2008 מסתיימת עבורי באקורד קצת צורם. המחשב שלי החליט למות, ואני כותב את מה שקוראים ממחשב של חבר, על מנת שהזיירמן לא יכה בי במטריית צבעי הגאווה שהוא כל כך אוהב. ולמרות זאת, זו היתה אחלה שנה. השנה שבה גם אני נכנעתי ורכשתי Xbox 360. השנה שבסופה, לראשונה, אני עוזב את הקן ומקים בית גיימינג לתפארת מדינת ישראל, בבירתה הלא-רשמית, ראשון.

אז הנה הדברים שעשו לי את זה ב-2008.

1. Rock Band 2

הסיבה המרכזית שבגללה קניתי קונסולה היא שרציתי שיהיה לי, לעצמי, משחק Guitar Hero כלשהו. לפני קצת יותר משנה התאהבתי בקונספט, אך לא הצלחתי למצוא אלטרנטיבה ראויה למחשב האישי. בסוף קניתי Xbox, ובמקום Guitar Hero, הלכתי על האח הגדול והמוצלח יותר: Rock Band 2.

זהו ה-משחק של שנת 2008 מבחינתי, וכנראה גם אחד המשחקים הטובים ביותר בהם שיחקתי אי פעם. פשוט לא נמאס לי ממנו, גם אחרי שסיימתי את מצב ה-Tour וצפיתי בכתוביות הסיום. כאשר אני לבד, אני משחק ב-Challenges, מתאמן על שירים ומנסה לעלות בדרגות קושי. יש לי תחושה ממשית של התקדמות בעוד אני מצליח שירים קשים יותר ויותר. המשחק הוא מהנה יותר בדרגות הקושי הגבוהות, כי מנגנים יותר תווים, והאשליה שאתם באמת מנגנים את השיר הופכת לאמיתית יותר.

אבל השוס האמיתי הוא עם חברים, בלהקה מלאה. כי אז אפשר לעשות אחד על השני פוזות של רוק סטארים. דהיינו, לצרוח לתוך המיקרופון כמו הקורט קוביין שאתם לא, בעוד החבר שלכם מחליק על הרצפה עם הברכיים ודופק סולו גיטרה כמו הסלאש שהוא ממש לא. בקיצור, כולם מתנהגים כמו מטומטמים. וזה נפלא.

2. Left 4 Dead

Valve האלו. כמה כשרון בחברה אחת, תגידו לי? איך הם עושים את זה פעם אחר פעם בעוד חברות אחרות תמיד נופלות בשלב מסוים לתהום הבינוניות? Left 4 Dead הוא עוד הברקה שלהם, ומשחק ה-Multiplayer של 2008 עבורי.

"מה זה החרא הזה?", שאל אותי מישהו ששיחק בדמו לבדו. עוד משחק שהורגים בו מלא זומבים? נו, באמת. ניסיתי להסביר לו שלשחק ב-Left 4 Dead עם בוטים זה כמו לשחק פינג פונג עם עצמך. זה פשוט לא עובד. עם עוד שלושה חברים, לעומת זאת – וואו. כפי שעידן הסביר, האחווה שנוצרת כששמים כמה חברים בסיטואציות בלתי אפשריות, היא משהו שלא ראיתי באף משחק אחר. Left 4 Dead מאלץ אתכם לעזור זה לזה ולהיאבק בשיניים כדי שכולם ישרדו. נסו להתמודד לבד עם גל של זומבים שמגיע אחרי שהקיא עליכם Boomer ותבינו למה אני מתכוון.

אה, ודקל? סליחה שפוצצתי לך את הראש עם שוטגאן. זה רק כי אתה שמן.

3. העולם על פי אינטל

כן, נו, זה קצת יומרני להזכיר את הבלוג שאני כותב בו, אבל עדיין. יש לי הרגשה שמשהו טוב קורה כאן. מאז שעזבתי את גיימר הייתה חסרה לי קהילה שבה אני אוכל לכתוב על משחקים, ולהתווכח עם אחרים. תבינו, אני מסוג האנשים שחייב לבלבל למישהו את המוח אחרי שאני משחק במשהו מגניב, או מתעצבן ממשהו מטומטם. אני חושב שהשנה "העולם על פי אינטל" כמעט ולגמרי מילא את החסך הזה שלי. אז תודה לזיירמן שהקים את הבלוג, ותודה לכם, שהסכמתם שנבלבל לכם את המוח.

ומצד שני…

Steam. אני שונא שונא שונא שונא את התוכנה הארורה. למה לעזאזל חבורת גאונים כמו Valve לא מצליחה לתקן את הדבר השבור והמחורבן הזה? תארו לעצמכם את התמונה הבאה: שבת בערב. קבענו לשחק Left 4 Dead בשעה 17:00. משעה 15:00 אני מנסה להתחיל להתחבר ל-Steam. לא מצליח. מוחק הכל, מתקין מחדש, ריסטרט למחשב, נאדה. בסוף מצליח להתחבר, רק כדי להפעיל את המשחק ולקבל את ההודעה: This game is currently unavailable.

מה לא זמין?! אחותכם לא זמינה!!! אני שילמתי 45$ על המשחק ועכשיו הוא לא זמין? גררר. בסופו של דבר עוברים יומיים שלמים מהרגע שבו רציתי להתחיל לשחק במשהו, שרכשתי במיטב כספי, עד הרגע שבו המשחק מסכים לעלות. וזה באמת משהו שאינו מתקבל על הדעת.

אני דווקא די חיבבתי את Steam בהתחלה. זו תוכנה שיש לה המון פוטנציאל לאגד בתוכה את כלל משחקי ה-PC ולהפוך אותם להרבה יותר נגישים עבורכם, מכל מחשב בו תימצאו. שלא לדבר על הנחות משמעותיות במחירים, פה ושם. הבעיה היא שהמשחקים ממש לא נגישים, וכרגע מה שאני רוחש כלפי Steam זה בעיקר שנאה יוקדת. כעת, כשיש לי ברירה, אקנה את כל המשחקים שלי מחוץ ל-Steam.

כמו קודמתה, נראה ש-2008 תיזכר אצלי בעיקר בזכות החודשים האחרונים שלה.

אמנם, אפשר לזקוף את זה לחובת אפקט שרק, או לחובתו של הזכרון הרעוע שלי, שמתקשה להכיל אירועים שקרו לפני יותר מחודשיים, אך בכל מקרה, עבורי 2008 מסתכמת בנובמבר ודצמבר, וכמעט כל מה שקרה בה סובב סביב המחשב החדש שלי, וינג.

1. עידן קונה את וינג

עם כל הסיפורים מסביב לפרוייקט הקטן שלי (איומי תביעה מצד "אייבורי", כתבה ב"הארץ", תלונות על הכתיבה הטרחנית והלא מקצועית שלי ב"נענע" ועוד) נדחקה הצידה העובדה שכל הפרוייקט הזה בא על-מנת לשרת מטרה אחת – להכניס מחשב שאני אתגאה בו לחדר שלי. ואני שמח להגיד שאת המשימה הזאת הפרוייקט ביצע בהצלחה.

אמנם הגדרתי את המחשב הזה קודם כל כ"מחשב לגיימינג", אבל היום המחשב הוא קצת יותר מזה. וב"קצת" אני מתכוון להרבה. המחשב הוא כלי העבודה שלי, כלי הלימודים המרכזי, המרכז הבידורי (לטלוויזיה, סרטים ומוזיקה) והדרך היחידה בה אני מתעדכן בחדשות. לכן כמעט כל אלמנט בחיים שלי קיבל שדרוג רציני עם כניסתו של וינג (על-שם וינג ריימס, The strong, black, silent type. כמו המחשב שלי) לחדר. האלמנטים שלא כל-כך שמחים מקיומו של וינג הם שעות השינה (המצומצמות גם ככה) שלי וזמן האיכות עם החברה שלי (מצטער דניאל. אני מקווה שאת מבינה שזה חזק ממני), אבל אני מאמין שאני אצליח להביא אותם ואת וינג לעמק השווה.

2. 2007

נכון, באופן רשמי 2007 לא התרחשה ב-2008 Per Se, אבל מאחר שלא יצא לי לחוות את רוב המשחקים שיצאו באותה שנה בעצמי, מפאת חוסר חמור בחומרה שלא תרוץ בזעקות אימה אם אני אנסה להפעיל אותם בעזרתה, השנה הקודמת (או לפחות ההיילייטס שלה) נדחסה לשלושת השבועות שעברו מאז שקניתי את וינג. וכמו שאתם יודעים, זו היתה שנה נהדרת ל-PC.

בעזרתו האדיבה של זיירמן, שיחקתי בתור שני החיילים גיבורי Call of Duty: Modern Warfare, באחד מהמשחקים הכי סוחפים שיצא לי לשחק בהם; נכנסתי לחליפת הנאנו של אנשי הכוחות המיוחדים, עם הגרפיקה המשובחת, הפיזיקה הניוטונית ודרישות החומרה לא הגיוניות של Crysis; והספקתי גם להינצל מהתרסקות מטוס היישר לתוך האימה של Rapture, ב-Bioshock שנכון לעכשיו אני חייב להודות שאני מתקשה להבין למה הוא קיבל כל-כך הרבה תשבוחות (כן, זיירמן, אני יודע, אני טיפש. ושמן. זה עדיין לא תירוץ לגרפיקה החלשה, לפחות ביחס למשחקים הקודמים שהוזכרו, לעיצוב המצועצע מדי ולאויבים הבנאליים). אני מקווה שבהמשך הדיעה שלי לגביו תשתפר.
חוץ מזה, נלחמתי במשך 19 שלבים בנסיונותיה של GLaDOS להרוג אותי (ואפילו קיבלתי עוגה) ב-Portal, שנקנה כחלק מהקופסה הכתומה במבצע סוף השנה של Steam.

3. Rock Band 2

אם השנה שעברה עמדה בסימן Guitar Hero, השנה הזאת היתה ללא ספק שנת Rock Band. הכיף שבלהעמיד פנים שאתה מנגן בגיטרה מפלסטיק לא משתווה לכיף שבלהעמיד פנים שאתה מנגן על גיטרה או תופים מפלסטיק, ביחד עם עוד שלושה חברים. אני, אגב, מעדיף להיות הגיטריסט (או הבסיסט, אם ממש חייבים), כי אחרי שני שירים על התופים היד שלי מתחילה לאבד תחושה, ובשביל תפקיד הזמר צריך, אפעס, לדעת לשיר.

פעם הייתי הולך לחברים, נתקל במקרה בגיטרה של guitar Hero, והופך את המפגש למסיבת Guitar Hero מאולתרת. אבל Rock Band כבר מהווה סיבה למפגשים חברתיים בפני עצמה. כי לפעמים אין כמו להעביר ערב בהופעות וירטואליות ברחבי העולם הוירטואלי, להעמיד פנים שאני יודע לנגן ושיש לי אוזן מוזיקלית, ולדעת שעזרתי ללהקה (Achtung Kinder לשלתון!) להשיג עוד קצת מזומנים או מעריצים.

ומצד שני…

קונסולות. לעזאזל אתכן.

אין הרבה דברים מעצבנים יותר מלקנות מכונת משחקים בכמעט 7,000 ש"ח, ואז להבין שאת המשחקים המגניבים באמת ככל הנראה לי ייצא לי לשחק עליה.

תוכן אקסקלוסיבי לקונסולה מסויימת תמיד היה בסביבה. אז זה אמנם מעצבן שרק בעלי Xbox יוכלו לשחק ב-Gears of War 2, רק בעלי PS3 יוכלו ליהנות מ-Little Big Planet ורק בעלי Wii יוכלו לקלל את הרגע בו קנו את Far Cry Vengeance , אבל זה משהו שאני מוכן לקבל.

מה שאני לא מבין זה למה The Force Unleashed הגיע לכל קונסולה אפשרית, נייחת וניידת כאחת, כולל טלפונים סלולריים, ורק ה-PC נשאר יתום. למה היינו צריכים לחכות חצי שנה עד ש-GTA IV יגיע למחשב הביתי, רק בשביל לגלות שמדובר בגרסה מלאת באגים? ולמה אם אני רוצה להזמין אלי הביתה חברים בשביל לשחק ב-Rock Band 2 או Guitar Hero: World tour אני צריך גם להוציא עוד כמה אלפי שקלים בשביל לרכוש קונסולה שתוכל להריץ את המשחק? תקנו אותי אם אני טועה, אבל שוק ה-PC עדיין גדול בהרבה מהשוק של כל אחת מהקונסולות. אז למה החברות עדיין מעדיפות לפתח פורטים ל-PS2 ולא ל-PC?