תודו שגם אתם התבאסתם כמוני על הדמו של Crysis. המשחק נראה על ה-7600GT שלי רק טוב במעט מ-Wolfenstein 3D (טוב, אני מגזים, אבל כשרצים על Low המשחק די מאבד את הפאנץ'). אז וודאי עלתה בכם, כמו בי, המחשבה לרכוש כרטיס מסך חדש. מצד אחד, צריך Geforce 8800 בשביל המשחק הזה. מצד שני, אפילו Geforce 8800GTS הוא די יקר (החל מ-1600 ש"ח בארץ). אז באו NVidia וחסכו לי ולכם הרבה כאב ראש – הכירו את ה-Geforce 8800GT.

רצוי להדגיש שלמרות שה-8800GT הוא בגירעון של אות S שלמה לעומת ה-8800GTS, הוא יותר חזק ממנו – הוא נמצא איפשהו באמצע בין ה-GTS ל-GTX המפלצתי. חשוב מכך, הוא יותר זול משניהם – צפוי לעלות כ-250$ בארה"ב, לעומת ה-GTS שעולה כרגע כ-300$ בגרסתו הזולה, וה-GTX שעולה כ-550$. זאת ועוד, הכרטיס מבוסס על הטכנולוגיה החדשה של Nvidia, ה-G92. לפיכך הוא שקט יותר, קטן יותר וצורך פחות חשמל.

רוצים לשמוע עוד? Tom's Hardware מציעים Benchmarks מפורטים, כולל כל הדמואים שמעניינים אתכם כרגע (Crysis ו-UT3). מתי תוכלו לרכוש? כנראה שממש בקרוב. ב-HWZone מספרים על שמועות שאומרות שכמה כרטיסים כבר הגיעו לארץ.

ואף מילה על המקופחים שבדיוק קנו מחשב חדש עם 8800GTS. אני צריך להיות זהיר, אתם מבינים. חלקם הקימו את הבלוג הזה.

בסופו של דבר, גרסת ההדגמה של Crysis שוחררה בשעה שהיתה יותר קרובה להכרזה המקורית של EA מאשר לעדכון שפרסמתי אתמול. לצערי, אני למדתי על זה רק היום בצהריים. אבל סוף כל סוף – שיחקתי בגרסת ההדגמה של Crysis. וסיימתי אותה. וראיתי כי טוב.

נתחיל מהנושא שכולם דיברו עליו, מדברים עליו כרגע, וידברו עליו גם בשנתיים הקרובים: Crysis נראה מדהים. הוא גם כבד כפי שהוא נראה. על המחשב (המפלצתי למדי) שלי, Crysis ממליץ לי לשים את כל ההגדרות על "Medium". האמת היא קצת פחות עצובה – כשכל ההגדרות (מלבד ה- Shader Quality וה- Volumetric Effects Quality) מכוונות על High, המשחק עדיין מצליח לסחוב קצב פריימים מכובד. זה קצת חבל, כי ההבדל בין שתי רמות ה- Shader Quality בהחלט נראה לעין – אבל אני מניח שאין לי על מה להתלונן.

יותר משהוא נראה מדהים, הוא מתנהג נהדר. הפיזיקה של כל אובייקט ואובייקט בעולם המשחק מרשימה, ואין דבר כיפי יותר מחטיבת עצים באמצעות נשק אוטומטי, ולאחר מכן זריקת החלקים על אחד החיילים הקוריאנים הקרובים. או נהיגה עם כלי רכב לתוך מבנה עץ רק כדי לצפות בו מתפרק מסביבכם. אחרי בערך עשר דקות מפסיקים להתלהב מכל הטריקים האלה, ועוברים להפטר מחיילים בצורה הסטנדרטית של ירי מבוקר – אבל זה עדיין מרשים.

אם זורקים את כל הנושאים הטכניים לצד, Crysis מרגיש מאוד כמו "Far Cry". בשבילי, זה לא ממש רע. מאוד אהבתי את Far Cry, ונראה ש- Crysis מצליח לקחת ממנו את כל הצדדים הטובים (עיצוב השלבים שיוצר אשליה של חופש, בעיקר) ולהוסיף קצת חומר חדש משלו בדמות החליפה המתוחכמת שהדמות שלכם לובשת. הבעיה העיקרית היא שנראה שהאינטליגנציה של הקוריאנים היא, איך לומר, not too bright. ב- Far Cry, כל ירייה הספיקה להכניס את כל האנשים מסביב למצב "דריכות גבוהה". הם לא תמיד ידעו מה לעשות עם זה, אבל לפחות היה נראה שהם מגיבים בצורה כלשהי. יכול להיות שהאינטליגנציה הממוחשבת יותר גרועה ברמות נמוכות יותר, אבל מצטער – גם ברמה ה"נורמלית", אין שום הצדקה לכך שאדם שעומד ליד ג'יפ מסוים יפול, והחברים שיושבים בג'יפ לידו אפילו לא ינידו עפעף.

חוץ מהבעיה הזו, בנושא העלילה חובת ההוכחה עדיין מוטלת על Crysis. אחרי העלילה האובר-מטופשת של Far Cry, צריך לראות אם Crysis יצליח לעשות משהו ראוי יותר (או לחילופין, יעשה את העלילה מספיק מטופשת כדי שהיא תחשב קומית). בינתיים, קשה לתת גזר דין בנושא על סמך גרסת ההדגמה.

אבל נושא אחד שמצליח להדאיג על סמך גרסת ההדגמה הוא נושא היציבות הטכנית. Crysis גילה, בכמה הזדמנויות, התנהגות משונה במיוחד (כמו הסירוב העיקש שלו לטעון משחקים שמורים במהלך חלק מהזמן בו שיחקתי). מכיוון שהחלטתי שאני קונה את Crysis בכל מקרה (מספיק אהבתי את Far Cry בשביל לעשות את ההחלטה הזאת רק על סמך העובדה שגרסת ההדגמה של המשחק לא היתה גרועה) – כל מה שנותר לי לעשות הוא רק לקוות שהבעיות הללו הם סימפטומים של גרסת ההדגמה בלבד.

חוץ מנקודות הדאגה הקלות הללו – מדובר בחוויה כיפית למדי. אני ממליץ לכל מי שיכול להוריד את גרסת ההדגמה (נניח, מ- Gamer או Vgames). לכל הפחות, זו תהיה הזדמנות טובה לבדוק עד כמה המחשב שלכם מוצלח.

ובנימה אופטימית זו: אני לא אהיה כאן בשבוע וחצי הקרובים. בזמן שאני לא אהיה כאן – אני סומך על דורון שיארח לכם לחברה. ואם הוא יצליח להחזיר את הדיסק הקשיח שלו לחיים – אולי אפילו עידן דקל. אחלו לו בהצלחה.

ב-Half Life 2 שיחקתי כשהייתי בקורס קצינים. לפיכך החלומות שלי בקורס עסקו בשני נושאים מרכזיים: א. הפקרת נשק. ב. Gravity Gun. הראשון, האימה של כל צוער בבה"ד. השני, החלום האישי שלי, לשוב הביתה לעוד קצת השלכת חביות נפץ על זומבים. כך, מדי שבועיים, הייתי מבלה את השבתות בשינה וב-Half Life 2. המשחק היה מושלם ככל שמשחקים יכלו להיות מושלמים באותם זמנים, והיווה נקודת אור בתקופה מאוד מעייפת.

Half Life 2: Episode Two כבר לא ישאיר אצלי את אותו חותם, גם כי אני לא באותו מקום שהייתי בו אז, וגם כי הוא בעיקר מהווה עוד מאותו המעדן. ועדיין, אין לי ספק ש-Episode Two עולה על המשחק המקורי, וגם על Episode One, בכל מובן אפשרי. הוא מושלם ככל שמשחקים יכולים להיות מושלמים בזמנים הנוכחיים.

כאמור, מקוריות BioShock-ית כבר אין פה. המשחק נותר לינארי לחלוטין, מה ששוב מאפשר ל-Valve לבנות את החוויה הסינמטית באופן כה מהודק, מה שגורם לי לחשוב שהם מעסיקים יותר מאדם אחד או שניים עם תואר בפסיכולוגיה. Episode Two הוא סרט אינטרקטיבי. לא במובן של סרטונים אידיוטים ששואלים אתכם שאלת Yes/No בסופם, אלא באופן שבו הוא גורם לכם לחיות סיפור. לסיפור הזה יש תסריט, ואתם, בתור גורדון פרימן, משחקים את התסריט הזה מהתחלה ועד הסוף.

מי שצפה ב-Commentary של Episode One יוכל לקלוט איך הם עושים את זה. פיצוץ יגרום לכם להביט למקום הנכון, כדי שתשימו לב למשהו שישמש אתכם בהמשך. מנעול שדורש פיצוח יוודא שאתם מחזיקים אקדח בזמן שבו אתם כבר אמורים להחזיק אקדח. בכל רגע נתון Valve יודעים מה אתם עושים, מה אתם חושבים, מה אתם רוצים, והם מנצלים את זה כדי לתת לכם את החוויה המדהימה ביותר שהם יכולים. חופש פעולה אין בכלל, אך ביד אמן מצליחים לשלול אותו מכם מבלי לגרום לכם להרגיש כלואים ולו לרגע.

האקשן במשחק מטורף. אבל ממש. Episode Two בנוי מסדרה של רגעים מנצחים, שביניהם מקשרים פאזלים חביבים (כן, עוד פאזלי-פיזיקה. חשבתי על זה והחלטתי שעדיין לא מיציתי. בטח ב-Episode Three זה כבר יימאס) ודיאלוגים שמעבירים את העלילה. בכל פעם תחשבו לעצמכם "וואו, על הקטע הזה אני הולך לדבר עם חברים בעוד שנים", ומייד אחר כך יבוא קטע אקשן נוסף שמתעלה עליו.

קחו לדוגמא – ואם עוד לא שיחקתם בשלבים הראשונים של המשחק יש כאן ספוילר בעבורכם, אז קפצו לפסקה הבאה – את השלב בו אתם צריכים להגן על אולם מפני Antilions, בעוד ה-Vortigaunts מטפלים באליקס. תחילה מלמדים אתכם קונספט חדש – צריך לשים Turrets בפתח המנהרות המובילות לאולם, כאשר הנורות של אותו אולם נדלקות. יותר נורות, אומר יותר יצורים מציקים שצריך להרוג. בהתחלה האקשן נינוח, על מנת לאפשר לכם ללמוד את שיטת הפעולה. אך זה הולך ונהיה קשה יותר ואתם מתחילים להיפגע. ובדיוק כשחשבתם שזה נגמר, מגיע הרגע שבו שלוש נורות נדלקות לצד כל מנהרה, מוסיקה קצבית מתחילה ברקע, ומיליוני יצורים מגיעים, כאשר אתם מתחילים להילחם לצידם של ה-Vortigauntsהכלים. פתאום מצאתי את עצמי צורח. ככה סתם. צורח, מקלל ויורה כמו משוגע.

זוהי סצינה שבנויה באופן מושלם. פתיחה רגועה שמהווה סוג של tutorial, עם עלייה הדרגתית ברמת הקושי עד ל-Climax הנפלא. בדיוק כך בנוי Episode Two כולו, כאשר השיא שלו – השלב האחרון, מהווה, כנראה, את הטוב ביותר שיש לסדרת Half Life להציע. וזה לא מעט.

הדבר השני הכי טוב במשחק הזה הוא האנושיות שלו. הדמויות ב-Episode Two כל כך אמיתיות ומתנהגות כל כך נכון, שזה כמעט בלתי נתפס. כבר כתבתי על זה שאני לגמרי מאוהב באליקס, וזה לא מקרי. אפילו יותר מאשר ב-Episode One, ב-Episode Two אליקס הקסימה אותי לגמרי. החל מהדרך שבה היא מעווה את פניה כאשר תסנוורו אותה עם הפנס, דרך האופן שבו היא עוצרת להתנשף כשהיא עייפה, ועד הרגש שהיא מפגינה כלפיכם וכלפי דמויות אחרות במשחק, אליקס היא דמות חיה לחלוטין.

משחקים אחרים מעבירים רגש באמצעות סרטונים. התוצאה היא שאתם מרגישים שאתם צופים בסרט. Episode Two מעביר רגש באמצעות דיאלוגים המתרחשים מול עיניכם. התוצאה היא שאתם מתרגשים. Valve לא חששו להכניס חיבוקים, בכי או כאב למשחק. כאשר זה נעשה גרוע, זה יכול להיתפס מגוחך, או סתם לא אמין. אך ב-Episode Two הרגש עושה את המשחק.

ראוי להזכיר גם את המוצלחות הטכנית של המשחק. הגרפיקה מדהימה, כרגיל, ומציגה הפעם כמה מהנופים המרהיבים ביותר שחזו עיניי במשחק מחשב, או במציאות. נכון, Unreal 3 זה לא, אך איכשהו אין לי בעיה עם זה. מנוע ה-Source לרגע לא מרגיש עתיק, והעיצוב היפהפה של המשחק ישכיח מכם מחשבות מיותרות על טקסטורה כזו או אחרת שאינה מפורטת מספיק. והסאונד? שני באיכותו רק ל-BioShock. אם היה אי פעם זמן מעולה לקנות מערכת 5.1 למחשב, זה עכשיו. אין לכם מושג עד כמה זה משדרג את חווית המשחק.

אני עומד לסיים את הביקורת, ואפילו לא הזכרתי את העלילה הנהדרת, שסוף סוף מתחילה להיחשף, את התסריט המוצלח, שבמפתיע גם ממש מצחיק (ככתוב: No pit would be complete without the Freeman climbing out of it) או את האויבים החדשים (ה-Hunters שולטים, ה-Antilions הרעילים די מעצבנים). גם לא הזכרתי את האורך, פשוט כי אין לי שום בעיה איתו. 6 שעות זה בסדר גמור מבחינתי. לאחר מכן אפשר לשחק עם Commentary (מרתק!), או לנסות להשיג את כל ה-Achievements שמציע המשחק. אם אתם עדיין חשים צורך להצדיק את הכסף ששילמתם בעבור ה-Orange Box, פשוט תשחקו עוד קצת ב-Team Fortress 2.

עכשיו אני רק צריך להחליט ביני לבין עצמי את מה מבין Portal, Episode Two ו-Team Fortress 2 אני אוהב יותר. הם יודעים איך לעשות
משחקים, החבר'ה האלה.

היום בחצות יוצאת גרסת ההדגמה של Crysis.

האובססיביים שביניכם, מוזמנים לבדוק פעם בחמש דקות כמה זמן נשאר להם עד שזה יקרה.

זה יהיה מעניין.

עריכה: שלושים שניות אחרי שהפוסט הזה יתפרסם, הספירה לאחור השתנתה, והיא מצביעה עכשיו על מחר ב- 14:00. לעזאזל.

נו, זה שדורון שיחק ב- Portal וסיים אותו בזמן שאני עדיין הייתי עסוק בהתקנה של המחשב החדש, לא אומר שאני לא הולך לכתוב עליו גם כן. למעשה, היה ברור לי שאני רוצה לכתוב על המשחק הזה. מדובר, בפשטות, במשחק נפלא.

אבל אחרי הכל, אם יש לכם קצת מודעות סביבתית לכל מה שקרה מסביבכם בשבועיים האחרונים (אספתי חלק מזה בטור שלי ב- NRG), אתם כבר יודעים שמדובר במשחק נפלא. הבעיה שלי היא עם הטענה שמדובר במשחק קצר.

בפוסט שעלה היום ב- Rock, Paper, Shotgun על העובדה שמרבית האנשים לא מסיימים את משחקי המחשב שהם משחקים בהם (שמהווה קריאה מעניינת בכל מקרה), היתה פסקה שמסכמת את התחושה שלי לגבי האורך של Portal באופן מוצלח:

…Then there’s Portal, which I’m furious has been consistently scored lower than HL2 Episode 2 and TF2 (standard criticism – “it’s short”) despite being the Orange Boxette that everyone’s now quoting from and making slightly unsettling fan art of. It’s such a complete entity in a way so few games are, with a defined start, middle and satisfying end, and its brevity completely suits it. It sets a scene, tells a story and says its goodbyes while you’re still on a high.

אם יש סיבה אחת לכך שהאורך של פורטל מהווה נושא לתלונה, היא שהמשחק הזה משאיר טעם של עוד. הסיבה לזה, כמובן, היא רף האיכות הגבוה שלו לאורך כל שלב ושלב מהמשחק. כל מסך הולך על איזון מושלם בין השימוש בכישורים שהשחקן צבר עד עכשיו ללימוד של טריקים חדשים. אתם אף פעם לא מרגישים תקועים, מתוסכלים או מרומים. אני יכול לספור על אצבעות יד אחד את הנקודות שבהן באמת הרגשתי כאילו המשחק מצפה ממני ליותר מדי, וגם זה היה רק במהלך ה- Advanced Maps.

יש אנשים שטוענים ששאלת התמורה למחיר בכלל לא משחקת תפקיד, מכיוון שפורטל מוצע כחלק מה- Orange Box. זה נכון – אבל אחרי משחק ממושך בפורטל (עוד פעם אחת עם Commentary, ואז מעבר על כל המפות המתקדמות) התחלתי להכיר בעובדה שגם בפני עצמו, במחיר של 20$ שבו הוא מוצע, מדובר בעסקה משתלמת.

עבר הרבה זמן מאז שראיתי משחק שמכעט ולא ממחזר רעיונות לכל האורך שלו, ובכל זאת שומר על רף איכות כל כך גבוה. אז נו, שיהיה קצר. לא אכפת לי.

יש לי עוד חוב אחד לכל מי שעקב אחרי הסאגה הארוכה והמתישה של קניית המחשב החדש שלי: בחירת האוזניות. כאן, מסתבר, חיכיתי קצת יותר מדי. בחודש-וחצי שעבר מאז שכתבתי את הפוסט שבו רשמתי שאני שוקל לקנות את הסנהייזר HD-212, המחיר שלהם קפץ בערך ב- 100 ש"ח, מה שהעמיד אותי מול דילמה.

בסופו של דבר, החלטתי לרדת באיכות בשביל לא לעבור את הרף הכספי שקבעתי לעצמי על אוזניות. הלכתי על סנהייזר HD-201: אוזניות בטווח מחירים נמוך למדי (~200 ש"ח – כשב"קילומבו" שבדיזנגוף סנטר מצאתי אותם במחיר שנמוך בכ- 40 ש"ח מזה של חנות דיסקים ממוצע) שלפי הביקורות עדיין נשמעות מצוין – חוץ מביצועים לא מרשימים מאוד בטווח התדרים הנמוך יותר.

ובכן, הביצועים שלהם אכן לא מרשימים במיוחד בקטגוריה הזאת. הן נשמעות טוב מאוד, באמת, אבל הבאסים שלהן לא ממש מפילים מהכסא. אבל אם אני צריך להשקיע עוד 200 ש"ח עבור ה- HD-212 שתכננתי לקנות, אני אתאפק.

בצד החיובי: הן נוחות. ממש נוחות. המשקל שלהן מאוד נמוך, הן לא מחממות יותר מדי את האוזן – והבידוד שלהן מרשים: טיפסתי לווליום מטורף למדי כשהאוזניות היו עלי בלי שהחברה שלי, שישבה שני מטרים ממני, שמעה משהו מכיוון האוזניות. בכיוון ההפוך: זה אומר שאני גם לא שומע כמעט שום דבר כשהן יושבות לי על הראש ומשמיעות צליל כלשהו. די מוצלח, בסך הכל.

נפתח בשאלה: כמה פעמים בממוצע, לדעתכם, תזכיר כל ביקורת על Hellgate: London את המילה "דיאבלו"?

התשובה, כפי שמוכיחה לנו גרסת ההדגמה של המשחק (ותודה לגיימר) היא משהו באזור של "הרבה מאוד". כל ניסיון להתעלם מהעובדה שהמשחק הזה פותח ע"י האנשים שפיתחו את Diablo עבור Blizzard יתקל מהר מאוד בבעיה הפעוטה של הדמיון המטורף בין שני המשחקים. נכון, Hellgate: London הוא תלת-מימדי, נוצץ ועם יותר אקשן (מה לעשות, כשהמצלמה עוברת למבט לא-איזומטרי, קצת יותר קשה לכוון) – אבל הוא עדיין דיאבלו. מהאנשים ב"כפר" שמרפאים אותי וקונים ממני את הציוד המעפן שהמפלצות בכל מסך זורקות מאחור, ועד לחלוקת הנקודות בין ארבע התכונות הבסיסיות של הדמות שלי וניצול נקודת כשרון אחת בכל עלייה בדרגה.

אין לי בעיה עם זה, באמת. דיאבלו וההמשך שלו היו משחקים מוצלחים ביותר, והעיצוב של Hellgate: London (שמסתמך על לוקיישנים ריאליסטיים בלונדון כבסיס למפות תלת-ממדיות אקראיות) בהחלט מתקדם בכמה רמות על זה של אביו הרוחני. יש כאלה שיתלוננו על חוסר המקוריות, אבל האמת העצובה היא שכבר כמה שנים טובות לא היה לנו איזה "דיאבלו" ראוי.

לא שנראה לי שאני הולך לשחק בזה בקרוב. אחרי הכל, אפילו את ההרחבה של דיאבלו 2 לא סיימתי אף פעם. אבל היי, נחמד שיש את האפשרות.

לפני חצי שנה בערך, הכריזה Capcom על super Street Fighter II Turbo HD Remix" הוצאה מחודשת של Super Street Fighter II Turbo לרשתות של הפלייסטיישן (PSN) וה-(Xbox360 (XBLA.

אם הייתי מתיימר להבין משהו בקונסולות"הדור הבא", הייתי בטח טוען שזה חלק מגל הנוסטלגיה שביאו עמן XBLA ו-Virtual Console של נינטנדו לעולמם של הגיימרים (ממה שהבנתי, PSN סנובית מדי בשביל משחקים ותיקים). הטוויסט הוא שהחבר'ה של קפקום הכריזו שבמקום להעלות את המשחק המקורי לרשת ולגרוף את הרווחים מאלפי גיימרים שמעדיפים לשחק שוב במשחקים שהם מכירים במקום לחוות את החוויה המפחידה של לשחק במשחק לא מוכר (ושעולה פי 5, במקרה הטוב), הם יציירו מחדש את כל הדמויות והרקעים של המשחק, ברזולוציה שלמדנו להתרגל אליה מאז שהקונסולות החדשות נכנסו לחיינו (לא שלי, אגב. הנסיון היחיד שלי עם קונסולות "הדור הבא" היא חצי שעת משחק ב-Wii Sports, ואם תגידו בזלזול ש-Wii זה לא Next Gen, אני אגיד שאתם צודקים). וואו, זה היה משפט ארוך. שימו לב – הם לא מעבירים את המשחק לתלת-מימד, חס וחלילה. הם פשוט הופכים אותו ליפה יותר.

מאז הם העלו לאתרים ולבלוגים השונים טפטופי מידע על המשחק – איורים של חלק מהדמויות (קן, אקומה, גייל, קאמי), רקעים (לאס וגאס) ושקופיות שמראות את ההתפתחות שעברו הספרייטים (תודו שעברו שנים מאז ששמעתם את המילה הזאת בלי קשר למשקאות מוגזים) מאז Street Fighter II (אחת ושנייה).

ועכשיו, חצי שנה לאחר ההכרזה הגדולה, המעריצים הפנאטיים יכולים להתחיל להרטיב את הכסאות שלהם, כי המפתחים העלו לרשת את הוידאו הרשמי הראשון של המשחק. אם תשאלו אותי, הוא נראה נורא. אלמלא המסך הרחב והשלט של ה-360 שמונח לו בנונשלנטיות בפריים, הייתי בטוח שמדובר בוידאו משנת 93. אם זה מה שהם ניסו להשיג – סחתיין; אם הם רצו להפוך אותי ללקוח פוטנציאלי – אני חושב שהוידאו הזה לא עושה להם שירות טוב במיוחד.

(לינקים הודות ל-joystiq)