אחד המשחקים המסקרנים יותר שיוצאים במהלך חודש נובמבר (בהתחשב בכך שמסתמן שאני מחכה לגרסת המחשב האישי של Mirror's Edge) הוא Tom Clancy's EndWar. הרעיון, למי שעוד לא שמע: משחק אסטרטגיה בזמן-אמת עבור קונסולת ה- Xbox 360, שמפצה על המחסור בעכבר ומקלדת באמצעות פקודות קוליות.

השאלה הכי מסקרנת, לצורך ההחלטה שלי אם להתקרב למשחק או לא, היא "האם הדבר הזה עובד, בכלל?". אז הורדתי את גרסת ההדגמה של המשחק מה- Xbox Live, והחלטתי לקחת את EndWar לסיבוב, בשביל לראות האם הזיהוי הקולי שלו מסוגל להחזיק מים. התשובה היא "בערך".

הכניסה למשחק, בה המשחק מנסה ללמד אותי להגיד כמה פקודות, היא מרגיזה ומתישה במיוחד. ביליתי כעשר דקות מול ה- Xbox המעצבן שלי, צועק "Unit one move to Alpha!" בשלל אינטונציות, בניסיון לגרום לו להכיר בפקודה שאמרתי כרגע. אין לי מושג אם בשלב הזה המשחק עשה תהליך של היכרות עם הקול שלי, אבל מהרגע שהצלחתי לגרום לו להכיר בפקודה המעצבנת הזאת, שאר הפקודות עבדו כמעט ללא בעיות.

אני מדגיש את ה"כמעט" הזה, כי במסך הראשון של המערכה לשחקן היחיד שגרסת ההדגמה הציעה לי, לא צצו בעיות מיוחדות. אבל ברגע שמספר היחידות שאני שולט בהן עלה אל מעל ל- 3, המשחק התחיל קצת יותר להסתבך עם המספרים והמטרות שמסרתי לו, ומצאתי את עצמי חוזר על פקודות מסוימות כמה פעמיים, או פשוט נכנע ומבצע את הפקודה באמצעות לחיצות על הגיימפאד.

אבל בסך הכל, הזיהוי הקולי עובד בצורה מרשימה למדי, ואין ספק שיש משהו מגניב באופן מאוד יסודי בפיקוד על צבא באמצעות פקודות קוליות ולא באמצעות סימון ריבועים על המסך עם העכבר. למעשה, מעט הניסיונות שלי לשלוט ביחידות באמצעות הגיימפאד, גרמו לי לתהות אם באמת אפשר לגרום למשחק אסטרטגיה בזמן-אמת לעבוד בקונסולות ללא צורת שליטה מוצלחת כזו.

האלמנט שקצת פחות הועבר כראוי בגרסה ההדגמה הזאת הוא הצורה שבה משחק האסטרטגיה עצמו עובד: לא הספקתי להבין בדיוק איך הוא בנוי, לא מצאתי Tutorial ראוי שהסביר לי את כל הפקודות ואת כל הצורה שבה "נקודות השליטה" פועלות במשחק, ולא ממש הצלחתי להסיק איך אני שולט בקבוצות של כמה יחידות שונות. ובכל מקרה, נראה שהמשחק לא ממש נותן לי תחושה של שליטה ונוכחות בשדה הקרב באמצעות זוויות מצלמה קצת מוגבלות מדי.

בכל זאת, הסתקרנתי. אם לא יהיו לי בעיות מיוחדות של מחסור קיצוני בזמן פנוי (אפילו יותר מבדרך כלל), אני מתכנן להזמין את EndWar ברגע שהוא יוצא. זה נראה מעניין.

בהצתה מאוחרת אופיינית, רציתי להפנות אתכם לסדרה של פוסטים נפלאים בבלוג המוצלח The Brainy Gamer של מייקל אבוט. הסדרה, שמונה ארבעה פוסטים, מסתיימת בפוסט "No more game shame" (שמכיל קישור לכל השלושה האחרים), ובמהלכם מנסה להתמודד מר אבוט עם אחת הבעיות הבסיסיות ביותר של גיימרים מבוגרים ומתבגרים: בשעה שכולם מסביבנו עוסקים בדברים "רציניים" של "מבוגרים" (כמו להשתכר בפאבים או לצפות בסדרות ריאליטי), הגיימרים נשארים תקועים-לכאורה בילדות מנטלית, "משחקים".

וכאן, טוען מר אבוט, טמונה רוב הבעיה. הבעיה היא לא (רק) בעיה של תפיסה. אנחנו מנסים למכור משחקי מחשב למבוגרים על בסיס הערך הרגשי/שכלי שלהם. Civilization הוא משחק עמוק ומסובך. BioShock הוא משחק מעורר מחשבה שמתכתב עם כתביה של איין ראנד. Planescape: Torment מנסה להגיד משהו עמוק על טבעו של האדם. אבל הבעיה שלנו היא שעדיין מדובר, בצורה הכי בסיסית, ב"משחקים". בסרט צופים. ספר קוראים. אבל ב- BioShock… משחקים.

והגיע הזמן להפסיק להתנצל על זה. קל להסביר מה הופך את Planescape: Torment למשחק מדהים, אבל אם אני אנסה להסביר את התחביב שלי רק על סמך אותם הענקים העלילתיים, אני אתקשה למכור לסקפטיים את הסיבה שבגללה אני משחק ב- Geometry Wars. מייקל אבוט חותם את הפוסטים שלו בקריאה לסיום "בושת המשחקים". ולי לא נותר אלא להסכים עם כל מילה.

תקראו את הפוסטים שלו. הוא מדבר על הנושא הרבה יותר בהרחבה ממני. רק אל תשכחו לבוא לכאן אחר כך ולספר מה דעתכם, כן?