Stalin vs. Martians, שהתאפקתי לא לכתוב עליו כלום במשך החודשים האחרונים, למרות ששמתי עליו עין מאז שהוא הוכרז לפני כשנה, שוחרר להורדה דרך Steam.
אני מאוד מתפתה לקנות אותו, אבל עקב העובדה ש- Perimeter 2 ו- Auditorium עדיין מחכים אצלי בתור מאז שסיימתי את Mirror's Edge, אני חושב שאני אחכה עד שיתחילו לצוץ לו ביקורות ברשת.
ה- Zeebo לא זכתה להמון סיקור באתרי המשחקים הישראליים. למעשה, היא בקושי זכתה לסיקור גם באתרי משחקים ברחבי העולם, ככה שקל לי להבין למה התעלמתי ממנה עד שחבר שלח לי קישור בנושא מ- Slashdot, שמוביל למאמר שפורסם ב- Edge Online, על קונסולת משחקים שמנסה לפנות לשווקים המתפתחים בדרום אמריקה, הודו, רוסיה וסין.
הקונספט הוא קונסולת משחקים שניתן להוריד אליה משחקים באמצעות רשת דור-שלישי סלולרית, לתוך זיכרון פלאש בגודל של 1 ג'יגה, ובמחיר זעום למדי של 12 דולר. המשחקים צפויים להיות ערבוביה של משחקים ישנים (Quake, Crazy Taxi, Tekken 2) ומשחקים חדשים יותר כמו Need for Speed Carbon או FIFA 09.
האם זה יעבוד? לא בטוח לחלוטין. ב- Slashdot התפתח דיון שלם מסביב לשאלה האם הרעיון הזה אפשרי בכלל. אבל הקונסולה צפויה לצאת לשוק כבר ביוני, ואף על פי שלא מדובר בשוק שאנחנו מתייחסים אליו יותר מדי בדרך כלל, כנראה שנוכל לקבל כמה תשובות בקרוב.
אבל תגידו, רק לי נראה מוזר שרשתות סלולריות מדור שלישי נפוצות בארצות האלה יותר מחיבור נורמלי לאינטרנט?
(תודה לדור שמר ששלח לי את הקישור).
פארקור זה מגניב. זה כיף לראות אנשים מדלגים בין בניינים, מטפסים על קירות, קופצים מעל גדרות ומשתחלים ברווחים צרים. והכל בשם הרצון להגיע מנקודה א' לנקודה ב' במהירות הגבוהה ביותר שאפשר. הספורט הזה כבר מזמן התחיל להופיע בכל מיני פינות במיינסטרים, וזה היה רק עניין של זמן עד שהוא יגיע לעולם משחקי המחשב.
אבל בשביל לעשות משחק שסובב סביב פארקור היה צריך תירוץ טוב. התירוץ של Mirror's Edge הוא משטר עתידני שמנטר בקפידה את זרימת המידע בתוכו, וקבוצת אנשים המכונים "Runners" שמעבירים מידע מחוץ לעיניו הבוחנות של החוק, באמצעות היכרות טובה עם העיר, כישורי אתלטיקה משובחים, וכמובן – האזנה לכל תדרי הרדיו של המשטרה.
כמו שיאצי השכיל להגיד הרבה לפני, מדובר בתירוץ צולע למדי. המשחק דואג לספר לנו שהמשטר "רע" וה- Runners "טובים", אבל לא מספק שום הסבר הגיוני בנוגע לסיבה לכך. למעשה, היה אפשר להחליף את האנשים שה- Runners עובדים עבורם בטרוריסטים, והעלילה עדיין היתה נשארת זהה. נכון, פה ושם המשטר מפליל חפים מפשע (קצת אחרי תחילת המשחק, הגיבורה שלו מגלה שאחותה השוטרת הופללה ברצח), אבל ככל הנראה, היה מדובר בדוגמה בודדת, שגם היא תוצאה של אדם מושחת אחד במערכת ולא מדיניות גורפת.
אז בסדר, עלילה זו לא הצד החזק של Mirror's Edge. זה לא קריטי מדי. Mirror's Edge הוא משחק שעוסק בתנועה וב"זרימה". בדילוגים אסתטיים בין בניינים, חשיבה מהירה, יכולת אלתור טובה וניצול יעיל של הסביבה. הקופסה של המשחק לא בדיוק מצטטת את המסר החברתי שהוא מנסה להעביר בתור אחד היתרונות העיקריים שלו. הבעיה היא שבתור משחק שמתמקד בנושא כמו תנועה, יש בו פשוט יותר מדי כלי נשק.
כבר אמרתי את זה בפוסט שעסק ברשמים הראשונים שלי מהמשחק: יש קטעים ב- Mirror's Edge שפשוט מתנהלים נכון – קטעים שבהם התנועה שלכם לא נקטעת, והרמזים הויזואליים שלפניכם דוחפים אתכם בעדינות לעבר נתיב הפעולה הנכון, מבלי שתתקעו בלי הבנה של מה הצעד הבא שאתם צריכים לעשות. אבל בנוסף אליהם, יש ב- Mirror's Edge המון קטעים מתסכלים. ברובם, העצבים פשוט נובעים מהעובדה שהרבה שוטרים חמושים מרוקנים מחסניות שלמות בכיוונכם, ואף על פי שאתם יכולים להתמודד כנגד שוטר אחד בלי יותר מדי בעיות – כנגד שניים או שלושה שוטרים, מדובר בבעיה שונה לגמרי. זה לחלוטין לא הקטע של המשחק, לכאורה, ובכל זאת אתם תמצאו את עצמכם מתמודדים נגד השוטרים האלה שוב, ושוב, ושוב.
וזאת, בעצם, הסיבה שבגללה קל מאוד לא לאהוב את Mirror's Edge. כש- Mirror's Edge עובד כראוי, הוא נפלא. זה פשוט תענוג לרוץ על קיר, לזנק ממנו לגג של בניין סמוך, ואז לקפוץ מהגג למשטח נמוך יותר, להתגלגל כדי לספוג את הפגיעה, ובסופו של דבר להגיע לצלף שניסה לפגוע בכם כל הזמן הזה, ולהטיח את כלי הנשק שלו בראש שלו. הבעיה היא שכש- Mirror's Edge לא עובד טוב, הוא עובד לא טוב בסדרי גודל אפוקליפטיים. כלומר, יש סיכוי סביר שבקטע שמתואר בפסקה הזאת יהיו עוד שלושה צלפים מלבד הצלף הבודד שתיארתי, ותצטרכו לחזור על התהליך שמתואר בפסקה שמונה פעמים, כי בכל פעם אחד מהצלפים האחרים יצליח לפגוע בכם. ותופתעו מאוד לשמוע, אבל בפעם השמינית שתתקעו לצלף את הנשק של עצמו בפרצוף, זה קצת יפסיק לשמח אתכם.
אבל ב- Mirror's Edge יש כמה וכמה נקודות שבגללן בכל זאת שווה לשחק את המשחק. קודם כל, הקרבות במשחק הם פגומים ובעיתיים, אבל עדיין נותנים לשחקן תחושה לא-ברורה של עליונות (גם כשהוא מת פעם אחר פעם בעקבות עשרות כדורים שעפים לעברו). חוץ מזה, בכל מסך במצב הסיפור של המשחק יש לפחות רגע אחד של עיצוב מבריק – קטע שניתן לעבור בניסיון הראשון או השני במהירות, רק על סמך אינטואיציה בריאה ורמזים ויזואליים נבונים. הרגעים האלה מראים עד כמה טוב המשחק יכול לעבוד כשהוא בשיאו.
אבל הדבר העיקרי ש- Mirror's Edge עושה טוב נמצא מחוץ לסיפור הקלאסי שלו. הוא קורה כשאתם כבר מכירים את הזירות שאתם הולכים לרוץ בהן, וצריכים לתכנן נתיב שיאפשר לכם לעבור אותן בזמן קצר, או צריכים לחקור אותן מעט טוב יותר בשביל למצוא "תיקים חבויים" ברחבי השלבים האלה. החיפוש והמחקר הזה, כשהם נעשים תוך כדי ריצה על קירות וביצוע קפיצות בלתי-אפשריות, הם כיפיים במיוחד. אבל הניסיון להביא את זמן הריצה שלכם במסך למינימום הוא הלהיט האמיתי. לכל מסך במשחק יש מצב "Speed Run", שדורש מכם לעבור אותו בזמן מינימלי, ובנוסף אליהם יש גם כמות מכובדת של מסכי "Time Trial" שמציגים לכם משימה זהה.
החלק הטוב הוא שאתם יכולים להוריד "רוחות" של אנשים ששיחקו במשחק מרחבי העולם, והגיעו לזמן מרשים במיוחד במסך כלשהו, ואז להתמודד מולם. בהתחלה, ההתמודדות מולם נעשית על מנת ללמוד את הטריקים שהם משתמשים בהם. לאחר מכן, ההתמודדות הזאת נעשית בשביל לנסות ולשבור את השיא של אותם הענקים. התמודדות כזו ממקדת את המשחק בנקודת החוזק העיקרית שלו: תחושת המהירות, או ה"זרימה", כפי שהוא מעדיף לקרוא לה. למעשה, החסרון היחיד של מצבי המשחק האלה הוא שבמצב ה- "Speed Run", המסכים הרגילים עדיין מאוכלסים באויבים (בניגוד למצב ה- "Time Trial", שבו יש מסכים קטנים יותר, אבל ללא יריבים בכלל). מהסיבה הזו, מצבי ה- Time Trials בולטים בתור נקודת החוזק הראשית של המשחק.
אז מה אני חושב, בשורה התחתונה? הדעה הרווחת לגבי Mirror's Edge היא שמאוד משמח ש- EA התחילו להתנסות עם סוגי משחק חדשים, אבל Mirror's Edge הוא ניסוי כושל. אני לא מסכים איתה לחלוטין. עבור אנשים שיתחברו לסגנון שלו, יש ב- Mirror's Edge מספיק תוכן בשביל להעסיק אותם במשך כמויות מכובדות של זמן. הבעיה היא שהתוכן הזה עטוף בהמון משחקיות מתסכלת-במיוחד, ורוב החלקים הטובים שלו בכלל נמצאים מחוץ למצב הסיפור שלו, ולכן מרבית האנשים יכנעו עוד לפני שהם יגיעו אליהם. אבל אם נהניתם מגרסת ההדגמה, והיא מוצאת חן בעיניכם גם אחרי שאתם משחקים בה בפעם השלישית או הרביעית, כנראה שכדאי לכם לקנות את המשחק. במקרה הכי גרוע, תשחקו רק במצב ה- Time Trial.
מוזר, אני הבנתי מ- Harmonix שהם לא הולכים לעשות עוד משחקי "Rock Band" בינתיים, בזמן שהם עובדים על המשחק של The Beatles. ובכל זאת, בשבוע האחרון, הופתענו לגלות שהשמועות בדבר "Lego Rock Band" היו מבוססות, ושהמשחק צפוי לצאת עוד השנה.
עד כה נחשפו ארבעה שירים מתוך רשימת השירים של המשחק, אבל פריט המידע שהכי מעניין אותי עוד לא נחשף: האם יהיה ניתן להעביר שירים – Lego Rock Band ל- Rock Band 2, ולהיפך?
נחכה ונראה.
למרות שרוב המשחקים שלהם פונים לקהל הרבה יותר רחב, PopCap יודעים, מדי פעם, להתחנף לגרעין הקשה של קהילת הגיימרים. הם עשו את זה בעבר עם Peggle Extreme, ועכשיו הם עושים את זה עם גרסה נוספת של Peggle, שמיועדת לשימוש בתוך World of Warcraft. המשחק מכיל 12 מסכים ושני "Peggle Masters", אבל גם מכיל כמה פיצ'רים חדשים בדמות "עץ כשרונות" (בסגנון World of Warcraft), "פגיעות קריטיות", ויכולת להכריע בריבים על שלל ב- World of Warcraft באמצעות משחק Peggle.
אף אחד מכותבי הבלוג לא משחק ב- World of Warcraft. רובנו חוששים מההשפעה שלו על מעט הזמן הפנוי שיש לנו בחיים. אבל אני יודע שחלק מקוראי הבלוג כן מכורים למשחק. אז אם עדיין לא יצא לכם לנסות את Peggle – זו ההזדמנות שלכם. ואם כן יצא לכם לנסות את Peggle – אני ממש לא צריך לשכנע אתכם להוריד את התוספת החדשה, נכון?
תודה ל- The Escapist.
Left 4 Dead, כנראה אחד המשחקים החביבים ביותר על כותבי הבלוג, זכה היום לחבילת הרחבה חינמית לגמרי. אין צורך לעשות שום דבר – Steam יוריד את החבילה בפעם הבאה שתפעילו אותו (בתיאוריה, לפחות. אנחנו אף פעם לא יודעים מתי יבוא ל-Steam לעשות משהו).
החבילה כוללת מספר תוספות קטנות, כמו שבעה Achievements חדשים, תיקוני באגים ואיזונים כאלה ואחרים, הוספת הקמפיינים Death Toll ו-Dead Air למצב ה-Versus ובעיקר מצב משחק חדש – ה-Survival Mode.
ה-Survival Mode, על גווניו השונים, הוא מצב שחביב למדי על מפתחי משחקים, כי הוא לא דורש מהם מפות חדשות, דמויות נוספות, עלילה או מטרה מיוחדת. פשוט זורקים על השחקן גלים על גבי גלים של כל האויבים שכבר הופיעו במשחק, ובודקים כמה זמן ייקח לו למות. ובמשחק בו אתם משחקים אחד מארבעה ניצולים שצריכים בכל מקרה לברוח מגלים על גבי גלים של זומבים, מצב ה-Survival היה מאוד מתבקש.
הפעם, כדי שתבינו באיזו מהירות רמת הקושי עולה, האנשים הטובים ב-Valve הכינו גרף של הזמן בין הופעת כל סוג של אויב כפונקציה של הזמן בו הצלחתם לשרוד בשלב:
באותה הזדמנות Valve הורידה את מחיר המשחק ב-Steam ל-39.99$.
חוויות המשחק של הכותבים יצטרכו לחכות עד שיהיה לנו מעט יותר זמן פנוי בידיים. בינתיים תוכלו להסתפק באלו של החבר’ה מ-Giant Bomb (מצטער, עדיין אין לי מושג איך לאמבד וידאו בבלוגלי. זיירמן, מתי עוברים לדומיין משלנו?)
היום זו יום ההולדת העשרים של אחת מקונסולות המשחקים הניידות המצליחות בעולם, אם לא המצליחה שבהם – ה- Gameboy. לכבוד המאורע, אסף האתר Technologizer את 13 המוזרויות הגדולות ביותר שהקונסולה הזו הולידה. ביניהם ניתן למצוא גיימבוי ששרד הפצצה בבסיס אמריקאי בעת מלחמת המפרץ, מכונת תפירה עם חיבור לגיימבוי, והמוצר המטריד ביותר: גיימבוי שמספק סם הרגעה למי שמשחק בו (לשימוש רפואי בלבד, או משהו כזה).
ותודה ל- Offworld.
המלחמה ארוכת-השנים בין הפיראטים למתנגדיהם תמיד משכה כמויות מכובדות של אש, ונראה שהיא רק התחממה בשנים האחרונות, עם העלייה בפופולריות של שיטות DRM פולשניות. אבל כאילו שזה לא הספיק לנו, עוד קצת שמן נשפך למדורה בשבוע-וקצת האחרונים, עם הפצתו של משחק האסטרטגיה (?) Demigod. ההפצה של Demigod בפני עצמה עוררה לא-מעט עניין, כשגרסת ה- Retail של המשחק הגיחה לאוויר העולם כשבוע לפני המועד המתוכנן, אבל החלק המעניין יותר קרה קצת אחר כך, כשקצת יותר מ- 100,000 משתמשים הפעילו את המשחק.
יחסי הכוחות בין הפיראטיים למשתמשים הלגיטימיים לא צריכים להפתיע אף אחד – כבר נתקלנו בהם במקרה של World of Goo, ונראה שהם נכונים גם במקרה של Demigod: כ- 90% מהמשתמשים שמפעילים את המשחק הם משתמשים שהורידו את הגרסה הפיראטית. עכשיו, המשתמשים האלה לא יכולים לשחק במצב מרובה-המשתתפים של Demigod, אבל כשמפעילים אותו, המשחק מנסה להתחבר לשרתי החברה בשביל לעשות כל מיני בדיקות שקשורות לעדכון אוטומטי ולבדיקת מצב השרתים.
השרתים של המשחק תוכננו לתמוך בכ- 50,000 משתמשים סימולטנית, עם אפשרות לגדילה בעת הצורך. אבל כשלשרתים ניסו להתחבר פי עשר יותר אנשים מהכמות שקנתה את המשחק, שרתי החברה לא עמדו בעומס, והמשתמשים הלגיטימיים של המשחק לא הצליחו לשחק איתו ברשת. מעבר לעצבים הרופפים של אלפי גיימרים ששילמו על המשחק מכספם, למקרה הזה היו עוד כמה השפעות לא נעימות – למשל, ביקורת ב- Gamespot שמציינת את קוד הרשת הגרוע של המשחק בתור אחת הסיבות הדומיננטיות לכך שהמשחק קיבל 65.
לא במפתיע, הנושא הזה גורר צעקות מכל הכיוונים. יש המאשימים את GameStop באחוז הפיראטים הגבוה, יש כאלה שאומרים שהסיבה לאחוז הפיראטים הגבוה היא היעדר גרסת הדגמה, ויש כאלה שאומרים שגם בלי מאה אלף פיראטים, קוד הרשת של Demigod עדיין היה מסריח. מנגד, יש את מפתחי ומפיצי Demigod, שטוענים שהם בסך הכל ניסו להתחשב בלקוחות שלהם ולהוציא משחק מחוסר-DRM (או לפחות, משחק מחוסר DRM "פולשני"), והלקוחות המסכנים שלהם הם אלה שסובלים מחוסר ההתחשבות המשווע של הפיראטים.
כל מי שעוקב אחרי הבלוג הזה במשך יותר משבוע כבר יודע איפה אנחנו עומדים בנוגע לנושא הפיראטיות, אז אני יכול לחסוך מכם עוד נאום תוכחה פלצני. מה שכן ראוי לציון כאן זה שזו הפעם הראשונה, לדעתי, שמפיצי משחק מאשימים את הפיראטים בכך שהם פוגעים באופן ממשי בחווית המשחק של הקהל שלהם, ולא רק בגרימת הפסדים כספיים לחברת ההפצה.
אם מעניין אתכם לשמוע עוד, ל- Rock, Paper, Shotgun יש סיכום די טוב של האירועים.