לפני כמה חודשים טובים רשמתי כאן על כך ש- Intent Media הולך להעניק פרסים למבקרי המשחקים המוצלחים ביותר. בין השאר, קישרתי לכתבה של GameDaily BIZ שבה צוטט, בין השאר, מבקר המשחקים החביב עלי (קיירון גילן). קיירון אמר שהעובדה שהמצביעים בטקס יהיו חברות המשחקים עצמם שקולה לכך שאסירים בכלא יצביעו על הסוהר החביב עליהם.
ובכן, קיירון בעצמו היה משועשע לגלות היום שהוא נמצא ברשימת המועמדים.
יהיה מאוד משעשע לראות איך הוא יגיב אם וכאשר הוא יזכה.
אל תשחקו בעותקים גנובים של משחקים! באמת! זה עלול לגרום לגמד צהוב קטנטן לרדוף אחריכם ולהרביץ לכם!
(אני רק רוצה לציין שאף על פי שאני נגד הורדת משחקים מכל סוג שהוא, הגנות התוכנה הפולשניות של השנים האחרונות גורמות לכך שאם יהיה הבדל כלשהו, הוא בדרך כלל יהיה לטובת הגרסאות הפרוצות. אבל עדיין, הכוונה הכללית של הוידאו המצורף מבורכת)
לא שזו ידיעה כל כך משמחת, אחרי שהמשחק השלישי הרס לחלוטין את הקו העלילתי שהתחיל במשחק השני ובאופן כללי הרס לחלוטין את הרושם הטוב שהמשחק הזה השאיר אצלי… אבל היי, אולי הם יעשו את זה בסדר הפעם.
זה לקח קצת זמן, אבל סוף כל סוף התפניתי לקרוא את המאמר של קיירון גילן (שכותב ב- Rock, Paper, Shotgun, בנוסף לעוד כמה מקומות) על החשיבות של ארוטיקה בכלל (וסקס בפרט) בעולמם של הסימים. זה מאמר ארוך למדי, אבל הקריאה שלו מאוד מומלצת.
אני מוכרח להגיד שבתור אחד שפתח את הכתבה שלו על The Sims Online בכך שהוא קיבל הזמנה לאורגיית סייברסקס ושהכתיר את Hot Date בתור חבילת ההרחבה הטובה ביותר של The Sims המקורי, אני בהחלט מבין את הנקודה של קיירון גילן. יותר מזה, זה גם מספק בסיס קצת יותר טוב לגישה האדישה שלי כלפי ה"תוספות" של Nightlife (חבילת ההרחבה שהיא כמו Hot Date, אבל עבור The Sim 2, ובלי להיות טובה כמו Hot Date).
יאללה, לכו לקרוא.
חצי מהבלוגים ואתרי החדשות ברחבי הרשת כבר הספיקו לכתוב על הראיון של קן לוין (נו, מצוות הפיתוח של BioShock) ב- Joystiq, אז התלבטתי אם בכלל לפרסם כאן את הראיון. אבל בכל זאת, רציתי להתייחס לשתי נקודות:
זה הכל. תקראו את הראיון – הוא די מומלץ. גם אם לא אומרים שם שום דבר על BioShock 2.
החבר'ה הטובים מ- Crytek הכריזו שהם הולכים לשחרר את גרסת ההדגמה של Crysis ב- 25 בספטמבר. הם גם אמרו משהו על "הפתעה ענקית" שתכלל בגרסת ההדגמה, אבל בקטגוריה הזו הציפיות שלי קצת יותר נמוכות.
בכל מקרה, אני חושב שכבר הגיע הזמן שאני אקנה מחשב חדש.
בשעה טובה ומוצלחת, כנגד כל הסיכויים, עשיתי את מה שלא האמנתי שאני אצליח לעשות אי-פעם. את מה שחשבתי שישאר לא יותר מחלום רחוק ובלתי ניתן למימוש. סיימתי את Deus Ex: Invisible War.
לפני שתמשכו בכתף ותגידו "אז מה", תנו לי להזכיר לכם את הסיפור שלי עם המשחק הסורר: אף פעם לא הצלחתי לסיים אותו. לא כי הוא קשה מדי או כי נגמר לי הכוח באמצע, אלא בעקבות העובדה שבכל פעם שניסיתי לשחק בו, בשלב כזה או אחר לאורך המשחק המחשב שלי הושמד, פחות או יותר, וכל המשחקים השמורים שלי נמחקו.
ובכן, לא עוד! לפני מספר שעות צפיתי בסיום הרביעי (והאחרון, אם לא מחשיבים Easter Eggs) שיש למשחק הזה להציע לי, ויכולתי להתרווח לאחור. סיימתי את Deus Ex: invisible War.
מכאן והלאה – ראו את עצמכם מוזהרים. אני הולך לנצל את העובדה שאני כותב על משחק שיצא לפני כמעט ארבע שנים בשביל לספיילר אותו כמו מטורף. אם אתם מתכוונים לשחק בו ומסיבה כלשהי עדיין לא הצלחתם לעשות את זה, אין לכם מה לחפש כאן.
אז… עד כמה הוא טוב?
אני הולך להגיד את הדבר הכי ברור מאליו שאני יכול: Invisible War הוא לא משחק מוצלח כמו המשחק שקדם לו. נכון, מדובר במשחק שסבל מהבעיות האופייניות לפיתוח לכמה פלטפורמות במקביל, ונכון – הציפיות מהמשחק הן כמעט בלתי-אפשריות… אבל הבעיות שלו הן קצת יותר מעצבנות.
נתחיל מהגרפיקה. נכון, זה לא חוכמה לצחוק על גרפיקה של משחק שיצא לפני כמה שנים טובות, אבל זה לא מה שאני הולך לעשות. אני הולך להגיד שאפילו בהשוואה ל- Deus Ex המקורי, Invisible War לא נראה מספיק מוצלח. Invisible War ניסה להכניס אותנו לעולם של תאורה ריאליסטית: כשאתם מדליקים מנורה, הצל של הבקבוק שעומד מולה מוטל בצורה משכנעת על הקיר. כשאתם דוחפים מנורה שמשתלשלת בכבל מהתקרה, הצללים שהיא מטילה על החדר מתנדנדים בהתאם. מעין Doom 3 למתחילים. הבעיה היא שזה לא באמת עובד – מרבית המודלים של החפצים והאנשים במשחק מכוערים בפשטותם (אפילו ביחס לאלה של המשחק המקורי), והאפקטים המגניבים של התאורה בעיקר אומרים שהמשחק חשוך מדי. הכל צבוע בשילובים מדכאים של שחור עם עוד קצת שחור, וזה לא משנה אם אני מדליק את האור – התוצאה היחידה שתתקבל היא קצת אור לבן על השולחן שעומד מול המנורה, אבל החדר עצמו לא יקבל רושם מואר יותר. וזה, בסופו של דבר, מעצבן מאוד. כשאני עומד מול מתג ששולט במנורה שנמצאת באותה החדר כמוני, מרים אותו, והתאורה על המתג שאני מסתכל עליו כרגע לא משתנה – אני מיד מתחיל לחשוב שמישהו עובד עלי, ומשחק איתו עוד קצת בשביל לנסות להציג תוצאות טובות יותר. זה די מדכא.
הגרפיקה זה עוד נושא קטן וקל – מה שמפריע הרבה יותר זו העלילה עצמה, ובמיוחד הדמויות. ל- Deus Ex הראשון היו דמויות נהדרות. גנת'ר הרמן שמרגיש רגשי נחיתות כלפי ג'יי.סי, אנה נוואר, וולטר סימונס – אלו היו דמויות שהיא כיף לדבר איתם (ובמקרים מסוימים, להלחם בהם). Helios ואיקרוס היוו קונספט מפחיד במיוחד, שהצליח לזעזע אותי כשהוא הסביר לי שהוא רואה את כל מה שאני רואה ושומע את כל מה שאני שומע. ב- Deus Ex: Invisible War, שום דבר לא מצליח להשאיר חותם באותה המידה. אפילו כשהאינטליגנציה הממוחשבת של אווה ג'ונסון מנסה להשתמש באותו הטריק של איקרוס ולהגיד לי שהיא רואה את כל מה שאני רואה, ההערה הזאת לא מצליחה להרשים יותר מדי. זה לא שאין במשחק כמה הברקות (כמו המפגש עם NG Resonance האמיתית לקראת רגעיו המסיימים של המשחק), אבל מרבית הדמויות לא מצליחות לעורר שום רגש, ואם כן יש במינפסטים שהם מדקלמים קצת יותר מנאומים עייפים – בדרך כלל זה לא מצליח לעבוד. הדוגמה הכי בולטת היא זו של ג'יי.סי דנטון: מהטיפוס השקט והמחושב של המשחק הקודם הוא הפך לנודניק משיחי שמדברכלכךמהרעדשאיאפשרלעקובאחריו בלי לקרוא את הטקסט שמלווה אותו.
אפילו הבחירות במשחק, על אף שהן מגוונות יותר, לא יוצרות תחושה טובה מדי אצל השחקן. במקרה של חלקן – לא כל ההשלכות נחשפות בפני השחקן, וגם כשהשחקן כן מודע להשלכותיו (למשל, אם אני אעשה את X,Y, Z – זה יגרום למותו של פול דנטון), השיקולים לביצוע ההחלטה הם בדרך כלל שיקולי עלות/תועלת שנעשים על פי הפרס המשני של ביצוע מטרות (אני רוצה לעזור ל- Omar, כי הם יתנו לי Biomod לעומת הטמפלרים שיתנו לי סתם כסף) ולא החלטות מוסריות/אידאולוגיות כאלה ואחרות שביצע השחקן (אני רוצה לעזור ל- Omar כי אני רוצה לעזור להם לבצע את מטרתם הסופית).
כל זה לא אומר, כמובן, שמדובר במשחק רע. יש כמה דברים ש- Invisible War מצליח לעשות טוב. וכשאני אומר "לעשות טוב", אני מתכוון ל"לעשות טוב יותר מהמשחק הראשון". אחד הדברים הללו הוא סוף המשחק.
ב- Deus Ex המקורי, סוף המשחק היתה חוויה די מבוזבזת. אף על פי שהשחקן הכיר שלושה צדדים שונים שרוצים להעזר בשירותיו בסוף המשחק, Area 51, שבו סוף המשחק התרחש, היה מאוכלס בחיילי MJ-12 – הצד הרביעי. בצורה הזו, לא משנה איזה סוף השחקן היה רוצה להשלים, הוא בכל מקרה היה צריך לנקות את המסך מאויבים בשיטות שהוא פיתח לעצמו לאורך המשחק. ב- Invisible War, שני המסכים האחרונים מהווים נקודת מפנה: לשלושה צדדים במשחק יש נציגים בכל שלב ושלב, ומטבע הדברים, הם לא אוהבים זה את זה. במסך האחרון – קרבות ירי פורצים כל הזמן בין נציגים של כל צד, והשחקן יכול להרוויח המון מתמרון של הצדדים זה כנגד זה (או ע"י לחימה כחלק מצוות, ולא בעצמו). כל הדינמיקה הזאת הופכת את שני המסכים האחרונים למעניינים הרבה יותר, בצורה די דרסטית, מכל דבר אחר שהיה למשחק להציע עד הנקודה הזו.
למרות הכל, Invisible War הוא עדיין משחק טוב. רוב הנזק נגרם לו מההשוואות למשחק הקודם בסדרה – ואף על פי שחבל שלא נמצא לו יורש שעומד ברמתו ואף מתעלה עליה, התוצאה עדיין ראויה בהחלט לכל שחקן פעולה שמחפש משחק מעט איטי וחכם יותר, או לכל שחקן תפקידים שמחפש משחק עם קצת יותר אקשן. וכמובן, לכל חובבי המשחק המקורי, שרוצים לראות מה לעאזל ג'יי.סי דנטון קשישא עשה ברגע שהסתיים המשחק הקודם.
נראה שהטרנד החדש, במקום לדווח כל מיני שטויות על כך שמשחקי מחשב יגרמו לכם לצאת למסע רצח המוני, הוא לדווח על נזקים פיסיים שעלולים להגרם לכם בעקבות משחקי מחשב ווידאו. הבעיה העיקרית היא שהדיווחים האלה הם שקולים הרבה יותר, ורוב הזמן הם פשוט צודקים.
אוקיי, אז אולי משחקי מחשב ששוברים לכם את הידיים הם לא בעיה נפוצה כל כך, אבל בעיות בגב שנגרמות בעקבות ישיבה ארוכה מול המחשב – כן. בתור מישהו שמבלה את מרבית שעות העבודה והפנאי שלו מול מחשב (לא רק במשחקים, אבל זה זניח), ובהתאם – מרגיש מפעם לפעם כאבי פרקים שונים ומשונים או אי-אלו בעיות בגב, כל מה שאני יכול להגיד זה "תקשיבו לפיזיותרפיסטים מניו-זילנד". יש להם פואנטה, באמת.