תאורטית, אפשר להרשם כאן לגרסת הבטא של Star Wars: the Old Republic.

מבחינה מעשית, נכון לזמן כתיבת שורות אלה, האתר שלהם נפל.

תודה ל- Rock, Paper, Shotgun.

מאז שהוא פרץ לחיי, השקעתי ב- Zuma's Revenge קצת יותר מ- 18 שעות. במהלכם הצלחתי, בעקביות מרשימה, להכשל שוב ושוב בניסיון לסיים את מצב המשחק הקשה ביותר שלו, ה- Iron Frog. אבל אני לא כותב את הפוסט הזה בשביל להתמרמר על ההתמכרות הפתטית שלי. למעשה, אפילו לא מעניין אותי יותר מדי לדבר על Zuma's Revenge(!) באופן ספציפי.

הפרק השבועי של הגיגיימינג, הוידאו-בלוג של אבישי רויטבלט, הוקדש למשחק הנ"ל. וכמו יאצי בשעתו (כלומר, לפני שנתיים), אבישי החליט לנצל את הבמה שניתנה לו בשביל לנגח קצת את Popcap.

המניפסט של אבישי (שוב, כמו זה של יאצי) גורס כי משחקי קז'ואל כדוגמת Zuma's Revenge אמורים לשמש כקרש קפיצה למתכנתים חובבים וחברות פיתוח מתחילות, בטרם הם מתחילים לעבוד על "משחקי AAA". וכמו במקרה של יאצי, אני ממש לא מסכים עם כמעט כל משפט שהוא אומר מהרגע שהוא מתחיל לחלוק את השקפת העולם הזו.

הבעיה הראשונה היא ההקבלה הבעייתית בין משחקי קז'ואל למשחקים דו ממדיים ולמשחקי אינדי. בנוסף להקבלה הזו, אבישי מסביר ש"משחקי קז'ואל דו ממדיים אמורים להיות נחלתם של מתכנתים חובבניים". אבל אמור, כידוע, זה שם של דג. לא חסרים משחקי קז'ואל תלת-ממדיים (Trine או Trials HD, למשל), לא חסרים משחקי קז'ואל שהם לא משחקי אינדי (Geometry Wars 2? Lumines?), ובכלל, אין שום סיבה שהמשחקים האלה יהיו קשורים באיזושהי צורה לניסיון של המפתחים שלהם בתכנות. למעשה, משחקי הקז'ואל הטובים ביותר דורשים כמה שנות אדם (לפחות) של ליטוש עדין, שלא נופל מזה שחברות הפיתוח הגדולות ביותר משקיעות במשחקים שלהן.

אבל הבעיה השניה, והגדולה יותר, היא שאבישי (ויאצי) מתבלבלים קצת. אין שום סיבה שהעולם יעבוד בצורה מסוימת רק כי היא נראית הגיונית, בעיניהם. המצב שהם מתארים, לפיו מפתחים צעירים מפתחים משחקים קז'ואליים (וקלילים מבחינה טכנית) לפני שהם פונים למשחקים מורכבים יותר אף פעם לא היה נכון. למפתחים מתחילים אכן היה קל יותר, מאז ומעולם, להכנס לשוק של המשחקים הללו (למרות שקיימים יוצאים מן הכלל, כמו Serious Sam למשל)… אבל חברות הענק אף פעם לא ויתרו על נתח השוק שהמשחקים האלה ייצגו. וטוב שכך – הרבה ממשחקי הקז'ואל הטובים ביותר הגיעו ממסחטות-הזיעה למתכנתים של תאגידי הענק. ואני ממש לא מבין למה צריך להפנות אש כנגד תאגידי הענק האלה, רק מכיוון שהם לא השקיעו את כוח האדם הזה בעוד משחק פעולה מגוף ראשון שמתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה, ובמקום זאת הביאו לעולם את Plants vs. Zombies.

אחרי מסיבת ה-Rock Band\Guitar Hero שערכתי אתמול – לפניכם המסקנות לגבי Guitar Hero 5.

הדבר הכי טוב במשחק הוא מצב ה-Party. סוף סוף המפתחים הצליחו לקלוע בדיוק לדרך שבה מסיבות Guitar Hero צריכות להתנהל. כל השירים פתוחים מהתחלה, כל אחד יכול להצטרף ולצאת בכל שלב ולשנות את רמת הקושי שלו מבלי להשפיע על אף אחד אחר, והשירים רצים אחד אחרי השני, מבלי ההפסקות המעיקות שבהן דנים: “טוב, מה בא לכם עכשיו? את זה אתה יודע לשיר?” וכו’. החסרון היחידי הוא שהאלמנט המשחקי קצת הולך לאיבוד – אי אפשר להיפסל, ולא מצילים אחד את השני מכשלונות. זה קצת פוגע במתח ובהתלהבות, אבל אני מוותר על כך בשמחה לטובת האפשרות ללכת לפתוח למישהו את הדלת מבלי שהאחרים יצטרכו להפסיק לשחק כדי לא להיפסל.

את מצב הקריירה אני פחות מחבב. אני לא יודע כמה אנשים משחקים בו עם להקה שלמה, אך בתור אחד שמשחק בו לבד – העדפתי בהרבה את הפשטות של Guitar Hero: Metallica, שעוקב בנפרד אחרי ההתקדמות שלכם עם כל כלי נגינה, וגם סידור השירים הוא ברמת קושי עולה לפי הכלי בו בחרתי לנגן. ב-Guitar Hero 5, לעומת זאת, אם אני רוצה לנגן לפעמים בתופים ולפעמים בגיטרה, קשה לי לעקוב אחרי מה כבר ניגנתי ובאיזה כלי. אמנם אותה בעיה קיימת גם ב-Rock Band 2, אבל למשחק שנקרא “להקת רוק” יותר קשה לי לבוא בטענות על להקתיות-יתר.

מבחינת מבחר השירים – ב-Playlist שיצרתי למסיבה אתמול ספרתי בערך 17 מתוך 85 שירים שהם פחות או יותר מוכרים. מתוכם Plug In Baby, Smells Like Teen Spirit, Sultans of Swing וכמובן Play That Funky Music (White Boy) הם החביבים עליי. עוד לא הספקתי לנגן בכל השירים במשחק, אך בינתיים הייתי מגדיר את המצע בתור סביר-אך-לא-מזהיר.

לסיכום, Guitar Hero 5 הוא משחק מוצלח. אין פה שום דבר שיזעזע את עולמכם, אבל אם השירים מוצאים חן בעיניכם הוא שווה את מחירו ב-ebay (אני מצאתי ב-40$ כולל משלוח, אבל בלי התלוש ל-GH: Van Halen). אם רק היה אפשר לשחק במצב ה-Party עם כל שירי ה-Rock Band שלי, המצב בכלל היה נהדר.

בהתחלה, היה נראה כאילו הפולחן הקבוע שאני עובר עם משחקים של PopCap (ותועד בפסקה הראשונה של הביקורת שלי על Plants vs. Zombies) היה קצת פחות קשה במקרה של Zuma's Revenge!. סיימתי אותו כבר בניסיון הראשון שלי, לאחר שעתיים וחצי של משחק. וזה לא היה קשה בכלל.

אבל כמו במקרה של Plants vs. Zombies, זו היתה רק ההתחלה. כמה דקות מאוחר יותר גיליתי את Iron Frog – מצב משחק אכזרי במיוחד, שאני והחברה שלי מנסים להביס כבר במשך כמה ימים טובים. בינתיים, לא נחלנו הצלחה.

אז… Zuma's Revenge. (סליחה, התכוונתי – Zuma's Revenge!). הוא משחק מעולה, באמת, בדיוק כפי שאפשר לצפות ממשחק ההמשך ל- Zuma. אני פשוט לא בטוח שהוא שווה מחיר של 20$, אם כבר יש לכם את Zuma המקורי. אבל אם אין לכם אף Zuma בבית, בהחלט עדיף להתחיל מהמשחק השני. כך או כך, אתם צריכים שיהיה לכם על המחשב Zuma. לא משנה איזה.

אה, כן. הבטחתי ביקורת. אז אפשר לקרוא אותה בוואלה! (היי, גם להם יש קטע עם סימן קריאה בשם).

הדמו של Dirt 2 עשה לי חשק למשחק מירוצים טוב. אני אוהב משחקי מירוצים כיפיים שלא דורשים מיומנות כדי להתחיל לשחק – כנראה כי אני גרוע במשחקי מירוצים. משחקים ריאליסטיים מייאשים אותי אחרי הפעם העשירית שבה אני מתחיל להסתחרר סביב עצמי עם האוטו.

אז Dirt 2 נראה אחלה, אבל לא התחשק לי לשלם מחיר מלא על משחק חדש. נזכרתי ששיחקתי פעם בדמו של Pure, משחק מירוצי טרקטורונים ארקיידי, ומאוד נהניתי. ניגשתי לחנות ה-ebay הקרובה לביתי, וכשבוע אחר כך אני עם מינוס 100 ש”ח בחשבון ה-PayPal שלי, ועם המשחק בכונן ה-XBox שלי (יש גם גרסת PC, אבל נו, מסתבר שאין לי כבר כוח להתקנות ולקנפוג ההגדרות של כרטיס המסך. חוץ מזה – Achievements!).

לא התאכזבתי: Pure הוא כל מה שאני אוהב במשחקי נהיגה. הוא מהיר, יש לו גרפיקה יפהפייה ונופים מרהיבים והמון המון ריחופים באוויר. הוא מצליח לאזן בצורה מצוינת בין ביצוע פעלולים למירוץ עצמו – ככל שעושים טריקים משוגעים יותר מקבלים יותר בוסט למהירות. יש המון מסלולים וכולם כיפיים לנהיגה. אם אתם בעניין של קוסטומיזציה לכלי רכב – אז יש גם מזה, אבל אותי זה נוטה לעייף.

הדבר היחידי שבאמת מפריע לי במשחק הוא המחסור ב-Split Screen. אני לא יודע מתי התחילו להוציא את זה מכל המשחקים, אבל בשמחה הייתי מוותר על משחק Online בשביל האופציה הזו. כך או כך – Pure הוא מציאה במאה שקלים. מומלץ בחום.

קבלו משהו אדיר: אחד המודרים של Half Life 2 החליף כמעט כל הקולות במשחק בקולו האנושי. זה כולל את כל כלי הנשק, האויבים ואפילו את הרכבת. הדיאלוגים לא הוחלפו (וחבל שכך, זה היה יכול להיות קומי למדי). עדיין, התוצאה היא אחד הדברים המצחיקים ביותר שראיתי בזמן האחרון.

אפשר להוריד את המוד הזה מכאן.

4 דרכים אפשריות לחגוג את השנה החדשה – כולן עולות 20 דולר או פחות:

1. כל משחקי Jedi Knight ב- 20 דולר ב- Steam.
2. 4 קווסטים קלאסיים של לוקאסארטס (כולל אינדיאנה ג'ונס וגורל האטלנטיס המופתי) ב- 10 דולר ב- Steam.
3. The Longest Journey, ב- 10 דולר ב- Gog.com.
4. או שאתם יכולים לבלות את סוף השבוע כמוני, ולקנות לעצמכם את Zuma's Revenge (או, כפי ש- Popcap קוראים לו: Zuma's Revenge!) בעשרים דולר.

מכיוון שעבר כבר מספיק זמן מאז הפעם האחרונה שעשיתי את זה – הנה צמד קישורים שאין ביניהם שום קשר, אבל לא היה לי מספיק מה להגיד עליהם בשביל לשים כל אחד מהם בפוסט נפרד:

1. Stereogram TETRIS: אם אתם מסוגלים לראות תמונות תלת-מימדיות באמצעות פזילה, תוכלו לבדוק את יכולתכם באמצעות הגרסה המיוחדת הזאת של טטריס. אישית, מאז הניתוח שעברתי בעיניים קצת יותר קשה לי להתמקד בתמונות כאלה, כך שלמרות כישורי הטטריס הנפלאים שלי, הצלחתי להגיע רק ל- 3,000 נקודות לפני שכאב הראש שלי הכריע אותי. בכל מקרה, מדובר במשחק כיפי. ותודה ל- Offworld.
2. GamesGirl, בלוגרית ישראלית שלאחרונה כותבת המון מדריכים שימושיים, פרסמה בבלוג שלה מדריך שמסכם בצורה מוצלחת את סוגי הכבלים השונים שאתם יכולים להשתמש בהם כדי לחבר בין הטלוויזיה לקונסולה שלכם. אם לא מתחשק לכם לנבור בנבכי פורום הקולנוע הביתי החביב עליכם, מדובר בקיצור דרך מעולה למי שרוצה להבין מה המשמעות מאחורי כל השמות המוזרים האלה שאתם שומעים כל הזמן.

וזהו, לבינתיים.