לפני כמה חודשים, כשהבטא של Starcraft 2 התחילה לרוץ, הגעתי למסקנה ההגיונית למדי ש- Starcraft 2 נמצא ממש מעבר לפינה. חוץ מזה, חשבתי גם על זה שאין לי כל כך מה לשחק במשחק מרובה-משתתפים שלו (כי זה לא כזה כיף שמנגבים איתי את הרצפה), ושהאטרקציה העיקרית שלו בעיני היא המערכה לשחקן היחיד הכנראה-מצוינת שתהיה לו.
הבעיה שלי היא שיש לי פער ידע ענקי בנוגע למה שקורה בין הסיום של Starcraft הראשון להתחלה של Starcraft השני. הפער הזה נקרא Brood War – חבילת ההרחבה ל- Starcraft המקורי. אף פעם לא שיחקתי בה. אני יודע איך היא מסתיימת, פחות או יותר, אבל אין לי שמץ של מושג מה קורה באמצע.
אז נכון, יכולתי פשוט לחפש את העלילה של Starcraft ב- Google, לקרוא מה קרה שם, ולסגור עניין. אבל החלטתי לעשות את זה בדרך הקשה. החלטתי לסיים את Starcraft המקורי, ורק אז לעבור לחבילת ההרחבה שלו, ולסיים גם אותה. והשבוע, לאחר כמה עשרות שעות בודדות של משחק שהתפרסו על פני כמה חודשים, סוף סוף השלמתי את החלק הראשון של המשימה שנתתי לעצמי: סיימתי את Starcraft.
כל מיני דברים קפצו לי לראש במהלך התקופה הארוכה שבה שיחקתי בו. אבל בעיקר היתה שם מסקנה אחת עיקרית שסירבה להעלם: כל אלה שמדברים על כך שמדובר בנוסטלגיה שלא הזדקנה מדברים שטויות. תמיד ידעתי שמשחקי האסטרטגיה בזמן-אמת התקדמו באופן דרסטי מאז אמצע שנות התשעים, אבל זה דבר אחד לדעת את זה באופן אינטואיטיבי, ודבר שונה לחלוטין לחוות את זה על בשרי.
זה מתבטא בעיקר בנושאי הממשק. Starcraft לא מנסה, בשום שלב, להקל עלינו את חווית המשחק ולחסוך לנו לחיצות. אין שימוש אוטומטי ביכולות מיוחדות. אי אפשר להגיד ליחידות לעשות פעולה מסויימת ברגע שמסיימים לייצר אותן. אי אפשר לקבוע את פעולת ברירת המחדל שהיחידות שלכם יעשו ברגע שיתקיפו אותן. היחידות שלכם לא זזות מהדרך כדי לפנות מקום לבניין שאתם מנסים לבנות. ל- Starcraft חסרים כל כך הרבה דברים שהפכו את משחקי האסטרטגיה לנגישים יותר בשנים האחרונות, עד שהייתי צריך להתאמץ כדי להזכיר לעצמי שהוא לא עושה את זה בכוונה (כלומר, רק כדי שיהיה לכם יותר קשה), אלא פשוט בגלל שהדברים האלה לא היו נהוגים באותה התקופה.
אבל גם בלי קשר לממשק, רמת הקושי של המשחק הזה גבוהה הרבה יותר מכפי שזכרתי אותה. אולי שחקני Starcraft מנוסים שחרשו על המולטיפלייר של המשחק הזה במשך שנים יחשבו שהטענה הזאת מצחיקה, אבל בתור מישהו שחזר למשחק הזה אחרי יותר מעשור (אלא אם מחשיבים את משחק הלוח), גיליתי שאני מתקשה בו הרבה יותר מכפי שזכרתי. הקמפיין השלישי, של הפרוטוס, כבר דרש ממני כמות מכובדת של משאבים מנטליים ונפשיים בכל פעם שבאתי לשחק בו (עד ירידת רמת הקושי הדרסטית של המשימה האחרונה, משום מה).
ולבסוף, התלונה האחרונה ברשימה ההולכת-וגדלה של דברים שיגרמו למעריצי Starcraft לתלוש לי את הראש היא שהעלילה של המשחק אולי מצוינת (ועל זה אני אדבר עוד שנייה), אבל בסטנדרטיים מודרניים יותר – היא מועברת בצורה ממש מבולבלת ומעצבנת. חלק מהעלילה נמצא בחוברת שמגיעה עם המשחק. חלק ממנה – על מסכי טקסט שמופיעים לזמן קצוב על המשחק ואז נעלמים, בלי אפשרות לחזור ולקרוא אותם. חלק בתדריכי המשימות, וחלק בתוך המשימות עצמן (כשהפעילות לפעמים כן מוקפאת לצורך העברת הדיאלוג החיוני-לעלילה, ולפעמים לא). בלשון המעטה, זה די מציק.
השאלה העיקרית היא עד כמה החסרונות האלה משמעותיים. בערך באמצע המשחק, הדעה שלי היתה שערך היסטורי או לא ערך היסטורי – אין לאף גיימר סיבה לחזור ולשחק במשחק היום, אלא אם הוא סובל מנטיות אובססיביות-קומפולסיביות (כן, אני לא בטוח מה זה אומר עלי) או רוצה לנסות את מזלו בטורנירים בינלאומיים נגד קוריאניים. נכון, יש איזשהו ערך בלחזור ולשחק במשחק בשביל לראות על מה לעזאזל כל הרעש, אבל זה לא באמת חובה.
אבל מצד שני, יש את העלילה שלו. לרוב משחקי האסטרטגיה בזמן-אמת ששיחקתי בהם בשנים האחרונות יש בעיקר אווירה. אפילו Company of Heroes המהולל שהצטיין באווירת המלחמה שלו לא ממש הצליח ליצור דמויות או התפתחויות עלילתיות שהיה לי אכפת מהן. אבל Starcraft מצליח, בזמן כל-כך קצר, לגרום לי לכעוס על המועצה המטופשת של ה- Protoss, או לעורר אצלי איכפתיות בנוגע לגורלו של ג’ים ריינור. וזה הישג שמעט מאוד חברות שהן לא בליזארד מצליחות לעשות במשחקי אסטרטגיה.
ול- Starcraft יש עוד יותר מזה. יש לו אופי. יש לו מספיק אופי בשביל לגרום ל- Kane (כנראה אחת הדמויות המפורסמות ביותר שיצאה מעולם משחקי האסטרטגיה) להראות כמו קריקטורה מטופשת. האופי הזה מתבטא גם בדברים הקטנים: הקולות החולניים שיוצאים מהבניינים של ה- Zerg כשלוחצים עליהם, או המשפטים המנופחים מחשיבות-עצמית של ה- Protoss. אבל הוא גם משתלב בצורה מושלמת עם האסטרטגיות ה”טבעיות” של כל גזע וגזע.
הדברים האלה הופכים את הנחיתות הטכנית של Starcraft להרבה פחות בעייתית. ואת התסכול מהממשק המיושן לקצת פחות מעיק. אני לא בטוח שאני יכול להמליץ עליו על פני כל משחק אסטרטגיה מוצלח שיצא בשנים האחרונות, אבל כהכנה ל- Starcraft II… הוא דווקא לא רע בכלל. חוץ מזה, 15 דולר זה מחיר לא רע בכלל עבור המשחק וחבילת ההרחבה שלו ביחד.
