פארקור זה מגניב. זה כיף לראות אנשים מדלגים בין בניינים, מטפסים על קירות, קופצים מעל גדרות ומשתחלים ברווחים צרים. והכל בשם הרצון להגיע מנקודה א' לנקודה ב' במהירות הגבוהה ביותר שאפשר. הספורט הזה כבר מזמן התחיל להופיע בכל מיני פינות במיינסטרים, וזה היה רק עניין של זמן עד שהוא יגיע לעולם משחקי המחשב.
אבל בשביל לעשות משחק שסובב סביב פארקור היה צריך תירוץ טוב. התירוץ של Mirror's Edge הוא משטר עתידני שמנטר בקפידה את זרימת המידע בתוכו, וקבוצת אנשים המכונים "Runners" שמעבירים מידע מחוץ לעיניו הבוחנות של החוק, באמצעות היכרות טובה עם העיר, כישורי אתלטיקה משובחים, וכמובן – האזנה לכל תדרי הרדיו של המשטרה.
כמו שיאצי השכיל להגיד הרבה לפני, מדובר בתירוץ צולע למדי. המשחק דואג לספר לנו שהמשטר "רע" וה- Runners "טובים", אבל לא מספק שום הסבר הגיוני בנוגע לסיבה לכך. למעשה, היה אפשר להחליף את האנשים שה- Runners עובדים עבורם בטרוריסטים, והעלילה עדיין היתה נשארת זהה. נכון, פה ושם המשטר מפליל חפים מפשע (קצת אחרי תחילת המשחק, הגיבורה שלו מגלה שאחותה השוטרת הופללה ברצח), אבל ככל הנראה, היה מדובר בדוגמה בודדת, שגם היא תוצאה של אדם מושחת אחד במערכת ולא מדיניות גורפת.
אז בסדר, עלילה זו לא הצד החזק של Mirror's Edge. זה לא קריטי מדי. Mirror's Edge הוא משחק שעוסק בתנועה וב"זרימה". בדילוגים אסתטיים בין בניינים, חשיבה מהירה, יכולת אלתור טובה וניצול יעיל של הסביבה. הקופסה של המשחק לא בדיוק מצטטת את המסר החברתי שהוא מנסה להעביר בתור אחד היתרונות העיקריים שלו. הבעיה היא שבתור משחק שמתמקד בנושא כמו תנועה, יש בו פשוט יותר מדי כלי נשק.
כבר אמרתי את זה בפוסט שעסק ברשמים הראשונים שלי מהמשחק: יש קטעים ב- Mirror's Edge שפשוט מתנהלים נכון – קטעים שבהם התנועה שלכם לא נקטעת, והרמזים הויזואליים שלפניכם דוחפים אתכם בעדינות לעבר נתיב הפעולה הנכון, מבלי שתתקעו בלי הבנה של מה הצעד הבא שאתם צריכים לעשות. אבל בנוסף אליהם, יש ב- Mirror's Edge המון קטעים מתסכלים. ברובם, העצבים פשוט נובעים מהעובדה שהרבה שוטרים חמושים מרוקנים מחסניות שלמות בכיוונכם, ואף על פי שאתם יכולים להתמודד כנגד שוטר אחד בלי יותר מדי בעיות – כנגד שניים או שלושה שוטרים, מדובר בבעיה שונה לגמרי. זה לחלוטין לא הקטע של המשחק, לכאורה, ובכל זאת אתם תמצאו את עצמכם מתמודדים נגד השוטרים האלה שוב, ושוב, ושוב.
וזאת, בעצם, הסיבה שבגללה קל מאוד לא לאהוב את Mirror's Edge. כש- Mirror's Edge עובד כראוי, הוא נפלא. זה פשוט תענוג לרוץ על קיר, לזנק ממנו לגג של בניין סמוך, ואז לקפוץ מהגג למשטח נמוך יותר, להתגלגל כדי לספוג את הפגיעה, ובסופו של דבר להגיע לצלף שניסה לפגוע בכם כל הזמן הזה, ולהטיח את כלי הנשק שלו בראש שלו. הבעיה היא שכש- Mirror's Edge לא עובד טוב, הוא עובד לא טוב בסדרי גודל אפוקליפטיים. כלומר, יש סיכוי סביר שבקטע שמתואר בפסקה הזאת יהיו עוד שלושה צלפים מלבד הצלף הבודד שתיארתי, ותצטרכו לחזור על התהליך שמתואר בפסקה שמונה פעמים, כי בכל פעם אחד מהצלפים האחרים יצליח לפגוע בכם. ותופתעו מאוד לשמוע, אבל בפעם השמינית שתתקעו לצלף את הנשק של עצמו בפרצוף, זה קצת יפסיק לשמח אתכם.
אבל ב- Mirror's Edge יש כמה וכמה נקודות שבגללן בכל זאת שווה לשחק את המשחק. קודם כל, הקרבות במשחק הם פגומים ובעיתיים, אבל עדיין נותנים לשחקן תחושה לא-ברורה של עליונות (גם כשהוא מת פעם אחר פעם בעקבות עשרות כדורים שעפים לעברו). חוץ מזה, בכל מסך במצב הסיפור של המשחק יש לפחות רגע אחד של עיצוב מבריק – קטע שניתן לעבור בניסיון הראשון או השני במהירות, רק על סמך אינטואיציה בריאה ורמזים ויזואליים נבונים. הרגעים האלה מראים עד כמה טוב המשחק יכול לעבוד כשהוא בשיאו.
אבל הדבר העיקרי ש- Mirror's Edge עושה טוב נמצא מחוץ לסיפור הקלאסי שלו. הוא קורה כשאתם כבר מכירים את הזירות שאתם הולכים לרוץ בהן, וצריכים לתכנן נתיב שיאפשר לכם לעבור אותן בזמן קצר, או צריכים לחקור אותן מעט טוב יותר בשביל למצוא "תיקים חבויים" ברחבי השלבים האלה. החיפוש והמחקר הזה, כשהם נעשים תוך כדי ריצה על קירות וביצוע קפיצות בלתי-אפשריות, הם כיפיים במיוחד. אבל הניסיון להביא את זמן הריצה שלכם במסך למינימום הוא הלהיט האמיתי. לכל מסך במשחק יש מצב "Speed Run", שדורש מכם לעבור אותו בזמן מינימלי, ובנוסף אליהם יש גם כמות מכובדת של מסכי "Time Trial" שמציגים לכם משימה זהה.
החלק הטוב הוא שאתם יכולים להוריד "רוחות" של אנשים ששיחקו במשחק מרחבי העולם, והגיעו לזמן מרשים במיוחד במסך כלשהו, ואז להתמודד מולם. בהתחלה, ההתמודדות מולם נעשית על מנת ללמוד את הטריקים שהם משתמשים בהם. לאחר מכן, ההתמודדות הזאת נעשית בשביל לנסות ולשבור את השיא של אותם הענקים. התמודדות כזו ממקדת את המשחק בנקודת החוזק העיקרית שלו: תחושת המהירות, או ה"זרימה", כפי שהוא מעדיף לקרוא לה. למעשה, החסרון היחיד של מצבי המשחק האלה הוא שבמצב ה- "Speed Run", המסכים הרגילים עדיין מאוכלסים באויבים (בניגוד למצב ה- "Time Trial", שבו יש מסכים קטנים יותר, אבל ללא יריבים בכלל). מהסיבה הזו, מצבי ה- Time Trials בולטים בתור נקודת החוזק הראשית של המשחק.
אז מה אני חושב, בשורה התחתונה? הדעה הרווחת לגבי Mirror's Edge היא שמאוד משמח ש- EA התחילו להתנסות עם סוגי משחק חדשים, אבל Mirror's Edge הוא ניסוי כושל. אני לא מסכים איתה לחלוטין. עבור אנשים שיתחברו לסגנון שלו, יש ב- Mirror's Edge מספיק תוכן בשביל להעסיק אותם במשך כמויות מכובדות של זמן. הבעיה היא שהתוכן הזה עטוף בהמון משחקיות מתסכלת-במיוחד, ורוב החלקים הטובים שלו בכלל נמצאים מחוץ למצב הסיפור שלו, ולכן מרבית האנשים יכנעו עוד לפני שהם יגיעו אליהם. אבל אם נהניתם מגרסת ההדגמה, והיא מוצאת חן בעיניכם גם אחרי שאתם משחקים בה בפעם השלישית או הרביעית, כנראה שכדאי לכם לקנות את המשחק. במקרה הכי גרוע, תשחקו רק במצב ה- Time Trial.