אתמול סיימתי את הקווסט במגדל הקוסמים ב- Dragon Age: Origins. הוא מאוד מוצלח, לדעתי, ומאוד נהניתי ממנו. בכל מקרה, בסוף הקווסט, אירווינג, ה"מכשף הראשי", מתבאס מזה שהוא צריך עכשיו לעלות חזרה את כל הדרך מתחתית המגדל אל הפסגה. הוא אומר משהו בסגנון "מי לעזאזל החליט שהקוסמים חייבים להיות במגדל?"

ואז עברה לי בראש מחשבה: צריך להוציא להורג את מי שתכנן את המגדל הזה. כלומר, הוא כנראה מת כבר מזמן, אבל צריך להקים אותו לתחיה, לענות אותו, ואז להוציא אותו להורג. מי, לכל הרוחות, בונה מגדל שבו, בכל קומה, צריך לעשות סיבוב שלם מסביב למגדל כדי להגיע מהמדרגות היורדות למדרגות העולות? אם אחד הטמפלרים, שגר בקומה העליונה, רוצה לצאת מהמגדל, הוא צריך לעבור פחות או יותר בכל חדר במגדל לפני שהוא יגיע ליציאה. באיזה מובן זה הגיוני?

אחר כך התחלתי לחשוב על עוד כל מיני מוזרויות ארכיטקטוריות במשחקי מחשב:

• ה"מבוכים" הקלאסיים של D&D – מי בונה אותם? לאיזו מטרה? למה יש להם כמה קומות? למה המדרגות תמיד נמצאות במיקום אקראי?
• למה תיבות? מה רע בארונות, מגירות, מדפים, ארגזים ועוד שלל צורות איחסון? ומי לעזאזל טורח לשים מלכודת על תיבה נעולה שנמצאת בקומה 3 מתחת לאדמה במבוך שורץ מפלצות?
• למה במשחקי אסטרטגיה בזמן-אמת, כל המבנים מאותו סוג נראים בדיוק אותו דבר? עזבו למה, איך? איך הם מצליחים ליצור כל כך הרבה עותקים מדויקים לחלוטין של אותו בניין?
• ואיך זה שהפועלים יכולים לבנות טירות או בתי חרושת ענקיים תוך שניות, אבל אף אחד לא יודע לבנות גשר?
• זה רק אני, או שבעיר של Mirror's Edge יש יותר גגות מאשר בניינים?
• כל הסוחרים שנמצאים ברחובות העיר (למשל בדיאבלו, דרגונאז', Spellforce) – איפה הם מחביאים את הסחורה שלהם?
• ואיפה מחביאים את כל התושבים? לא בבניינים, זה בטוח. יש רק איזה 5 בתי מגורים בכל העיירה. אני יודע, כי ביקרתי בכולם. אף אחד מהם לא נעול, גם אלה שאין בהם אף אחד אבל יש בהם רכוש יקר.

ולסיום, עוד משהו לא קשור שחשבתי עליו – טיפ למפלצות: כשבא אליכם הרפתקן ומנסה להרוג אתכם, קודם כל תשברו לו את כל הבקבוקים בחגורה, ורק אז תתחילו להרביץ לאיש עצמו.

לפני כמה חודשים, כשהבטא של Starcraft 2 התחילה לרוץ, הגעתי למסקנה ההגיונית למדי ש- Starcraft 2 נמצא ממש מעבר לפינה. חוץ מזה, חשבתי גם על זה שאין לי כל כך מה לשחק במשחק מרובה-משתתפים שלו (כי זה לא כזה כיף שמנגבים איתי את הרצפה), ושהאטרקציה העיקרית שלו בעיני היא המערכה לשחקן היחיד הכנראה-מצוינת שתהיה לו.

הבעיה שלי היא שיש לי פער ידע ענקי בנוגע למה שקורה בין הסיום של Starcraft הראשון להתחלה של Starcraft השני. הפער הזה נקרא Brood War – חבילת ההרחבה ל- Starcraft המקורי. אף פעם לא שיחקתי בה. אני יודע איך היא מסתיימת, פחות או יותר, אבל אין לי שמץ של מושג מה קורה באמצע.

אז נכון, יכולתי פשוט לחפש את העלילה של Starcraft ב- Google, לקרוא מה קרה שם, ולסגור עניין. אבל החלטתי לעשות את זה בדרך הקשה. החלטתי לסיים את Starcraft המקורי, ורק אז לעבור לחבילת ההרחבה שלו, ולסיים גם אותה. והשבוע, לאחר כמה עשרות שעות בודדות של משחק שהתפרסו על פני כמה חודשים, סוף סוף השלמתי את החלק הראשון של המשימה שנתתי לעצמי: סיימתי את Starcraft.

כל מיני דברים קפצו לי לראש במהלך התקופה הארוכה שבה שיחקתי בו. אבל בעיקר היתה שם מסקנה אחת עיקרית שסירבה להעלם: כל אלה שמדברים על כך שמדובר בנוסטלגיה שלא הזדקנה מדברים שטויות. תמיד ידעתי שמשחקי האסטרטגיה בזמן-אמת התקדמו באופן דרסטי מאז אמצע שנות התשעים, אבל זה דבר אחד לדעת את זה באופן אינטואיטיבי, ודבר שונה לחלוטין לחוות את זה על בשרי.

זה מתבטא בעיקר בנושאי הממשק. Starcraft לא מנסה, בשום שלב, להקל עלינו את חווית המשחק ולחסוך לנו לחיצות. אין שימוש אוטומטי ביכולות מיוחדות. אי אפשר להגיד ליחידות לעשות פעולה מסויימת ברגע שמסיימים לייצר אותן. אי אפשר לקבוע את פעולת ברירת המחדל שהיחידות שלכם יעשו ברגע שיתקיפו אותן. היחידות שלכם לא זזות מהדרך כדי לפנות מקום לבניין שאתם מנסים לבנות. ל- Starcraft חסרים כל כך הרבה דברים שהפכו את משחקי האסטרטגיה לנגישים יותר בשנים האחרונות, עד שהייתי צריך להתאמץ כדי להזכיר לעצמי שהוא לא עושה את זה בכוונה (כלומר, רק כדי שיהיה לכם יותר קשה), אלא פשוט בגלל שהדברים האלה לא היו נהוגים באותה התקופה.

אבל גם בלי קשר לממשק, רמת הקושי של המשחק הזה גבוהה הרבה יותר מכפי שזכרתי אותה. אולי שחקני Starcraft מנוסים שחרשו על המולטיפלייר של המשחק הזה במשך שנים יחשבו שהטענה הזאת מצחיקה, אבל בתור מישהו שחזר למשחק הזה אחרי יותר מעשור (אלא אם מחשיבים את משחק הלוח), גיליתי שאני מתקשה בו הרבה יותר מכפי שזכרתי. הקמפיין השלישי, של הפרוטוס, כבר דרש ממני כמות מכובדת של משאבים מנטליים ונפשיים בכל פעם שבאתי לשחק בו (עד ירידת רמת הקושי הדרסטית של המשימה האחרונה, משום מה).

ולבסוף, התלונה האחרונה ברשימה ההולכת-וגדלה של דברים שיגרמו למעריצי Starcraft לתלוש לי את הראש היא שהעלילה של המשחק אולי מצוינת (ועל זה אני אדבר עוד שנייה), אבל בסטנדרטיים מודרניים יותר – היא מועברת בצורה ממש מבולבלת ומעצבנת. חלק מהעלילה נמצא בחוברת שמגיעה עם המשחק. חלק ממנה – על מסכי טקסט שמופיעים לזמן קצוב על המשחק ואז נעלמים, בלי אפשרות לחזור ולקרוא אותם. חלק בתדריכי המשימות, וחלק בתוך המשימות עצמן (כשהפעילות לפעמים כן מוקפאת לצורך העברת הדיאלוג החיוני-לעלילה, ולפעמים לא). בלשון המעטה, זה די מציק.

השאלה העיקרית היא עד כמה החסרונות האלה משמעותיים. בערך באמצע המשחק, הדעה שלי היתה שערך היסטורי או לא ערך היסטורי – אין לאף גיימר סיבה לחזור ולשחק במשחק היום, אלא אם הוא סובל מנטיות אובססיביות-קומפולסיביות (כן, אני לא בטוח מה זה אומר עלי) או רוצה לנסות את מזלו בטורנירים בינלאומיים נגד קוריאניים. נכון, יש איזשהו ערך בלחזור ולשחק במשחק בשביל לראות על מה לעזאזל כל הרעש, אבל זה לא באמת חובה.

אבל מצד שני, יש את העלילה שלו. לרוב משחקי האסטרטגיה בזמן-אמת ששיחקתי בהם בשנים האחרונות יש בעיקר אווירה. אפילו Company of Heroes המהולל שהצטיין באווירת המלחמה שלו לא ממש הצליח ליצור דמויות או התפתחויות עלילתיות שהיה לי אכפת מהן. אבל Starcraft מצליח, בזמן כל-כך קצר, לגרום לי לכעוס על המועצה המטופשת של ה- Protoss, או לעורר אצלי איכפתיות בנוגע לגורלו של ג’ים ריינור. וזה הישג שמעט מאוד חברות שהן לא בליזארד מצליחות לעשות במשחקי אסטרטגיה.

ול- Starcraft יש עוד יותר מזה. יש לו אופי. יש לו מספיק אופי בשביל לגרום ל- Kane (כנראה אחת הדמויות המפורסמות ביותר שיצאה מעולם משחקי האסטרטגיה) להראות כמו קריקטורה מטופשת. האופי הזה מתבטא גם בדברים הקטנים: הקולות החולניים שיוצאים מהבניינים של ה- Zerg כשלוחצים עליהם, או המשפטים המנופחים מחשיבות-עצמית של ה- Protoss. אבל הוא גם משתלב בצורה מושלמת עם האסטרטגיות ה”טבעיות” של כל גזע וגזע.

הדברים האלה הופכים את הנחיתות הטכנית של Starcraft להרבה פחות בעייתית. ואת התסכול מהממשק המיושן לקצת פחות מעיק. אני לא בטוח שאני יכול להמליץ עליו על פני כל משחק אסטרטגיה מוצלח שיצא בשנים האחרונות, אבל כהכנה ל- Starcraft II… הוא דווקא לא רע בכלל. חוץ מזה, 15 דולר זה מחיר לא רע בכלל עבור המשחק וחבילת ההרחבה שלו ביחד.

עוד לא סיימתי את Dragon Age: Origins, מהרבה סיבות שהמרכזית ביניהן היא Final Fantasy XIII. אבל כן יצא לי לשחק בו לא מעט, ואני בהחלט מסכים עם כל המבקרים – זה בבירור ה-RPG הכי טוב שיצא בשנים האחרונות, אולי אפילו אי פעם. הפוסט הזה הוא לא ביקורת על המשחק, אבל אני כן חייב להגיד את זה – אם אתם אוהבים משחקי תפקידים, אתם חייבים לשחק בו. הייתי אפילו אומר שהוא מהמשחקים הנדירים שצריכים לקבל ציון 10, אלמלא הגרפיקה.

הגרפיקה ב- Dragon Age היא, במילה אחת, גרועה. ביותר מילים, זה נראה כאילו המשחק הזה יצא לפני שהמציאו רזולוציות שגבוהות מ-800×600. היא לא יותר טובה, למשל, מהגרפיקה של Planescape: Torment (עוד מועמד לתואר ה-RPG הטוב בכל הזמנים), שיצא עשור שלם לפניו. מעבר לזה, השימושים היצירתיים של המשחק בגוונים שונים של חום (ומיעוט מטריד של צבעים אחרים) מזכירים לי את הקומיקס הזה של שיימוס יאנג. וכל זה בלי לדבר בכלל על הגירסאות לקונסולות, שלפי הביקורות מצוידות בגרפיקה נוראית אפילו יותר.

אבל בימים האחרונים חוויית המשחק שלי השתפרה משמעותית:

קודם כל, קיבלתי את המסך החדש שלי – מסך LED בגודל 21.5" מזן Samsung Cobalt, ששיפר את העולם שלי בשני מובנים: 1) הוא תומך ברזולוציה של 1920×1080, בניגוד ל-1280×1024 העלוב של המסך הקודם; 2) הוא מציג צבעים הרבה יותר מגוונים ואמיתיים. או במילים אחרות, עכשיו אני יכול לראות את אותן טקסטורות משעממות בגדול יותר, וגם להבחין בין הרבה יותר גוונים של חום.

ואז קראתי פוסט ב- Rock, Paper, Shotgun על מוד שמישהו עשה למשחק, שהוא למעשה חבילת טקסטורות שמחליפות את הטקסטורות המקוריות והמעפנות של המשחק בכאלה איכותיות שמקפיצות אותו עשור קדימה מבחינת הגרפיקה. תשפטו בעצמכם:

נכון שהתמונה העליונה נראית מטושטשת? אין כאן שום אפקטים או פוטושופ; כל מה שעשיתי זה לצלם את המסך, לצאת מהמשחק, להתקין את הטקסטורות החדשות, להיכנס חזרה ולצלם שוב. הגרפיקה המשופרת גם נותנת משמעות למסך החדש שלי: עכשיו באמת יש צבעים שאפשר לראות, וחדות שאפשר ליהנות ממנה ברזולוציה גבוהה. ואין ספק שהמסך גורם לדברים להיראות הרבה יותר יפים. אז בזכות שני השדרוגים האלה, המשחק סוף סוף נראה טוב באמת, ואני יכול לחזור לשחק בו במקום ללמוד לבוחן ביום שני.

שלום, קוראים לי עופר ואני מכור ל-Bejeweled.

כמו חנון טוב, לפני שקניתי את האייפון שלי עשיתי סקר שוק רציני, אבל פספסתי שני שיקולים קריטיים, אחד בעד ואחד נגד:

1. יש משחקי PopCap לאייפון.

2. יש משחקי PopCap לאייפון.

ספציפית, המשחקים שקיימים כרגע הם Bejeweled 2 ו- Bookworm [עדכון: גם Plants vs. Zombies, שאיכשהו פספסתי], שניים מהמשחקים החביבים עלי. זה מצוין, כי זה אומר שבכל מצב – הרצאה משעממת, המתנה לרכבת/אוטובוס, you name it – אני יכול באפס השקעה להוציא את האייפון ולשחק באחד מהם. אלה משחקים מאוד כיפיים, שלא נמאסים אף פעם (לפחות עד שיוכח אחרת) ודורשים מעט מאוד ריכוז ומאמץ מחשבתי.

נכון, הם לא מנצלים את חיישן התנועה, או את המולטי-טאץ', או למעשה אף אחד ממיליון ואחד הפיצ'רים המתוחכמים של האייפון. נכון, אלה לא משחקים "אמיתיים" ומגניבים כמו Worms או Red Alert. אבל זה לא מה שאני מחפש. אני רוצה משחק פשוט, כיף, שאפשר להתחיל תוך שניות ולהפסיק בשנייה שההרצאה נהיית מעניינת או הרכבת מגיעה.

הם גם לא חינם, מן הסתם, אבל המחיר – $3 לאחד – הוא מגוחך ביחס למחירים של גירסאות ה-PC המקוריות ($10 בשביל Bookworm ו-$20 ל- Bejeweled 2), והמשחקים עצמם זהים לחלוטין. ונו, בחייאת, זה 11 שקל. ובתור בונוס, גירסת ה- Bejeweled של האייפון מכילה גם את Bejeweled Blitz (מינוס החמדנות שזיירמן התלונן עליה).

הורדתי לא מעט משחקים שזכו לתואר "המשחק הכי טוב לאייפון" או משהו דומה, ושום דבר לא מתקרב לדעתי לכיף הטהור של משחקי PopCap. אז איפה החיסרון, אתם שואלים? ובכן, אם נחזור לתחילת הפוסט – זה ממכר. כמו כל משחק של PopCap, אני מוצא את עצמי משחק בו גם כשברור לי שיש לי דרכים הרבה יותר טובות להעביר את הזמן (למשל מאוחר בלילה, במקום ללכת לישון). אבל זה הרבה יותר גרוע ממשחקים ממכרים על ה-PC – זה הרבה יותר נגיש ונוח, ולכן קל מאוד להגיד "טוב, אני רק אוציא את הטלפון ואשחק כמה שניות…", וכולנו יודעים איך זה נגמר (זה לא).

לסיכום, אני מאוד ממליץ להשקיע את ה-$3 האלה, במיוחד אם אתם נוסעים הרבה באוטובוסים/רכבות או לומדים קורסים משעממים – אבל תיזהרו שזה לא ישתלט לכם על החיים. ואל תדאגו לי, אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה. באמת.

זיירמן פירסם לפני כמה ימים שפורטל נמכר בחינם עכשיו, לכבוד יציאת Steam למאק. ובכן, למחרת נתקלתי בוידאו הזה מבית Aperture Laboratories:

יש פה כל מה ש-fanboys כמונו צריכים – ההומור המטופש של Aperture Science, הקול של GLaDOS, הרפרנס המחייב ל-Black Mesa (אם פיספסתם, תנו replay לוידאו וחפשו טוב), והכי חשוב – אישור של השמועות למשחק Co-op בפורטל 2. [תיקון: אלה לא היו שמועות אלא הודעה רשמית מ-Valve. אבל עדיין יותר נחמד לראות את זה בהודעה רשמית מ- Aperture Laboratories]

בהחלט huge success.

ברצינות, יש כאן מישהו שעוד לא שיחק בפורטל? כי אחרי מבצעי חג המולד הפסיכיים, שבהם היה אפשר לקנות אותו במחיר של חבילת במבה, או משהו כזה, קשה לי להאמין שיש מישהו שעדיין לא התפתה וקנה את המשחק.

אבל אם בכל זאת יש מישהו כזה, אז שיידע: לרגל שחרור גרסת המקינטוש שלו, פורטל זמין עכשיו להורדה בחינם. גם עבור מקינטוש, וגם עבור PC. כיף!

לאחרונה אני נהנה מאוד מ-Splinter Cell: Conviction, החדש של סם פישר, אותו רכשתי לאחר שחיבבתי את גרסת הדמו. למזלי קניתי את גרסת ה-Xbox 360 של המשחק. לפיל קאמרון מ-Rock Paper Shotgun היה פחות מזל, והוא מתאר בפוסט עגום כיצד מחק את המשחק מהדיסק הקשיח שלו, לאחר שה-DRM המרושע של Ubisoft הביא אותו לכדי ייאוש. אם להסתמך על התגובות לפוסט (היי, אני בלוגר, מותר לי לוותר על סטנדרטים עיתונאיים נוקשים ולא לבדוק את זה), אז מסתבר שלמשחק שוחררה גרסה פיראטית שלושה ימים לאחר יציאתו, וזו אפילו תומכת במשחק מרובה משתתפים על השרתים של יוביסופט עצמה.

זה כבר לא מרגיז אותי. אני לא יודע מתי Ubisoft תבין שה-DRM שלה רק מעודד פיראטיות, ולא מאוד אכפת לי. מרבית המשחקים שלה גם כך מציעים חווית משחק זהה או עדיפה בפלטפורמות האחרות. אבל זה כן קצת עצוב. מצד אחד יש תחושה שהגיימינג ב-PC פורח, הודות למשחקי אינדי מעולים, שיטות הפצה דיגיטליות ו-Valve, אך מצד שני נדמה שחברות כמו Ubisoft ו-Activision מנסות לרמוס את הפלטפורמה אל הקרקע עם DRM דרקוני ומחירים מופרזים. נקווה שהטובים ינצחו.

את Blur ראינו לראשונה בספטמבר 2009. אקטיוויז’ן-בליזארד ארגנו ערב קצר שבו בחור עם מבטא צרפתי כבד דיבר הרבה על פוטנציאל המכירות העצום של כל המשחקים שלהם, ואז נתנו לנו לשחק קצת עם Blur ו- Guitar Hero 5. בשלב הזה, Blur היה ידוע בעיקר בתור “המשחק הזה של החברה שפיתחה את Geometry Wars 2”, וכל מה שיכולנו לעשות זה רק לקוות שנאהב אותו אפילו בחצי מהרמה שאנחנו אוהבים את Geometry Wars.

בחודשים שעברו מאז, Blur נכנס לבטא סגורה. ובעקבות הביקוש העצום, היא הפכה לבטא פתוחה. ואז לי ולעידן דקל יצא לשחק בה במשך כמה שעות טובות, ולהגיע למסקנה אחת, לא מתוחכמת יותר מדי: זה כיף, ואני לא יכול גם לדבר בשם דקל, אבל אני כבר מתכנן לקנות את המשחק המלא ברגע שתנתן לי ההזדמנות.

Blur הוא משחק מירוצים בסגנון Wipeout – כלומר, משחק מירוצים שבו מלבד הפגנת מיומנויות נהיגה מרשימות, המפתח להצלחה בו הוא גם ירי של סוגים שונים ומשונים של נשק חם לכיוון המכוניות האחרות על המסלול, והתגוננות מוצלחת מספיק מפני ההתקפות שהמכוניות הללו שולחות לעברכם.

במירוצי אחד-על-אחד זה עובד מצוין. השימוש בנשק חם תוך כדי המשחק מוסיף הרבה יותר עניין לכל מירוץ ומירוץ. אבל במירוצים עם מספר גדול יותר של שחקנים זה כבר הופך לטירוף מוחלט: כמות עצומה של מוקשים מתפזרת על המסלול, טילים מתבייתים עפים לכל עבר, וכל עקיפה הופכת למעשה מסוכן במיוחד אם ליריב שלכם יש את הנשק שיכול לנגח את כל מי שנמצא סביבו ברדיוס קצרצר.

אבל מה שאני באמת אוהב ב- Blur זה המגוון הרחב של צורות שבהן אפשר להשתמש בכל דבר שאתם אוספים מהמסלול. ה- Nitro שנותן למכונית שלכם דחיפה קלה של מהירות יכול לשמש גם כברקסים חזקים במיוחד. את המוקשים שלכם אתם גם יכולים “לזרוק" קדימה, כדי להפטר ממתחרה שעוקף אתכם במעט. כלי הנשק ההתקפיים שלכם יכולים לשמש לצרכים הגנתיים לחלוטין – כדי לחסל מוקשים או טילים מתבייתים של שחקנים יריבים. כל אלה דורשים מכם לחשוב הרבה יותר על השדרוגים שאתם רוצים לקחת אתכם (המכונית שלכם יכולה לסחוב עד שלושה “כלי נשק” שהיא אוספת מהמסלול במהלך המירוץ) ועל האופן שבו תשתמשו בהם תוך כדי המירוץ.

גרסת הבטא מגיעה עם מגוון קטן של מצבי משחק – ממירוץ סטנדרטי ל- 2-10 מכוניות, דרך משחק חיסולים בסגנון “Demolition Derby”, ועד ל- Supercar Racing, שלוקח את המכוניות במירוץ הסטנדרטי ומחליף אותן במכוניות-על, שמגיעות למהירויות מגוחכות בזמנים זעומים. המגוון הקצרצר הזה הספיק בשביל לשכנע אותי, לראשונה מאז שקניתי את ה- Xbox שלי, לעשות מנוי Gold ליותר מחודש אחד בלבד. לרוע המזל, כמה ימים אחרי שעשיתי את זה, גרסת הבטא הפסיקה לעבוד, ובכל פעם שאני מנסה להפעיל אותה, ה- Xbox מודיע לי על התנתקותי-לכאורה מרשת ה- Xbox Live. אני יכול רק לקוות שהמשחק המלא, שיוצא ב- 25 למאי, לא יסבול מהבעיה הזאת. אחרת אני ארגיש ממש מטופש.