לחוות את רוב המשחקים שיצאו באותה שנה בעצמי, מפאת חוסר חמור בחומרה שלא תרוץ בזעקות אימה אם אני אנסה להפעיל אותם בעזרתה, השנה הקודמת (או לפחות ההיילייטס שלה) נדחסה לשלושת השבועות שעברו מאז שקניתי את וינג. וכמו שאתם יודעים, זו היתה שנה נהדרת ל-PC.

בעזרתו האדיבה של זיירמן, שיחקתי בתור שני החיילים גיבורי Call of Duty: Modern Warfare, באחד מהמשחקים הכי סוחפים שיצא לי לשחק בהם; נכנסתי לחליפת הנאנו של אנשי הכוחות המיוחדים, עם הגרפיקה המשובחת, הפיזיקה הניוטונית ודרישות החומרה לא הגיוניות של Crysis; והספקתי גם להינצל מהתרסקות מטוס היישר לתוך האימה של Rapture, ב-Bioshock שנכון לעכשיו אני חייב להודות שאני מתקשה להבין למה הוא קיבל כל-כך הרבה תשבוחות (כן, זיירמן, אני יודע, אני טיפש. ושמן. זה עדיין לא תירוץ לגרפיקה החלשה, לפחות ביחס למשחקים הקודמים שהוזכרו, לעיצוב המצועצע מדי ולאויבים הבנאליים). אני מקווה שבהמשך הדיעה שלי לגביו תשתפר.
חוץ מזה, נלחמתי במשך 19 שלבים בנסיונותיה של GLaDOS להרוג אותי (ואפילו קיבלתי עוגה) ב-Portal, שנקנה כחלק מהקופסה הכתומה במבצע סוף השנה של Steam.

3. Rock Band 2

אם השנה שעברה עמדה בסימן Guitar Hero, השנה הזאת היתה ללא ספק שנת Rock Band. הכיף שבלהעמיד פנים שאתה מנגן בגיטרה מפלסטיק לא משתווה לכיף שבלהעמיד פנים שאתה מנגן על גיטרה או תופים מפלסטיק, ביחד עם עוד שלושה חברים. אני, אגב, מעדיף להיות הגיטריסט (או הבסיסט, אם ממש חייבים), כי אחרי שני שירים על התופים היד שלי מתחילה לאבד תחושה, ובשביל תפקיד הזמר צריך, אפעס, לדעת לשיר.

פעם הייתי הולך לחברים, נתקל במקרה בגיטרה של guitar Hero, והופך את המפגש למסיבת Guitar Hero מאולתרת. אבל Rock Band כבר מהווה סיבה למפגשים חברתיים בפני עצמה. כי לפעמים אין כמו להעביר ערב בהופעות וירטואליות ברחבי העולם הוירטואלי, להעמיד פנים שאני יודע לנגן ושיש לי אוזן מוזיקלית, ולדעת שעזרתי ללהקה (Achtung Kinder לשלתון!) להשיג עוד קצת מזומנים או מעריצים.

ומצד שני…

קונסולות. לעזאזל אתכן.

אין הרבה דברים מעצבנים יותר מלקנות מכונת משחקים בכמעט 7,000 ש"ח, ואז להבין שאת המשחקים המגניבים באמת ככל הנראה לי ייצא לי לשחק עליה.

תוכן אקסקלוסיבי לקונסולה מסויימת תמיד היה בסביבה. אז זה אמנם מעצבן שרק בעלי Xbox יוכלו לשחק ב-Gears of War 2, רק בעלי PS3 יוכלו ליהנות מ-Little Big Planet ורק בעלי Wii יוכלו לקלל את הרגע בו קנו את Far Cry Vengeance , אבל זה משהו שאני מוכן לקבל.

מה שאני לא מבין זה למה The Force Unleashed הגיע לכל קונסולה אפשרית, נייחת וניידת כאחת, כולל טלפונים סלולריים, ורק ה-PC נשאר יתום. למה היינו צריכים לחכות חצי שנה עד ש-GTA IV יגיע למחשב הביתי, רק בשביל לגלות שמדובר בגרסה מלאת באגים? ולמה אם אני רוצה להזמין אלי הביתה חברים בשביל לשחק ב-Rock Band 2 או Guitar Hero: World tour אני צריך גם להוציא עוד כמה אלפי שקלים בשביל לרכוש קונסולה שתוכל להריץ את המשחק? תקנו אותי אם אני טועה, אבל שוק ה-PC עדיין גדול בהרבה מהשוק של כל אחת מהקונסולות. אז למה החברות עדיין מעדיפות לפתח פורטים ל-PS2 ולא ל-PC?

אחד הדברים המוצלחים ביותר מבחינתי ב-2008 הוא ריבוי הקונסולות. אם אני מפשפש בנבכי הנוסטלגיה, אני נזכר שהפעם האחרונה שהיו לי כל כך הרבה פלפטורמות משחק הייתה כשהייתי בן 9; באותם ימים של תמימות היה לי מחשב, מגסון (+מתאם ל-NES!), וגיימבוי. והנה 2008 מסתיימת בשעה טובה, ואני מגלה שאני אבא גאה למחשב, XBox, PSP ופלאפון עם Windows Mobile.

אז למעט הגעתי לבלוג, אירוע שללא ספק היה המשמעותי ביותר עבור עידן, הייתה שנה עמוסה;

1. Fallout 3

אני, ורבים אחרים חיכינו לפרק השלישי בסדרת Fallout מאז יציאתו של המשחק השני. מעניין היה לראות איך שהמשחק לאחר יציאתו יצר שתי קבוצות מרכזיות – אלו ששנאו את המשחק, ואלו שמתו עליו. אני כמובן נמנה על הקבוצה השניה; המשחק בעיני מגלם שילוב מוצלח של מספר אלמנטים קריטיים שאני דורש מהז'אנר – עולם חי ומקיף, דמות ניתנת לשינוי בצורה שמשפיעה על התנהלות המשחק וכמובן מערכת קרב אפקטיבית.

מעבר לקריטריונים הבסיסיים שהצבתי, Fallout 3 גם מככב בגרפיקה והסאונד, שני מרכיבים שמוסיפים המון ליכולתו לשאוב את השחקן פנימה. אז נכון שיש פערי לוגיקה בסיסיים בצורת שאלות בסיסיות למדי – מאיפה בא האוכל? מאיפה המים הנקיים? למה אף אחד לא עובד?  אבל בעיני אין ספק שמדובר בתוספת מרשימה מאוד לסדרה  האהובה.

2. Good Old Games

כביכול מדובר באתר כמו כל אחד אחר מסוגו – פתיחת גישה למשחקים ישנים הניתנים להורדה עם טרחה ומחיר מינימאליים. אבל כשבוחנים אותו לעומק, מגלים איכות שירות שלא ניתנת באף מקום אחר. המשחקים נטולי DRM לחלוטין, ובאים כאשר הם עטופים ב-Installer ונבדקו ספציפית למערכות ההפעלה הנוכחיות. המשחקים הניתנים להורדה זמינים כאשר הם כבר עודכנו לגרסתם האחרונה, וניתן להורידם עד כמה פעמים שרק רוצים. וכמובן, מרגע הקנייה שלל התוספות הקיימות למשחק יהיו זמינות גם כן – מה-Manual דרך רקעים שונים ולפעמים גם חומר נוסף.

כלל הדברים הקטנים האלה מצטברים לידי חוויית משתמש מעולה שבהחלט שווה את ה-5.99$ שלי. שווה גם לחזור ולבדוק אותם פעם בכמה זמן, כי עולם התוכן המוצע גדל על בסיס שבועי!

3. Geometry Wars 2

למרות שעידן כבר הקדים אותי וציין את גדולת המשחק הקטן הזה בפוסט שלו, אין סיכוי שאני אוכל להימנע מלזרוק את המילה שלי בעניין. מעבר לדברים שעידן כבר ציין (כמו גדולתם של ערבי Geometry Wars), אני חייב לציין שהמשחק מככב בראש ובראשונה בקטגוריית "ההשקעה המשתלמת של השנה".

אין לי צל של ספק היום שהיחס בין השעות שהשקעתי במשחק לבין העלות שלו הוא הקיצוני ביותר מכלל המשחקים שהיו לי אי פעם. במחיר המגוחך ששילמתי עליו קיבלתי שעות על גבי שעות של Replay Value כמו שלא נתקלתי בשום מקום אחר. וכמובן, שהאלמנט התחרותי רק משתדרג כשמכניסים את ה-XBox Live לעניין – והתחרות מול אנשים אחרים.

 ואחרי כל זה, גם משהו רע – 

אחרי שקיבלתי את ה-Xbox שלי, אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לחבר אותו ל-Live. במבט ראשון זה נראה מבטיח; משחקים להורדה, סרטים, סדרות, קדימונים, גרסאות דמו למשחקים חדשים וכמובן ה-Xbox Originals. אבל אחרי התעסקות של כמה שעות הבנתי את הפער הגדול: בגלל שלישראל לא מוגדר Xbox Live Region, כל משחק שחסום אפילו בצורה המינימאלית ביותר לא ניתן להורדה.

זו מגבלה מגוחכת שנגזרת ממציאות שבה יש חוקי זכיינות וקופירייטס שונים בהתאם למדינה שבה בעל הקונסולה נמצא. למראית עין לא אמורה להיות סיבה שאני לא אקנה את Halo הקלאסי, אבל לצערי זהו המצב ולא מסתמן שזה הולך להשתפר. אז למעט לשלם עבור פרוקסי, לא נראה שיש פתרון קסם לנושא. וחבל, כי בפועל זה מסרס חלק לא זניח מהכוח של ה-Xbox.

2008 תזכר אצלי בעיקר בתור השנה בה קניתי, לראשונה בחיי, קונסולה נייחת. עד אז נהגתי להשאיל פלייסטיישן 2 מחברים, מדי פעם. אבל החל ממאי השנה, הפכתי לבעלה הגאה של קונסולת Xbox 360 חדשה ונוצצת. ה- PC עדיין לא ננטש. אני מאוד מחבב את ה- PC שלי. אבל אם יש דבר אחד שקונסולות ה- Xbox 360 הקנתה לי, זה גיוון.

גיוון, ו- Geometry Wars 2.

1. Geometry Wars 2

מה אני יכול להגיד על המשחק הזה שכבר לא כתבתי מעל דפי הבלוג הזה? אחרי שאמרתי שהמשחק המקורי הוא הסיבה הכי טובה לשדרג ל- Windows Vista? אחרי שכתבתי כל כך הרבה מילים משבחות על המשחק שבוע לאחר שהוא יצא? אחרי ששבוע בודד לאחר מכן, התחלתי מסורת (שמחזיקה עד היום) של "ערבי Geometry Wars"?

שום דבר. Geometry Wars 2 הוא משחק קטן, הוא משחק זול, והוא גם המשחק שמהווה עד היום בסיס ליותר מדי אינטרקציות שלי עם חבריי למקום העבודה ("נחש מה? אתמול שברתי את השיא שלך ב- Pacifist"). בהתחשב בכל זה, האפשרות שמישהו לא ירצה להוציא עליו מחיר זעום של עשרה דולרים נראית לי מופרכת לחלוטין.

2. Audiosurf

אם אנחנו כבר בנושא של אובססיות חולניות – הנה עוד משחק ששיתק אחוז מכובד מכותבי הבלוג למשך זמן ממושך. Audiosurf גרר המון תגובות: תגובות של אנשים שחושבים שלא מדובר ביותר מויזואליציה נחמדה לשירים ב- MP3. תגובות של אנשים שמעדיפים לשחק במצב המשחק הפשוט ביותר שלו, כי כל מצב משחק אחר מפריע להם להנות מהמוזיקה. תגובות של אנשים שחושבים שבסך הכל, המסכים שהוא יוצר לא מתאימים למוזיקה בצורה כזאת טובה כמו שאנשים כמוני טוענים. אבל התגובות האלה מהוות את החלק הזעום מתוך קבוצה רחבה של אנשים שהתמכרה אליו באופן מוחלט. קבוצה שכל הזמן מנסה להכניס שירים נוספים למשחק כי "מעניין איך השיר הזה יעבוד בתור מסך ב- Audiosurf". קבוצה שכוללת אנשים שעושים את כל שביכולתם כדי להגיע למקום הראשון בדירוג העולמי של שיר מסוים, שחביב עליהם במיוחד.

משחקים כמו Guitar Hero או Rock Band גורמים לנו לייחל לאפשרות לנגן את השירים האהובים עלינו במסגרת המשחק. הם גורמים לנו, כשאנחנו שומעים את השירים האלה, לראות מול העיניים את ממשק המשחק, ולחשוב איך הוא יתאים לשירים הללו. כשאנחנו משחקים ב- Audiosurf, אנחנו לא חייבים רק לפנטז. בתוך שתי לחיצות, אנחנו יכולים להריץ את השירים האלה בתוך המשחק. וזה עובד נהדר.

3. GTA IV

תנו לי להודות בזה וזהו: GTA IV הוא הסיבה לכך שקניתי Xbox 360. הוא השפיע גם על התזמון (חשבתי לקנות קונסולה בזמן כלשהו, לא תכננתי שזה יקרה במאי השנה), וגם על הבחירה ב- Xbox 360 מתוך הדור הנוכחי של הקונסולות (המחשבה המקורית שלי היתה יותר בכיוון של Wii).

בהתחשב בכמות ההייפ שהיתה לי לקראת המשחק הזה, אין ספק שלא מיציתי את GTA IV כהלכה. אבל זה לא רק מכיוון שלא היה לי מספיק זמן לשחק בו. זה מכיוון שגם שכשיחקתי בו, התקדמתי כל כך מעט בעלילה הראשית.

הרבה מילים כבר נכתבו ברשת על Liberty City של GTA IV, אבל אני כמעט ולא כתבתי אפילו מילה אחת. אז תנו לי לחזור על מה שאמרתי אצל ה- GarageGeeks בשבוע שעבר: Liberty City היא העיר הוירטואלית הכי מרשימה, הכי "חיה ונושמת" שראיתי אי פעם במשחק כלשהו. ומה שמדהים אפילו יותר הוא שההישגים הטכנולוגיים הללו אף פעם לא גונבים את הפוקוס למכניקת משחק מלוטשת ונהדרת, כמעט מחוסרת טעויות. כמובן, אפשר להתלונן על אלמנטים מסוימים של GTA IV (יאצי עושה את זה מצוין), אבל אלה הן תלונות קטנות וקטנוניות. בערך כמו להגיד ש"הבוס האחרון ב- Half Life הוא לא משהו", אף אחת מהן לא פוגעת אפילו בקצת בעובדה שמדובר באחד המשחקים הגדולים ביותר שהנחתי עליהם את כף ידי.

ומצד שני…

DRM.

יריית הפתיחה היתה כבר בשנה שעברה, עם הגנת התוכנה המעצבנת על BioShock. אבל מה שהתחיל כקוריוז דבילי למדי ב- 2007, התחיל להתפשט בצורה מדאיגה במהלך 2008. Mass Effect, Spore, Far Cry 2 – כולם מכילים בתוכם צורה כלשהי של DRM. כולם הוכיחו חוסר יכולת מוחלט להתמודד עם פיראטיות. ובכל זאת, חברות המשחקים מתעקשות להגביל את העותקים החוקיים לחלוטין שאנחנו קונים בחנויות. ואחר כך הן עוד מתפלאות למה גיימרים בורחים לקונסולות. תפסיקו עם זה כבר.

הנה אנחנו מתחילים שוב.

בשנה שעברה, החלטנו כאן בבלוג לסכם את השנה בצורה חופשית ככל האפשר. כל אחד מכותבי הבלוג (והיו שלושה כאלה, בסוף שנת 2007) הקדיש את פוסט סיכום השנה שלו לשלושה אירועים שהפכו את השנה לקצת טובה יותר עבורו, ואירוע אחד שהפך אותה לכיפית קצת פחות. האירועים הללו היו יכולים להיות כל דבר: מעצם העובדה שהוא שיחק במשחק מסוים, דרך סרטוני הפלאש של יאצי, ועד לבובה של Big Daddy שנשלחה אליו הביתה.

השנה, אנחנו הולכים לעשות את אותו הדבר.

כמובטח, ביום חמישי האחרון ביקרתי ב"אליפות ישראל במשחקי מחשב לשנת 2008" שארגן אתר Vgames. ההגעה למקום היתה יותר מורכבת ממה שציפיתי – בדרך למקום האירוע הייתי צריך להתחרות בגשם, פקקים וקהל של אלפי מבוגרים וצעירים כאחד שנהרו ביחד איתי לגני התערוכה – אני במטרה להגיע לאליפות ישראל, והם במטרה להגיע לפסטיגל. לא נעים.

לאורך החצי-עשור האחרון, הייתי לא-מעט פעמים במסיבות רשת המוניות. אחרי כל כך הרבה זמן, קצת מפסיקים להתרשם מהעובדה שכל כך הרבה גיימרים (יותר מאלף, אם כי אין לי מספר מדויק יותר מזה) התכנסו להם תחת קורת גג אחת, ומיד העיניים מתחילות לנדוד מנקודה לנקודה ברחבי העולם בגישה תועלתנית-משהו, בניסיון לראות מה יש למקום להציע למבקר המזדמן.

התשובה לשאלה הזאת מורכבת מהרבה סעיפים. באליפות היה אפשר למצוא לא מעט דוכנים של ספונסרים שונים ומשונים (אינטל ונטוויז'ן הם הראשונים שקופצים לראש, אבל היו שם עוד הרבה), טורנירים למגוון משחקי מחשב וקונסולות, עמדות פתוחות למשחקים, מפגשי קהילה, וכמובן, מסיבת רשת מסיבית למדי, שכללה, בהערכה גסה בלבד, כמה מאות אנשים. חוץ מזה, הערך האמיתי של האירוע הזה, במיוחד עבור בחור כמוני שלא מביא איתו מחשב או קונסולה מהבית (בגשם הזה? השתגעתם?) הוא באפשרות לפגוש אנשים מהקהילה, מוכרים יותר ומוכרים פחות (בין השאר, יצא לי להפגש שם עם אנשי "המשחקיה").

בהעדר תמיכה ראויה של חברות המשחקים בארץ באירוע, היה מוטל על הקהילות הללו לארגן חלק מהפעילויות שלהם. יובל בירב סיפר לי שחברי הקהילה הם אלה שהביאו את הקונסולות והמשחקים עליהם התבצעו הטורנירים. בעוד שכואב לי שחברות המשחקים הישראליות מפנות כתף קרה לפעילות הזאת, יש משהו שקצת מחמם את הלב בצפייה בחברי קהילה מסויימת מתארגנים ביחד על מנת להפוך את האירוע שויגיימס ארגנו להם לקצת גדול וכיפי יותר עבורם.

הבעיה שלי היא שאם שופטים על סמך האירוע הזה, כמעט שום דבר לא השתנה בשנים האחרונות בסצינת המשחקים הישראלית. העולם הזה עדיין נשלט, ביד רמה, ע"י Counter Strike.

זה לא רק אני אומר. גם בתגובות לכתבת הסיכום שפורסמה בויגיימס נשמעים לא-מעט קולות על כך שהייצוג ל- CS הוא קצת גדול מדי. מסיבת הרשת באירוע היתה עמוסה בכמה שורות מלאות של מחשבים שהריצו עליהם Counter Strike, ורק חצי שורה שהריצה משחקי Team Fortress 2 (ועוד חצי שורה שהריצה משחק של Battlefield). על משחקים "קטנים" יותר בכלל אין טעם לדבר. Left 4 Dead? מוד המולטיפלייר החינמי של Crysis? כלום. אפילו Unreal Tournament בקושי ראיתי שם.

אין לי תלונה לאנשי ויגיימס. בסופו של דבר, אני די בטוח שיחסי הכוחות באירוע משקפים את יחסי הכוחות של הקהילות עצמם. אבל אני, אישית, כבר מזמן הגעתי למסקנה שאין לי טעם להגיע למסיבות רשת גדולות כאלה עם מחשב. במסיבות רשת קטנות, עם חברים, אני עוד יכול להשפיע על אופי המשחקים באירוע. באירוע כזה? אין סיכוי. ולא רק בתחום ה- PC: מישהו חושב שיש סיכוי לאדם כמוני לשכנע את קהילת Xbox 360 לרדת קצת מ- Halo 3 לטובת משחק קצרצר ב- Geometry Wars?

אז אם מורידים את האפשרות התאורטית שלי להשתתפות במסיבת הרשת, אנחנו נשארים עם טורנירים, דוכני ספונסרים, וכמה עמדות פתוחות. רק האלמנט השלישי מהרשימה הזאת באמת מעניין מישהו שהגיע למקום בעקבות שמועות שהתרוצצו מפה לאוזן. גיימר לא-מאוד-רציני ששמע שיש בגני התערוכה אירוע שקשור למשחקים. זאת הקטגוריה שצריכה לזכות למשקל הרציני ביותר, לדעתי, אם ויגיימס רוצים למשוך אנשים שלא משתייכים היום למערכת הקהילות שלהם.

אבל חוץ מהאבחנה הקטנה הזאת, באמת שהיה סבבה. אבל אם לצטט משפט שכתבתי כבר בעקבות מסיבת רשת ש- Gamer ארגן בספטמבר 2005 (ואני לא מצליח למצוא את הקישור, לצערי): תרדו קצת מ- Counter Strike, בסדר?

כמו כל ארה"ב, גם החבר'ה ב- Steam חוגגים את חג המולד. והם חוגגים אותה באמצעות שורה של הנחות מטורפות (שאנחנו נהנים מהן אפילו יותר בזכות העובדה ש- UbiSoft קיבלו קצת שכל, ופתחו את המשחקים שלהם לקנייה דרך Steam גם באירופה). אבל מה שבאמת מגניב בסיפור הזה הוא שההנחות האלה כוללות קבוצה של משחקים שנמכרים בדולר אחד בלבד, ביניהם חבילת ההרחבה הראשונה והמצוינת ל- Half Life (שנקראת Opposing Force) וחבילת ההרחבה השניה והטובה-פחות, Blue Shift. עסקה ממש טובה, במיוחד אם כבר קניתם את Half Life המקורי באותו המחיר, לא?

אני ועידן דקל, נחושים להגיד שטויות בפני קהל גדול יותר של אנשים, התארחנו בוידאו-בלוג של הגראז' גיקס, שפורסם בנענע10 היום. אנחנו לא אומרים שם הרבה – קצת מסכמים את המשחקים והגאדג'טים הטובים של 2008, ובעיקר יושבים יפה ומחייכים (ובמקרה שלי – שולח מדי פעם מבט חושש למצלמה, כאילו אני רוצה לשאול "מה? מצלמים אותי? No shit!").

הוידאו עלה במקור כאן, אבל אפשר למצוא אותו גם בערוץ ה- Youtube של הגראז' גיקס: