“לעזאזל!”, דפקתי על השולחן בתסכול. לכאורה לא היתה לי סיבה. סוף כל סוף הצוות שלי סיים להרוג את כל אנשי הצוות של חללית הפיראטים המלוכלכת שתקפה אותי – התרחיש הכי טוב שיכול לקרות בסוף קרב, מכיוון שאם אתם לא משמידים את כל חללית האויב ורק הורגים את הצוות שלה, אתם מסוגלים להוציא ממנה הרבה יותר חומרים, שמשמשים ככסף במשחק הזה. ה- Mantis שלי, גזע של גמלי-שלמה ענקיים, לוחמים מהוללים, אבל יודעים לתפעל ציוד אלקטרוני בערך כמו כומר מהמאה ה- 16, הסתכל בסיפוק על גופות הפיראטים שמסביבו, שיבח את עצמו על עבודה שנעשתה היטב.
הבעיה? בזמן שהוא היה עסוק בפירוק צוות חללית האויב לחלקי הבסיס שלהם (זאת לא מטאפורה לשום דבר. זה ה- Engi. הם באמת מורכבים מכמה חלקים), כמה יריות ממוקדות-היטב שלהם הצליחו לחדור את המגנים שלי, לפגוע לי בחיישנים, ולהצית אש בשני חדרים שונים בספינה – אחד מהם הוא חדר המגנים שלי. במהירות פתחתי את ה- Airlock בספינה, ורוקנתי את החמצן מכמה חדרים כדי לנסות לכבות את האש, אבל האויבים שלי הספיקו לירות עוד שתי יריות לפני שכל הצוות שלהם נהרג, שדילגו בקלילות על המגנים הלא-קיימים שלי בנקודה הזאת, ופגעו במערכת אספקת החמצן לספינה ובמערכת השליטה בדלתות שלי. וכך עמדתי בחלל בסוף הקרב. ללא אויבים, אבל עם חמצן שבורח במהירות מהחללית דרך ה- Airlock הפתוח ושום אפשרות לסגור אותו עד שאני אתקן את מערכת הדלתות שלי. מערכת שנמצאת בחדר נטול חמצן.
ניסיתי. באמת שניסיתי, אבל כמו שאמרתי, ה- Mantis האלה חושבים שהדרך הנכונה לתקן מערכת לסגירת דלתות (או מערכת אספקת חמצן, לצורך העניין) היא לדפוק עליה שוב ושוב עם פטיש. מעט החמצן שנשאר לי בחדרים אזל. אחרון אנשי הצוות שלי נחנק למוות. בעוד עשרות שנים מישהו אולי ימצא אותנו. שתי חלליות ללא אנשי צוות חיים, פגועות קשה, מרחפות זו לצד זו בחלל, שריד לאותו קרב אימתנים שהתרחש פה.
“נו טוב”, חשבתי לעצמי. והתחלתי משחק חדש.
