שחר לנגבהיים (אולי אתם מכירים אותו מ- Gamer) ביקש לפרסם בבלוג פוסט אורח ובו כמה מילים חמות על World of Goo. הנה מה שהוא כתב:

סיימתי לשחק ב- World of Goo לפני כשבוע, והזמן שעבר עזר לי להפסיק לצייץ בהתלהבות שזה המשחק הכי טוב שיצא השנה. הוא מהנה וממכר, אך לא בצורה עד-כדי-כך יוצאת דופן. מצד שני, אני עדיין בונה, לפחות פעם ביום, מגדל במצב הבנייה החופשית שלו.

זה מפני שעולמו של גו עושה דבר מאוד חכם – הוא מראה בזמן אמת את המיקום בדירוג. הוא לא מחכה שהמגדל ייפול בכדי שתצוץ הודעה "יופי! הגעת למקום ה-5678 בעולם!" או בכדי להראות טבלה. החל מהכדור הראשון שחיברתי למגדל, המשחק כתב, בצד, בדיוק כמה מגדלים יותר גבוהים משלי היו. ההנאה שבלראות את המספר הזה קטן ממאה-ומשהו-אלף (מה שאומר, בתקווה, שיותר ממאה אלף עותקים מהמשחק נמכרו – יי!) ועד, כעבור חצי שעה של מאמץ הנדסי, מספר בטווח המאות הספורות היא הנאה שנובעת גם מהבנייה עצמה, אבל גם מתחושת ההישג בכל פעם שהנחתי עוד כדור גבוה יותר וראיתי את מקומי בדירוג הולך וגבה.

מצב כזה, של עדכון מתמשך, אפשר לעשות בדרך מהנה ויעילה רק במבחר מאוד מצומצם של משחקים. אם יעשו את זה במשחק עם יריבים, או סוג אחר של משחק סכום-אפס, זה עלול גם לפגוע, מפני שכאשר המשחק מכה בך בכך שהדירוג שלך ירד, זה רק מוריד מוטיבציה. באותה המידה, במשחק בו אין לך התקדמות על פי הקצב שלך אלא על פי קצב קבוע, כמו אודיוסורף, גם תחושת ההישגיות של כזה מעקב תהיה חלקית ופחות מספקת.

אבל בעולמו של גו עושים את זה נכון, ואמנם סביר להניח שאם עולמו של גו יהפוך לפופולארי במיוחד המאייה העליונה תהפוך לסטאטית כאשר המכורים לדבר ישתלטו עליה, אבל נכון לכרגע, אני בכל יום שואף להגיע שוב למקום 99 ומעלה. הייתי רוצה לראות עוד משחקים שדוחפים את השחקן בצורה כזו – אם טבלאות הניקוד וההישגים הן האופנה הנוכחית לגורם מניע במשחק, אין שום סיבה להסתפק בטבלאות הסטאטיות של ימים עברו. דינאמיות ועדכון מתמשך הם צו השעה – למרות שבסופו של דבר, להגיע למקום גבוה זה מספק, אבל בעולמו של גו, המטרה שלי בכל רגע נתון היא לבנות מגדל גבוה יותר מזה של האיראני. גאווה לאומית – בזה אני תמיד מצליח.

אחד המשחקים המסקרנים יותר שיוצאים במהלך חודש נובמבר (בהתחשב בכך שמסתמן שאני מחכה לגרסת המחשב האישי של Mirror's Edge) הוא Tom Clancy's EndWar. הרעיון, למי שעוד לא שמע: משחק אסטרטגיה בזמן-אמת עבור קונסולת ה- Xbox 360, שמפצה על המחסור בעכבר ומקלדת באמצעות פקודות קוליות.

השאלה הכי מסקרנת, לצורך ההחלטה שלי אם להתקרב למשחק או לא, היא "האם הדבר הזה עובד, בכלל?". אז הורדתי את גרסת ההדגמה של המשחק מה- Xbox Live, והחלטתי לקחת את EndWar לסיבוב, בשביל לראות האם הזיהוי הקולי שלו מסוגל להחזיק מים. התשובה היא "בערך".

הכניסה למשחק, בה המשחק מנסה ללמד אותי להגיד כמה פקודות, היא מרגיזה ומתישה במיוחד. ביליתי כעשר דקות מול ה- Xbox המעצבן שלי, צועק "Unit one move to Alpha!" בשלל אינטונציות, בניסיון לגרום לו להכיר בפקודה שאמרתי כרגע. אין לי מושג אם בשלב הזה המשחק עשה תהליך של היכרות עם הקול שלי, אבל מהרגע שהצלחתי לגרום לו להכיר בפקודה המעצבנת הזאת, שאר הפקודות עבדו כמעט ללא בעיות.

אני מדגיש את ה"כמעט" הזה, כי במסך הראשון של המערכה לשחקן היחיד שגרסת ההדגמה הציעה לי, לא צצו בעיות מיוחדות. אבל ברגע שמספר היחידות שאני שולט בהן עלה אל מעל ל- 3, המשחק התחיל קצת יותר להסתבך עם המספרים והמטרות שמסרתי לו, ומצאתי את עצמי חוזר על פקודות מסוימות כמה פעמיים, או פשוט נכנע ומבצע את הפקודה באמצעות לחיצות על הגיימפאד.

אבל בסך הכל, הזיהוי הקולי עובד בצורה מרשימה למדי, ואין ספק שיש משהו מגניב באופן מאוד יסודי בפיקוד על צבא באמצעות פקודות קוליות ולא באמצעות סימון ריבועים על המסך עם העכבר. למעשה, מעט הניסיונות שלי לשלוט ביחידות באמצעות הגיימפאד, גרמו לי לתהות אם באמת אפשר לגרום למשחק אסטרטגיה בזמן-אמת לעבוד בקונסולות ללא צורת שליטה מוצלחת כזו.

האלמנט שקצת פחות הועבר כראוי בגרסה ההדגמה הזאת הוא הצורה שבה משחק האסטרטגיה עצמו עובד: לא הספקתי להבין בדיוק איך הוא בנוי, לא מצאתי Tutorial ראוי שהסביר לי את כל הפקודות ואת כל הצורה שבה "נקודות השליטה" פועלות במשחק, ולא ממש הצלחתי להסיק איך אני שולט בקבוצות של כמה יחידות שונות. ובכל מקרה, נראה שהמשחק לא ממש נותן לי תחושה של שליטה ונוכחות בשדה הקרב באמצעות זוויות מצלמה קצת מוגבלות מדי.

בכל זאת, הסתקרנתי. אם לא יהיו לי בעיות מיוחדות של מחסור קיצוני בזמן פנוי (אפילו יותר מבדרך כלל), אני מתכנן להזמין את EndWar ברגע שהוא יוצא. זה נראה מעניין.

בהצתה מאוחרת אופיינית, רציתי להפנות אתכם לסדרה של פוסטים נפלאים בבלוג המוצלח The Brainy Gamer של מייקל אבוט. הסדרה, שמונה ארבעה פוסטים, מסתיימת בפוסט "No more game shame" (שמכיל קישור לכל השלושה האחרים), ובמהלכם מנסה להתמודד מר אבוט עם אחת הבעיות הבסיסיות ביותר של גיימרים מבוגרים ומתבגרים: בשעה שכולם מסביבנו עוסקים בדברים "רציניים" של "מבוגרים" (כמו להשתכר בפאבים או לצפות בסדרות ריאליטי), הגיימרים נשארים תקועים-לכאורה בילדות מנטלית, "משחקים".

וכאן, טוען מר אבוט, טמונה רוב הבעיה. הבעיה היא לא (רק) בעיה של תפיסה. אנחנו מנסים למכור משחקי מחשב למבוגרים על בסיס הערך הרגשי/שכלי שלהם. Civilization הוא משחק עמוק ומסובך. BioShock הוא משחק מעורר מחשבה שמתכתב עם כתביה של איין ראנד. Planescape: Torment מנסה להגיד משהו עמוק על טבעו של האדם. אבל הבעיה שלנו היא שעדיין מדובר, בצורה הכי בסיסית, ב"משחקים". בסרט צופים. ספר קוראים. אבל ב- BioShock… משחקים.

והגיע הזמן להפסיק להתנצל על זה. קל להסביר מה הופך את Planescape: Torment למשחק מדהים, אבל אם אני אנסה להסביר את התחביב שלי רק על סמך אותם הענקים העלילתיים, אני אתקשה למכור לסקפטיים את הסיבה שבגללה אני משחק ב- Geometry Wars. מייקל אבוט חותם את הפוסטים שלו בקריאה לסיום "בושת המשחקים". ולי לא נותר אלא להסכים עם כל מילה.

תקראו את הפוסטים שלו. הוא מדבר על הנושא הרבה יותר בהרחבה ממני. רק אל תשכחו לבוא לכאן אחר כך ולספר מה דעתכם, כן?

Fable II, המשחק החדש של פיטר מולינו, כמעט עבר לחלוטין מתחת לרדאר שלי. קראתי עליו כמה כתבות "בקרוב", ראיתי כמה טריילרים, ולא התרשמתי יותר מדי. הוא נראה כמו משחק סביר בהחלט, אבל לא הרבה יותר מזה.

כשראיתי שעלתה על המשחק ביקורת ב- Eurogamer, התנהגתי אליה כמו שאני מתנהג לכל ביקורת על משחק שלא מעניין אותי יותר מדי: העליתי אותה, וקפצתי ישר לציון בסוף. ואז ראיתי משהו קצת מפתיע: ראיתי שהמשחק קיבל 10/10.

מילא, אם זה היה מקרה יחיד. אבל הביקורות ש- Fable II מקבל הן מוצלחות למדי. ניסיתי לקרוא את הביקורת ב- Eurogamer, אבל היא לא הצליחה לשכנע אותי בגדולתו של המשחק. כן, אני די מחבב את הקונספט של משחק שעמוס רק בחיזוקים חיוביים, אבל האם זה מצדיק את ההתלהבות הזאת?

מישהו כאן, במקרה, שיחק ב- Fable II (או אפילו ב- Fable הראשון, שגם בו לא נגעתי) ויכול להסביר לי קצת יותר מה המקור להתלהבות הזאת?

לפני שלושה ימים התחלתי באופן רשמי את סבב החנויות שלי בחיפוש אחר מחשב חדש.

החנות הראשונה שנבחרה, ללא כל סיבה למעט העובדה שבמקרה אני והחברה שלי היינו בסביבה שלה, היא הסניף הרמת–גני של רשת KSP. למיטב ידיעתי, ביחד עם "אייבורי" אלו שתי רשתות חנויות המחשבים הגדולות ובעלות המוניטין הגרוע ביותר בארץ. אני לא יודע מהם בדיוק הגורמים למוניטין הזה, אבל מאחר שבאופן אישי עוד לא נכוויתי מאף אחת מהרשתות (בבית של ההורים שלי יושב כבר שלוש שנים מחשב מבית אייבורי, ועד עכשיו הוא לא עשה לי בעיות. טוב, חוץ מהספק שלו שהתאבד לפני חצי שנה בערך) ולא הבחנתי בביקורות קוטלות במיוחד בזאפ, לא ראיתי לנכון לוותר עליהן בסבב הנוכחי.

למי שטיפל בי בחנות קראו עודד (שם בדוי. למה בדוי? פרטים בסוף הפוסט). בן אדם חביב, בסך הכל, עם נטיות ערסיות, מהז'אנר שאליו שייכים רוב המוכרים בחנויות מחשבים שלא נקראות "באג". אני תוהה לאן נעלמו כל אותם חנונים לבנבנים ומחוצ'קנים שחלום חייהם היה לעבוד בחנות מחשבים כשהם יהיו גדולים (אני יודע שאני לא הייתי היחיד). האם כולם עברו להייטק?

עודד שאל אותי אם יש לי מפרט מוכן, או שאני סומך על הטעם שלו. מאחר שאחת המטרות שלי בפרוייקט הזה היא לבחון את הטעם של המוכרים בארץ, ביקשתי ממנו להרכיב לי מפרט בסכום של 7-8K ש"ח, ונתתי לו לרוץ. אחרי מספר דקות של תקתוקים מול המחשב ותהייה באיזה כרטיס מסך אני מעוניין (Radeon 4870, 512M. אני בינתיים דובק בהחלטתי המקורית) הוא פנה אלי עם הצעת מחיר למחשב בסכום של 7,805 ש"ח.

מאחר שמדיניות הרשת היא לא להדפיס הצעות מחיר (מדיניות שבהחלט לא מוסיפה להם נקודות), אני לא זוכר בדיוק מה כלל המפרט, אבל אני אנסה כמיטב יכולתי ( עם מעט עזררה מהקטלוג המקוון שלהם):

• מעבד: Intel Core 2 Quad Q9550

• לוח אם: Asus Maximus II Formula

• זכרון:  2x2GB Corsair Dominator TwinX CL, DDR II, 1066

• כרטיס מסך: Sapphire HD 4870 512MB ‎

• דיסק קשיח: Seagate Barracuda, 1TB

• מסך: LG W2284F

• עוד כמה דברים פחות מעניינים: מארז, ספק 750W, גוף קירור, צורב DVD ומערכת הפעלה.

כמה דברים לשים לב אליהם:

המעבד המומלץ על–ידי עודד הוא המעבד החזק (והיקר) ביותר המוצע למכירה ע"י KSP. יש לו נתונים מצויינים – 2.83GHz, ארבע ליבות, 12MB cache ועוד דברים שאין לי מושג לגביהם. אבל האם באמת שווה להוציא עליו 1580 ש"ח? לטענת עודד– כן. כשתהיתי לגבי מעבדים זולים יותר, הוא אמר שגם ה–Q9400 (ב-400 ש"ח פחות, 2.66GHz ו-6MB cache) יהיה טוב, אבל הזהיר אותי מלרדת נמוך יותר, וחס וחלילה מעבד כפול–ליבה, כי הוא לא ישרוד את המשחקים של העתיד הקרוב.

מלוח האם עודד מאוד התלהב. הוא דאג להביא אחד כזה מהמחסן ולהוציא אותו מהאריזה, כדי שאני אראה מקרוב על מה המהומה, ואכן הלוח הוא מה שנקרא A real beauty. ובתג מחיר של 1,150 ש"ח, כדאי לו להיות כזה. הוא מאסיבי ושחור, עם נגיעות של כחול, לבן ואדום. יש לו שלל סלוטים, כניסות ויציאות, יכולות OC מובנות, שני כרטיסי רשת ואם זה לא מספיק, הוא מגיע עם כרטיס קול Creative X-Fi SupremeFX שמתיישב עליו.

הבעיה הגדולה איתו, למעט תג המחיר, היא שהוא מבוסס על ערכת השבבים P45, בעוד אני תכננתי על ה-X38. בדיקה קצרה שערכתי הראתה אמביוולנטיות בשאלה הקלאסית "מי יותר עדיף?" בין ה-P45 ל-X38, אבל אני עדיין נוטה לכיוון האחרון. ואם אני מתבקש להוציא כזה סכום על לוח אם, אני מצפה שהוא גם יהיה מבוסס על הצ'יפסט המתקדם יותר. ולמרות זאת, מאוד מדגדג לי לקנות אחד כזה. הוא באמת מאוד יפה.

עודד, אגב, הראה לי חשבונית הנושאת את שמו (וככה גיליתי איך קוראים לו, כי הוא לא טרח להציג את עצמו), כדי להראות לי שהוא בדיוק רכש לעצמו לפני זמן–מה את לוח האם והזכרונות עליהם הוא המליץ לי, ועוד במחיר גבוה יותר.

המסך שעודד המליץ עליו לא נמצא בחנות באותו זמן, אבל נשמע היה שעודד מאוד התרשם ממנו. הוא לא ידע להגיד לי מה סוג הפאנל שלו (אם כי במחיר של כ-1,200 ש"ח הנחתי שזה TN, ובדיקה מאוחרת יותר איששה את חשדותי), אבל אמר שיש לו צבעים נהדרים, ועוד כל מיני דברים שלא ממש הקשבתי להם. ככל שאני יותר חושב על זה, אני מניח שאת המסך אני אקנה בנפרד. בשביל מסכים ורמקולים צריכים אנשים שיותר קרובים לקולנוע ביתי, כנראה.

שינויים אפשריים במפרט כללו הורדת המהירות של הזכרונות ל-800MHz (בהנחה של 40 ש"ח מהמחיר הסופי), הורדת נפח הדיסק הקשיח בחצי (300- ש"ח) ושדרוג ל-GeForce GTX 260, עליו עודד ממליץ יותר מעל ה-4870 (+200 ש"ח).

ההתרשמות הסופית שלי היא פחות מחיובית, בסופו של דבר. המחיר אמנם נמוך, ו-KSP מתחייבים למחירים נמוכים יותר מכל הצעה אחרת, אבל המוניטין שלהם נוטה להכריע את הכף לצד השני. מה גם שלאור המשיכה של עודד (שהוא אמנם רק מוכר אחד, אבל עבורי הוא מייצג את רוח החנות) לכח על חשבון אלגנטיות, אני חושש שאם כן אקנה את המפרט הנ"ל אני אצא בתחושה ששילמתי מעט יותר מידי עבור המפלצת שקיבלתי.

נו, אני רק בתחילת הדרך. Miles to go before we sleep.

עריכה:

בגרסה המקורית של הפוסט הזה והבא הופיעו שמותיהם האמיתיים של הנציגים שעזרו לי. עשיתי את זה כי לדעתי הקוראים רשאים לדעת מי הבנאדם שנתן לי את השירות, וכי ראוי שאותם אנשים יקבלו פידבק על העבודה שלהם – בין אם הוא חיובי או שלילי.

זה הכל טוב ויפה כל עוד אני בלוגר, שאמנם כותב בבלוג המשחקים הכי נקרא בארץ, אבל הוא עדיין נישתי להדהים. עם זאת, לאור החשיפה המוגברת שהפוסטים של הפרוייקט קיבלו לאחר שפורסמו ב"נענע", החלטתי לשנות את שמם של הנציגים, ואת שמות כל הנציגים שיופיעו בפוסטים העתידיים (אם אני אחשוב שיש להם או לרשתות שהם מייצגים סיבה להפגע ממה שכתבתי), וזה משתי סיבות: ראשית – אני לא רוצה להסתבך עם תביעות על הוצאות דיבה, ושנית – אני לא מעוניין לתת לרשתות הללו שעיר לעזאזל כך שיוכלו להתנער מהטענות שהעליתי נגדם.

SPORE הוא משחק שהדליק את הפיוזים לכל שחקן PC שני על הגלובוס. נראה שמאז Black & White לא היה לנו משחק שהבטיח כל כך הרבה רק כדי לספק תוצאה כל כך שנויה במחלוקת. ב- Metacritic, למשל, הציון הממוצע שהגולשים נתנו למשחק עומד על 4.5 מתוך 10. גם אם מנסים להתחשב בעובדה שחלק מהציונים נתנו ע"י גיימרים שלא באמת שיחקו במשחק, או שרצו להתנקם ב- EA על ה- DRM המציק שלהם, עדיין מתקבלת דעת קהל שלילית למדי.

וזה חבל – כי אם אתם שואלים אותי, מדובר במשחק טוב בהרבה מ- Black & White. וכמו במקרה של Black & White, גם כאן הבעיה האמיתית היתה הייפ מנופח וציפיות לא-ריאליות מצד המפתחים והגיימרים בהתאמה.

אחורה פנה. בפעם האחרונה שדיברנו על SPORE, לפני יותר מחודש, היצור הכחלחל שלי, מינה, בדיוק הפך לירוק והקים את השבט הראשון שלו, בשלב השלישי של המשחק. מאז, הספקתי להוביל את השבט שלי להשתלטות על כוכב הבית שלהם, Zarkon, ואז לקחת אותם לכוכבים. וזאת הנקודה שבה הכל הקליק במקום, והקסם של SPORE נחשף.

אמרתי בעבר שהדרך הנכונה להסתכל על SPORE היא בתור "ערכת יצירה". עבור האנשים האלה, שבסופו של דבר יבלו בעיקר עם הכלים השונים ליצירת יצורים, כלי רכב או חלליות, מיועדות חבילות הרחבה כמו "Creepy & Cute Parts Pack" (ולמרות שהן עונות על הדרישות של קהל היעד – אני מוחה על המחיר היקר באופן בזיוני שלהן, יחסית לתוכן). אבל מסתבר שעבור הגיימרים, שלב החלל מכיל את הזהב האמיתי.

השלב השלישי והרביעי הם בסך הכל משחקי אסטרטגיה פשוטים למדי. את שניהם ביחד אפשר לסיים בפחות משעתיים. אבל הם מהווים את ההכנה לרגע שבו אתם יוצאים החוצה, לכוכבים. פתאום, תמצאו את עצמכם עם הרבה יותר דברים לעשות על הידיים. תוכלו לבצע משימות עבור כל הגלקסיה, בערך (חלק מהגזעים ידרשו מכם לעבוד עבורם לפני שהם יסכימו לחתום אתכם בריתות, למשל). תוכלו לסייר בכוכבים בשביל למצוא חפצים נדירים שאותם תוכלו למכור לגזעים אחרים. תוכלו לעצב מחדש כוכבי לכת, לגלות טכנולוגיות חדשות, לסחור במשאבים אותם מייצרים כוכבי הלכת השונים ואפילו לקנות מערכות שמש שלמות מידיהם של הגזעים האחרים במשחק.

כשאתם מתחילים עם כוכב אחד ומעט כסף, העושר של הדברים השונים שאתם יכולים לעשות עלול להכניס אתכם קצת להלם. בהתחלה, ביליתי במשך שעות בפיסת החלל הקטנה שהתחלתי בה, סחרתי עם גזעים מסוימים, נלחמתי נגד גזעים אחרים, ניסיתי לגרום ליצורים המרירים שמאכלסים את מערכות השמש הקרובות אלי לחבב אותי בכל זאת, ופיתחתי את הכוכבים שהיו בשליטתי לאט ובהדרגה. לאחר כמה שעות כאלה, החלטתי לעשות קצת Zoom Out בשביל לראות עד כמה הגלקסיה גדולה באמת, וכמה אני צריך לעבוד בשביל להשלים את אחת המטרות שהמשחק מציב עבורי: להגיע למרכז הגלקסיה.

ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" מתוארת מכונת עינויים שפועלת ע"י הצגה של היקום כולו בפני האדם שמשתמש בה, עם נקודה מיקרוסקופית אחת שרשום מעליה "אתה נמצא כאן". ככה הרגשתי כשעשיתי Zoom Out בשלב החלל ב- SPORE. לפני נפרשה כמות בלתי-מתוארת של כוכבים. טיסה קצרה בכיוון מרכז הגלקסיה חשפה עשרות גזעים חדשים שאני יכול לפגוש בצורה רגועה או עוינת, ובמרכז הגלקסיה: אימפריה מסיבית של חייזרים אלימים במיוחד שנקראים Grox.

ההשוואה הכי מהירה שניתן למתוח כאן היא בין SPORE ל- Star Control 2. בהשוואה בין שני המשחקים, SPORE יוצא מופסד – אבל הרוח של שלב החלל בהחלט מזכירה את זו של המשחק המיתולוגי. בדיעבד, אני יכול להגיד שאחרי עשרות שעות של משחק בשלב החלל – זו הסיבה האמיתית לשחק ב- SPORE, עבור כל אלה שלא מתעניינים באלמנט בניית היצורים שלו. כן, אלעד קפלן (וכל החבר'ה של Rock, Paper, Shotgun, אם אנחנו כבר מדברים על זה) – צדק. מדובר בשלב ממכר וכיפי, שגם מציג את היתרונות של שיתוף התוכן באמצעות האינטרנט במלואם: הרגעים בהם קיבלתי משימות כמו "השמד 5 הומר סימפסון-ים" או זכיתי לליווי מצד Storm Trooper רכוב על אופנוע הפכו את כל העסק לכיפי הרבה יותר.

אז למקרה שזה לא ברור – כן, כדאי לכם לשחק ב- SPORE. מצד שני, כדאי לכם גם לעשות תיאום ציפיות קודם. אז בתור שירות של "העולם על פי אינטל" לקהילה, הנה מה שאתם צריכים לזכור כדי להכין את עצמכם מנטלית ל- SPORE:

• SPORE הוא לא סימולטור אבולוציה. ה"אבולוציה" היחידה שיש בו מתבטאת בכך שאתם יכולים ליצור יצורים יותר מסובכים ככל שאתם מתקדמים בשלב השני במשחק. אם אתם רוצים לקחת יצור שנראה כמו ציפור ולהפוך אותה להיפופוטם באחד משלבי ה"אבולוציה" – סבבה.
• SPORE הוא לא משחק אסטרטגיה. או לפחות, לא אחד עמוק במיוחד. אם באמת תתעקשו לדחוף אותו לתוך ז'אנר, אני אגיד לכם "משחק ניהול", אבל האמת היא שקש
  ה לדחוף אותו לכל הגדרה קיימת. כמו Star Control 2, כן?
• SPORE לא מתחשב יותר מדי במבנה היצור/חללית/כלי רכב שלכם בעת המשחק עצמו. כל היצורים, כמעט, תוקפים באותה הצורה. כל החלליות תוקפות באותה הצורה. כל כלי הרכב תוקפים באותה הצורה. התותחים שאתם שמים על החללית שלכם אולי יעלו את פרמטר ה"התקפה" שלה ביחס ל"הגנה", אבל זה משפיע רק על מספרי מאחורי הקלעים. בפועל, ההחלטה של אם יהיה לכם זנב מסוג אחד או זנב מסוג שני, מהרגע שאתם עוברים את השלב השני במשחק, היא החלטה אסתטית לחלוטין (וכמו שאמרתי בעבר, קצת מבאס שזה לא ככה גם במהלך השלב השני עצמו…).

אז מה SPORE כן? עבור גיימרים כבדים, הדבר הכי נורמלי שעולה לי בראש הוא שמדובר במשחק תפקידים מרובה-משתתפים לשחקן היחיד. הוא דורש מכם לעשות פעולות שלעיתים יכולות להרגיש ממוחזרות ומשעממות רק בשביל לפתח את עצמכם עוד קצת: להקים עוד מושבה, לכבוש עוד פלנטה. את כל אלה אתם עושים בעולם עצום, שלא תוכלו לראות את כולו אלא אם תהיו אובססיביים במיוחד לגביו. עבור כל השאר, מדובר באוסף של כלי יצירה מצוינים. תחליטו בעצמכם אם זה עושה לכם את זה, אבל אל תתאכזבו מ- SPORE רק בגלל שהוא לא בדיוק מה שכתבות ה"בקרוב" שפורסמו עליו ניסו למכור לכם.

זה יהיה קצר, אבל זה יספיק: Peggle Nights זמין להורדה עכשיו ב- Steam, בחצי מהמחיר שבו היה אפשר לקנות אותו עד עכשיו. לכו לקנות.

במסגרת שיטוטים שונים ומשונים, הגעתי לפני זמן מה לאתר הנקרא Good Old Games. האתר מציע הורדות ישירות של משחקים מלאים ישנים (יחסית), תמורת תשלום סימלי למדי. למעשה, יש שתי קטגוריות מחיר נכון לשלב זה – $5.99 ו-$9.99.

רשימת המשחקים למכירה היא לא ארוכה, בעיקר מאחר והאתר עדיין נמצא בשלבי בטה מתקדמים. למרות זאת, יש מצבור לא קטן של משחקים איכותיים מאוד, רובם של Interplay בשלב זה. בין אלו כלולות קלאסיקות אמיתיות ואפילו לא ישנות עד כדי כך כמו סדרת Freespace, סדרת Fallout ו-Sacrifice. משחקים חדשים נוספים בקצב גבוה יחסית, ככה שבהחלט יש למה לצפות!

מומלץ בחום לכל מי שפיספס קניה של משחק איכותי בעבר ורוצה להשלים פערים. ההרשמה פתוחה, וחינם.