גבירותיי ורבותיי, יש לי חדשות רעות. שנת 2008 מתקרבת לסיומה, ונראה שחלומותיו של עידן דקל בנוגע לסט Rock Band חדש ונוצץ שיונח אצלו בבית כבר לא יתגשמו. אבל בניסיון נואש לגעת בחלום, התכנסנו בביתם של דורון פישלר ועינת חורשי (עורכי "עין הדג" המוערכים). אני הבאתי את ה- Xbox, הם הביאו את ה- Rock Band, וביחד יצרנו סימפוניה נהדרת. או לפחות, משהו שנשמע בערך כמו השיר המקורי, וגם זה רק אם רובנו משחקים על רמה Easy. אבל היי, כולם צריכים להתחיל מאיפשהו.
אנחנו התחלנו עם In Bloom של Nirvana ו- Mississippi Queen של Mountain, כי הם קלים, וכי הם השירים היחידים שיכולנו לבחור בהם בכל מקרה. הגיטרות לא היוו עבורנו אטרקציה חדשנית במיוחד: אלה של Rock Band מכילות סט נוסף של כפתורים, אבל רוב המשתתפים לא היו טובים מספיק בשימוש בגיטרה בשביל להשתמש בהם בכל מקרה. מה שכן משך את תשומת הלב היה המיקרופון והתופים.
התופים יצרו הכי הרבה עניין. הם מספיק דומים לתופים אמיתיים בשביל לגרום לכל מי שמשחק בהם להרגיש מגניב, ובקטעים מסוימים בשיר נכללו קטעים גאוניים בהם השחקן רק צריך להכות בתופים כמו משוגע (וכתוצאה – להרגיש יותר מגניב). המיקרופון, לעומתם, זכה קצת ברגשות יותר מעורבים. אנשים שלא הכירו את השירים שהם שרו נאלצו לאלתר כמיטב יכולתם את השירה, ולהתאים, בערך, את הטונים בהם הם שרו לאלה שהוצגו על המסך. התוצאה היתה שבתחילת כל סיבוב, שלושה אנשים התארגנו במהירות על שתי הגיטרות והתופים, ולאחר מכן פצחנו בניסיונות לברר "מי שר הפעם?".
שיהיה ברור – היה כיף ממש. אהבתי את Guitar Hero, אבל ההנאה שלי מהמשחק ללא ספק נפגמה מהעובדה שהייתי גרוע ממש בזמן ששיחקתי בו. עם התופים של Rock Band הרגשתי הרבה יותר בבית. חוץ מזה, בזמן המשחק ב- Rock Band יש הרבה יותר תחושה של "משחק משותף", ומכיוון שארבעה אנשים משתתפים בכל סיבוב, הייתי צריך לחכות הרבה פחות זמן בין שיר לשיר.
הבעיה היחידה במשחק הזה, בעיני, היא שאני לא מבין למה הוא דורש מאתנו לעבוד קשה בשביל לשחק בכל השירים שהוא מכיל. לשחקן המתחיל, נראה שיש רק שלושה שירים זמינים שאפשר לשחק בהם. אפשרות ה- "Quick Play" כבר נותנת לנו יותר שירים שאפשר לשחק איתם, אבל זה עדיין לא כל השירים שיש ל- Rock Band להציע. בעל ה- Rock Band המסכן צריך לשחק ו"לפתוח" את כל השירים לבד במצב ה"קריירה" אם הוא באמת רוצה שלחברים שלו יהיה מגוון רחב של שירים להתאמן עליהם כשהם באים אליו הביתה.
לפני שהספקנו למצות את המשחק, המשכנו למסיבת יום הולדת, שגם היא התברכה בסט פעיל של Rock Band. הפעם, היה מדובר ב- Rock Band עבור הפלייסטיישן 2. כל השירים היו פתוחים הפעם, אבל למרות שהחוויה היתה מאוד דומה, אי אפשר היה שלא לשים לב שאפילו במשחק עם גרפיקה זניחה כמו Rock Band, הפער הטכנולוגי בין הפלייסטיישן 2 ל- Xbox 360 – בולט.
כל זה לא משנה את העובדה שהסיפור הזה היה כיף ממש. אם עד עכשיו הצלחתי להרגיע את הרצון שלי לרכוש את Rock Band (או לפחות להסתפק ב- Guitar Hero), הערב הזה לא השאיר אצלי ספק: אני חייב אחד כזה בבית.
אז… מי קונה לי את הערכה המלאה של Rock Band 2?