מאז שנות ה-2000 מאוד אהבתי את BioWare. אמנם פספסתי את ימי הזוהר של Baldur's Gate ושאר משחקי ה-D&D, אבל הם ממש לא עצרו שם. KOTOR, Dragon Age ו-Mass Effect כולם היו מצוינים, ובאופן כללי אני מאוד אוהב את הסגנון שלהם. אפילו במשחקים הבינוניים כמו Dragon Age 2 אפשר לצפות לבניית עולם מאוד עמוקה, דמויות כיפיות ודיאלוגים מעניינים.
בלי שום קשר לזה, מאוד נהניתי מ-Destiny 2. לא באמת יצא לי לחוות את ה-endgame שלו, אבל המכניקה הבסיסית ממש מגניבה, הקמפיין משעשע מספיק כדי להעביר את הזמן, האלמנט האונליין שלו עובד מצוין, וכבר מימי דיאבלו אנחנו יודעים כמה זה מרגש למצוא ציוד עם מספרים יותר ויותר גבוהים, בטח כשהוא מגיע עם שם מגניב וצבע סגול או צהוב. מבחינה מכנית טהורה, באנג'י פשוט… gets it.
אז כש-EA הכריזה ש-BioWare מפתחת משחק שהוא לגמרי-לא-חיקוי-Destiny-נשבעים-נגענו-באדום, כמובן שהתגובה שלי הייתה… אכזבה גדולה. מהרגע הראשון זה נשמע כמו רעיון רע, וכל טריילר שיצא רק הוריד את ההתלהבות שלי עוד קצת. אבל עמוק בפנים, עדיין חשבתי שיש לזה פוטנציאל וקיוויתי שייצא משהו טוב. שאולי עוד יש תקווה לעתיד של BioWare. וכך, קוראים יקרים, הצלחתי להתאכזב ממשחק שלא היו לי שום ציפיות ממנו.
אז שיחקתי השבוע ב- Kingdom Hearts Ultra HD Remix 2.719338 Turbo Edition או איך שלא קוראים לו. הוא היה מעניין למדי, וממש לא מה שציפיתי, ויש לי כל מיני דברים להגיד עליו. למרבה המזל, אני חבר בבלוג משחקי וידאו ואני בטוח שהקוראים שלנו ישמחו לביקורת כתובה פעם בעשור או משהו; אבל אני לא באמת יכול לכתוב ביקורת למשחק הזה. המשך »
יש הרבה דברים טובים שאפשר להגיד על Ori and the Blind Forest. הוא מעוצב בסגנון הציורי היפה הזה שהולך ונהיה נפוץ בשנים האחרונות – לשמחתי הרבה, כי היה שלב שבו חששתי שמרוב דאגה לריאליזם ופוליגונים אנחנו מאבדים כל שביב של עיצוב אמנותי וסגנון. הוא משחק metroidvania שמכיל בדיוק מספיק backtracking כדי להיות מעניין אבל לא מעבר לזה כדי שלא יהיה מעיק. יש בו קטעי פלטפורמינג מעניינים וכיפיים וכמה חידות נחמדות. יש גם דברים פחות טובים – כמו כמה קטעים שנמרחים יותר מדי, או חלק מהאויבים שמרגישים כאילו הם נועדו בעיקר לעצבן, או העלילה שמקפצת לאורך המשחק בין נוגעת ללב, גנרית, מיותרת וסתם מטופשת – אבל בסופו של דבר הוא כנראה שווה את זה אם מה שתיארתי פה נשמע לכם טוב.
כל זה טוב ויפה, אבל רוב הסיכויים שהדבר העיקרי שאני אזכור מהמשחק הזה הוא כמה שנאתי את מערכת השמירות שלו.
זוכרים את הימים הטובים של לפני 10-20 שנה, שהייתם קונים משחק חדש בחנות, רצים הביתה, מכניסים את הקסטה/דיסק לקונסולה שלכם, מדליקים את הטלויזיה, ואז מגלים שאי אפשר לשחק כי השרתים של Ubisoft לא עובדים?
ההיסטוריה של Acheivements במשחקי מחשב ווידאו היא ארוכה ומפותלת, ואין לי ספק שיום אחד אדם עם יותר זמן פנוי ממני ישמח לחקור אותה לעומק. אבל אני עסוק ועצלן, אז אני אדלג לעשור האחרון, לזמן שבו היא התקבעה מסביב לשלוש תשתיות עיקריות שהפכו לחלק בלתי-נפרד מעולם המשחקים: ה- Achievements ב- Steam, ה- Achievements ב- Xbox Live, וה- Trophies ב- PSN.
שתבינו, אני לא נהנה מכל המרמור הזה. (טוב, אולי קצת.) הסיבה שאני ממשיך לנסות שוב ושוב היא שאני באמת רוצה שיהיו אלטרנטיבות מוצלחות ל-Steam. עד כמה שסטים מוצלח, מונופול זה אף פעם לא מצב אידיאלי, ואנחנו הלקוחות יכולים להרוויח הרבה מקצת תחרות. הבעיה היא שלקרוא למה שהולך בתחום הזה כרגע “תחרות” זה בערך כמו לשים קבוצה מה-NBA מול כמה נבחרות של בתי-ספר תיכונים בארץ ולקרוא לזה “ליגה”.
הפעם הסיפור התחיל ממבצע ב-Green Man Gaming. שמעתי על To The Moon באיזה פודקאסט אקראי ורציתי לנסות אותו, ובדיוק כמה ימים אחר כך הוא נמכר שם ב-$2.5 בלבד. מיד קניתי אותו, ושמחתי על ההזדמנות לנסות שירות הפצה חדש ונחמד. או כך חשבתי. (DUN DUN DUUUNNNN!)
