שוב מדברים על פיראטיות במשחקי מחשב. הפעם, עומרי לוי מ- ynet מפנה אצבע מאשימה כלפי חברות המשחקים הישראליות.

אנחנו אולי נחשבים למעצמה של פיראטיות, אך הכול מתחיל מחינוך ותמחור של השוק. ברגע שאף אחד לא לוקח ברצינות את השוק הישראלי וגם מי שכבר נכנס לביצה המקומית ממתג את עצמו כמוצר יוקרה ולא מוצר צריכה להמונים, המצב ימשיך ויהיה עגום ולא בגלל הצרכנים שתמיד יחפשו דרכים לחסוך. המצב יכול להשתנות עם עידוד ממשלתי (הורדת מיסים), עם חשיבה שיווקית מרחיקת ראות (הורדת מחירים) ועם יבוא מוצר שלם ומלא ללא הגבלות. עד שנגיע ליום הזה, שלא יבואו בתלונות לציבור הישראלי – כי אנחנו לא פראיירים!

אילן גלר, בתגובה, מרים את הראש שלו:

הדעה עצמה לגיטימית, כמובן, אך קצת חבל שרוב הטיעונים המוצגים במאמרו של עומרי מבוססים על חצאי אמיתות במקרה הטוב.

כבר היינו שם. בערך מיליון פעם, היינו שם. הפעם האחרונה שזכורה לי היא הפוסט של יובל בירב מויגיימס שהאשים את המעתיקנים הישראלים בחיסול התעשייה הישראלית. פוסטים כאלה בדרך כלל גוררים כמות מכובדת של תגובות – הגונות, מתחסדות, מאשימות ומתנצלות. אבל תהרגו אותי, אני באמת לא מבין למה טוחנים את הנושא הזה כל כך הרבה, כשלכולם ברורה האמת היסודית: משחקי מחשב וקונסולה הן מותרות.

אף אחד לא מכריח אף אחד לקנות משחקי מחשב. או קונסולה. או לקנות את משחקי המחשב החדשים ביותר, בשילוב עם החומרה החדשה ביותר והחיבור המהיר ביותר לאינטרנט. משחקי מחשב וקונסולה הם תחביב יקר. כן, יותר יקר לתחזק את התחביב הזה בארץ מאשר בארה"ב, אבל זה ממש לא הדבר היחיד שיותר יקר בארץ מאשר בארה"ב. אם אתם לא משלמים על התחביב שלכם, אתם גנבים. ואולי חברות המשחקים בארץ מנוולות, אבל איזו סיבה אתם נותנים להם להתנהג אחרת?

השעמום הקשה שפקד אותי מוקדם יותר השבוע בשילוב עם לחץ-זמן לא סימפטי שלח אותי לחפש משחק שבו אני לא רואה את ההתרחשויות מגוף ראשון, ושאני יכול לצאת ממנו בפחות מעשרים דקות. בצירוף מקרים מדהים, פוסט שעלה ב- Rock, Paper, Shotgun הזכיר לי את קיומו של המשחק MASQ, עליו שמעתי לראשונה לפני שנה, אבל אף פעם לא הבאתי את עצמי לשחק בו. אז התחלתי.

מסתבר שטעיתי. פעמיים. קודם כל, גם ב- MASQ משחקים מגוף ראשון, בדיוק כמו כל אותם המשחקים שלא היה לי כוח אליהם, והסיבוב הראשון ב- MASQ אמור לקחת בערך שעה. אז יצאתי, בתסכול, אחרי עשרים דקות מהמשחק. אבל זה היה מאוחר מדי. הייתי סקרן לגבי ההמשך, הייתי בטוח שאני יכול לפענח את הרצח שהתרחש בתחילת המשחק, והרגשתי בושה עזה על כך שפיתיתי את הבחורה החדשה במשרד ובגדתי באשתי. למחרת, כבר חזרתי ל- MASQ. הפעם, הייתי משוכנע, אני אוכל לעשות את זה יותר טוב.

אז מה זה MASQ? הדרך הפשוטה לתאר אותו היא בתור "קומיקס אינטראקטיבי". אתם יודעים, כמו הספרים האלה של "בחר את ההרפתקה שלך!", רק עם יותר ציורים. MASQ מנצל את הפורמט שלו בצורה מוצלחת למדי (העובדה שלא מדובר בספר מאפשרת לו להעניק משמעות גם לכמות הזמן שעוברת עד שאתם מגיעים להחלטה במשחק), אבל הקונספט הוא עדיין אותו הקונספט. אתם יודעים, כמו סרטים אינטראקטיביים.

זה עלול להיות קצת בעייתי אם נזכרים באיכות של מרבית הסרטים האינטראקטיביים, אבל MASQ מתחמק בקלילות מכל מה שהפך את הסרטים האינטראקטיביים של שנות התשעים לכל כך גרועים באמצעות ביצוע מינימליסטי (לקומיקס ללא אודיו הרבה יותר קל להמנע מהצגה של כישורי משחק מזעזעים), עלילה מעניינת, ועומק מרשים – בסיבוב הראשון שלכם ב- MASQ תראו פחות משביעית ממה שיש למשחק להציע.

וכך, מצאתי את עצמי חוזר למשחק שוב ושוב. הסיבובים הבאים שלי ב- MASQ כבר היו יותר קצרים, ולרובם באתי עם אג'נדה כלשהי בראש (לא לשכב עם העוזרת במשרד, לא לקחת את הפרוייקט של וויליאמס, וכו'), וכמעט בכולם הכוונה המקורית שלי התמסמסה ברגע שהעלילה התחילה להתגלגל לכיוונים חדשים ובלתי-צפויים. המתכנת שבלבי ניתח בצורה קרה את כל המתרחש – איזה חלקים בעלילה הם חסרי-משמעות, איזה חלקים מהווים את החלקים הסבוכים ביותר בעץ-ההחלטה ששולט בהתקדמות המשחק ואיזה נתיבים אלטרנטיביים יביאו אותי לאותה התוצאה. אבל לחובב הקומיקס שבתוכי לא היה אכפת. שיחקתי ב- MASQ חמש פעמים מאז הפעם ההיא, והוא עדיין מצליח להפתיע אותי. אני ממליץ לכם בחום לנסות אותו גם.

דני מור, הבחור הנחמד שדואג שיהיה לי PSP ברגעים קשים במיוחד, מכור. כחבר שלא מפחד להחזיר טובה בעת הצורך, התעלמתי לחלוטין מהבעיה שלו, והצעתי לו לכתוב על ההתמכרות שלו לבלוג. הוא הסכים. הנה זה מגיע:

לפני כמה שבועות עולמי חרב עלי. לא, חלילה לא איבדתי אדם אהוב ולא קרה לי אסון כלשהו. רק חיי החברה שלי ספגו מהלומה מדאיגה כשקיבלתי לידי את המשחק Patapon ל-PSP. מאז אני אדם שונה.

זה ידוע למדי שחוץ מסדרת משחקי ה-GTA, Lumines, ולאחרונה משחק God of War מוצלח, ל-PSP אין הרכב משחקים מבריק במיוחד. הוא מצויין בתור פלטפורמה חזקה, כיפית, עם הרבה יכולות צד מוצלחות יותר ופחות, אבל בסופו של יום רוב המשחקים אליו מגיעים רק לדרגת ה"נחמד". כעת מתווסף לרשימת להיטי הפלפורמה המשחק Patapon היפני.

המשחק מתנהל בעולם פנטזיה דמיוני, שבו אתה נזרק לתפקיד האל המקומי השולט על חבורה של יצורים שבטיים חביבים עם נטיות קלות לאגרסיה רצחנית ובעיה פסיכולוגית מהותית של "תסמונת העדר". עבורם, אתה ה-Almighty וייעודך בחיים להוביל את השבט אל עבר מה שמוגדר במשחק כ-"זה". כן כן, ה-Patapons רוצים שתוביל אותם אל "זה". לשאלה מה זה "זה" אין תשובה חד-משמעית, אבל ככל הנראה זה נמצא בקצה העולם ודורש מסע הרג חסר רחמים על מנת להגיע לשם.

המשחק מתנהל כמשחק קצב. לכל כפתור מוקצה צליל (Pata לריבוע, Pon לעיגול, Chaka למשולש ו-Don לאיקס), ועל ידי יצירת רביעיות קצביות המורכבות משילוב ביניהם, נוצרת פעולה. פעולה למשל יכולה להיות תזוזה (Pata-Pata-Pata-Pon), התקפה, וכד'. כל שלב מורכב למעשה מתמונת צד שבה אתה מסתכל על ה-Pataponים, ומקדם אותם לעבר אויבים, מטבעות זהב, מפלצות ומגוון אוצרות תמוהים.

כאן מתחילה הבעייתיות הנפלאה של המשחק. המשחק כל כך ממכר שאחרי כמה שעות של משחק הלכתי ברחוב ויכולתי להישבע שמישהו מזמר מאחורי Pata-Pata-Pata-Pon שוב ושוב. למרות שכביכול המכניקה נראית טריוויאלית – הממשק הפשוט, קצב האירועים המתגבר והגרפיקה המצועצעת פשוט משתלבים לחוויית משחק מעולה.

חוץ מהחלק הקצבי המהווה את רוב המשחק, יש גם מרכיב המזכיר משחקי תפקידים. בין משימות ניתן לחמש את ה-Pataponים בציוד שלל, ליצור Pataponים חדשים על ידי עירוב מרכיבים ולבנות את חוליות המוות החמודות ביותר שידע ה-PSP עבור המשימה הבאה. בנוסף, ישנם גם מספר משחקי צד קצרצרים הנועדו לאסוף משאבים.

למעשה, חוץ מבעייתיות אחת שלעיתים קשה לאסוף מספיק זהב על מנת לשדרג את ה-Pataponים לפי הצורך, המשחק הוא מהמוצלחים לפלטפורמה ומומלץ לכל מחזיק PSP באשר הוא.

כמו שאמר מישהו חכם, "Chaka-Chaka-Pata-Pon".

השעמום המוחלט של הימים האחרונים הביא אותי לקרוא טור שפורסם לפני כשבועיים באתר של PC Gamer. הטור הזה ייצג דעה שאנחנו בדרך כלל מייחסים למיזנטרופים ולאנשים שרוצחים פיות בזמנם הפנוי: משחקים עצמאיים זה לא משהו.

הדעה של כותב המאמר, אחד בשם ג'ים רוסינגול (מאנשי Rock, Paper, Shotgun, ועוד כמה דברים מסחריים הרבה יותר), מורכבת מכמה טיעונים. בין השאר, הוא מסביר שמשחקים עצמאיים הם בעיקר חיקויים של משחקים נוסטלגיים יותר, שמצליחים לעבוד רק בגלל שמרבית הצרכנים שלהם לא זוכרים את המשחקים עליהם הם מבוססים. הוא גם חובט קצת באירועים כמו ה- Independent Games Festival, שלדבריו, לא אומרים יותר מדי בהתחשב בעובדה שמרבית המשחקים שמשתתפים בהם לא הושלמו בכלל, ורבים מאלה שכן יושלמו – צפויים לכשלון כלכלי מהדהד.

אני מוכרח להודות שעם חלק מהדברים של רוסינגול אני מסכים, בסך הכל. בתור התחלה, לא פעם ולא פעמיים התבטאתי בנושאי ה"נוסטלגיה זה בולשיט", ואני מסכים עם הדעה ש- IGF מאבד הרבה נקודות עקב העובדה שהרבה מהמשחקים שמופיעים פה הם משחקים שלא באמת הושלמו. למעשה, אני עדיין מחכה להודעת האימייל שתודיע לי ש- Crayon Physics Deluxe הושלם, בשביל שאני אוכל לקנות אותו ולהבין איך בדיוק הוא יותר טוב מ- Audiosurf.

אבל הטיעון של רוסינגול נופל ברגע שמפסיקים להסתכל על המשחקים הממוצעים שהעולם הזה מנסה להציע. בדיוק כמו עם משחקי מחשב מסחריים, היהלומים האמיתיים נגלים רק ברגע שמנפים את ראשי השועלים וזנבות האריות, ונשארים עם ה- 20% הטובים ביותר שיש לעולם הזה להציע. Audiosurf זו דוגמה אחת, אבל בתור דוגמאות נוספות אפשר לקחת את הדברים שעושים החבר'ה מ- Introversion או כמה משחקי קונספט גאוניים במיוחד.

אז כן, אני מסכים עם חלק מהדברים שג'ים רוסינגול אומר. חיקויי Robotron לא ממש עושים לי את זה (לפחות, לא רוב הזמן), והעובדה שהרבה מהדברים ב- IGF לא באמת קיימים בשוק גורמת לו להראות קצת כמו טקס האוסקר הישראלי של העשור הקודם. אבל אתם יודעים מה, אני מוכן להחליק את כל זה בשביל Darwinia או Audiosurf.

ואם כבר מדברים על משחקים עצמאיים, אני חושב שעקב השיעמום הנוכחי, אני אלך לשחק שוב ב- MASQ. אם אתם קופצים לבקר שם, תגידו שאתם מכירים את BS.

עריכה: חשבתי שראוי לציין – סביר להניח שג'ים רוסינגול לא באמת מאמין שמשחקים עצמאיים הם זרע השטן. זה לא ממש מונע ממני בכל זאת לנתח את הטענות שלו. כי, כאמור, אני מסכים עם חלק מהן. מזעזע, אבל נכון.

Tell of Tales עשו "משחק" חדש, והוא ללא ספק אחד ההזויים. קוראים לו The Graveyard, ואתם משחקים בו זקנה בבית קברות, אותה אתם מוליכים לעבר ספסל. והיא יושבת על הספסל(!). זהו, פחות או יותר. הזוי, כבר אמרתי? ככל הנראה המשחק אמור לגרום לכם להרהר במוות, אבל לי הוא בעיקר גרם להרהר "WTF?!" ו"אוו, pixel shader". שווה להוריד אותו לפחות כדי ליהנות מגרפיקת השחור-לבן היפהפייה שלו.

ניתן להוריד מכאן את גרסת ה-Trial, שההבדל בינה לבין לבין הגרסה המלאה, שמחירה 5$, הוא שבגרסה המלאה הזקנה עשויה למות באופן אקראי. כן, גם אני לא מבין את זה.

(ותודה ל-RPS).

הרשת גועשת ורועשת. כחודש לאחר הגילוי הראשוני, חשפה EA את המשחק החדש הבא בסדרה שמכרה כמעט מאה מיליון (סליחה, תנו לי לנסח את זה מחדש – כמעט מאה מיליון!!!) עותקים עד עכשיו.

אז אם אתם מעונינים, סוף כל סוף יש ברשת חומר נורמלי על המשחק. אתם יכולים לקרוא עליו ב- PC Gamer UK, אתם יכולים לקרוא עליו ב- Eurogamer, וסביר להניח שיש עוד כמה מקומות שכתבו על המשחק הזה, אבל אני באמת לא חושב שישאר לכם כוח.

תסיקו מזה מה שאתם רוצים, אבל אני די מתלהב.

מאוד אהבתי את The Sims. אנשים נוטים קצת לשכוח מזה, אבל The Sims היה רעיון מקורי בטירוף – אחד הסיכונים האמיתיים היחידים ש- EA לקחה בעשור האחרון. והוא מכר בכמויות מטורפות, שזה בהחלט לא הגורל שמצפה לרוב המשחקים המוצלחים עם הרעיונות המקוריים והז'אנר הלא-מוגדר שיוצאים לשוק.

The Sims 2, גם אם הוא בא  אחרי שכולנו השתכשכנו קצת בשכבה בריאה של ציניות בעקבות כל חבילות ההרחבה של המשחק המקורי, היה מוצלח במיוחד בפני עצמו. הוא הצליח לעשות את הבלתי-יאמן ולטפח גם את קהל הגיימרים חובבי-הניהול שהגיעו אליו, וגם את קהל מספרי-הסיפורים שנהנה להשתכשך בארגז החול הוירטואלי של עולם המשחק.

ומה עם The Sims 3? הכתבות שקישרתי אליהן יספרו לכם את כל מה שאתם רוצים לדעת מבחינת השינויים העיקריים במשחק: עולם רציף וחי שיגרום לכם להרגיש פחות כלואים, אפשרות יותר קלה וטבעית להגדיר את אישיות הסימים שלכם, יותר אפשרויות התאמה אישית, פחות מדדים שקובעים את מצב הרוח שלהם… כל אלה הם שינויים מוצלחים, אבל הם לא עונים על השאלה שבאמת מעניינת אדם כמוני: לאיזה קהל Maxis מכוונים הפעם.

בכתבה של PC Gamer, הם אומרים שלגיימרים מן השורה אין מה לדאוג. האח הגדול ב- Maxis יטפל בהם. אבל אחרי קריאה של הכתבה מקצה לקצה, לא זכיתי לתשובה על איך בדיוק כל הסיפור הזה אמור לקרות. The Sims 2 טיפל בנישה הזאת בעזרת נושא ה"שאיפות", אבל נראה ש- The Sims 3 רק הולך לפשט את כל המנגנון ששולט במצב הרוח של הסימים שלכם. כמו כן, נראה שהמשחק הולך להפטר מרוב הנושא של ניהול הזמן שהיה דומיננטי מאוד במשחקים הקודמים. בעיני, מדובר בהחלטה מבורכת, אבל לא ברור איך בדיוק הם מקשרים את זה לפנייה גם לגיימרים כבדים יותר.

אבל זה לא באמת משנה. הקהל הגדול של The Sims אף פעם לא נמצא בקרב הגיימרים הכבדים. חוץ מזה, אי אפשר להגיד שהגיימרים הכבדים, עם ההתנשאות הטיפוסית שלהם מעל The Sims וכל מה שהוא מייצג, לא הביאו את זה על עצמם. אני מאוד אשמח לעקוב מקרוב אחרי הפיתוח של The Sims 3, אבל גם אם הוא לא בדיוק יהיה משחק הניהול הכי מורכב בעולם, קשה לי להאמין שאני אתלונן.

ימים משעממים וחסרי עדכונים-מיוחדים עוברים עלינו, וזאת הסיבה ליובש הכללי בבלוג. אבל עכשיו, אם תרצו, תוכלו להכניס מעט אושר לחייכם שיפצה על השעמום הכללי שתוקף אתכם (אלא אם כן יש לכם PSP ואתם משחקים ב- Patapon). חברת Epic Games החליטה להתחיל להפיץ את המשחקים שלה דרך Steam (השיטה של Valve לשעבד את כולנו ולגנוב את גלי המוח שלנו, או משהו כזה), ואתם יכולים לנחש מה זה אומר – 5 משחקים שכולם כוללים את המילה "Unreal" בשם, זה מה.

מבין כל אלה, העסקה המשתלמת ביותר היא כנראה Unreal Tournament המקורי, במחיר של פחות מ- 40 ש"ח. המשחק הזה נותר, גם היום, משחק מרובה משתתפים פשוט מדהים. מצד שני, אם אין לכם את המשחק הזה כבר, יש רק שני הסברים אפשריים – או שאיבדתם את הדיסק שלו (כמוני), או שאתם לא יודעים מה באמת טוב בשבילכם. בהתחשב בעובדה שהמשחק מרובה-המשתתפים האחר מאותה התקופה, Quake III, עולה בערך כפליים ממנו – זו עסקה די מוצלחת (או, לחילופין, קריאה ל- id להתעשת ולהוריד את המחיר של Quake III).

ב-Epic מספרים שמנוע Unreal 4 יפותח תחילה עבור הקונסולות, ואח"כ, כנראה, אולי, אם יבוא להם בכלל, עבור ה-PC. מפתיע זה לא, אבל בהחלט סוג של מעצבן. הגישה של Epic ל-PC בתור פלטפורמה משנית אינה חדשה. זה התבטא באמרות שונות של ראשי החברה, וכמובן גם בהמרה האיומה של Gears of War.

יש שאומרים שהחבר'ה "נעלבו" מהמכירות העלובות של Unreal Tournament 3 בגרסת ה-PC, לעומת ההצלחה היחסית של גרסת הפלייסטיישן 3. אם הם היו שואלים אותי, הייתי אומר להם שזה כנראה כי לשחקני ה-PC יש סטנדרטים גבוהים יותר למשחקי מולטיפלייר, והם מוזמנים לשאול את Valve לגבי נתוני המכירות שלהם. אני בספק שלפיראטיות יש קשר ממשי לסיפור, שכן היא נוטה להיות פחות רלוונטית במשחקים מרובי משתתפים, שבהם אנשים זקוקים לגישה לשרתים ולפאטצ'ים תכופים. היי, אפילו אני, חובב מושבע של משחקי UT, טרם קניתי אותו. Team Fortress 2 מעסיק אותי די והותר.

מבחינה מעשית, כרגע ההכרזה הזו לא אומרת יותר מדי. אנחנו מדברים פה על העתיד הרחוק של עוד שלוש-ארבע שנים, ועל גרסאות של קונסולות שעוד לא קיימות. אבל זה כן מחזק את הסבירות שאם תשאלו את Epic על גרסת המחשב ל-Gears of War 2, הם יענו ב"המף, תזכירו לי מה זה?". Oh well. אולי זה לטובה.