נגמרה התקופה המתה של אחרי החגים, וסוף סוף מותר שוב להוציא משחקים גדולים חדשים. בפרק הבא נדבר על Dying Light 2 ובפרק אחריו על Horizon Forbidden West, אבל בינתיים מתחילים עם פוקימון.

להורדה (1:10:55, 56 מגה)

עוד שנה, עוד וריאנטים של קורונה… ואנחנו שוב התכנסנו בשביל לדבר על עולם הגיימינג הנפלא ומה קרה איתו בשנה החולפת.

להורדה (1:19:08, 109 מגה)

נראה לי שלפי החוק אני אמור לפתוח את הפוסט הזה בתלונה הסטנדרטית על זה שלא היו משחקים השנה, והכל נדחה, וכל שאר ההתמרמרויות ששמעתם בכל מקום. אבל האמת? הייתה אחלה שנה מבחינת משחקים, לדעתי.

נכון שאין משחק אחד שאפשר להצביע עליו ולהגיד שהוא ייחודי ומדהים וממש היה קפיצה מרשימה באיזשהו מובן. נכון שהיו המון דחיות ועיכובים ובלגנים. ונכון שכמה משחקים "גדולים" מאוד איכזבו (היי Battlefield 2042). אבל ממש לא היה מחסור במשחקים מצוינים וכיפיים, גם בגזרת ה-AAA, גם באינדי, ואפילו באמצע. למעשה היה לי קשה לצמצם את הרשימה ל-3 דברים, ונאלצתי לוותר על משחקים מעולים ומפתיעים כמו Guardians of the Galaxy, Kena, Psychonauts 2, Death's Door, Solar Ash ועוד. אם זה מה שאנחנו מקבלים בשנה איטית ובעייתית במיוחד, תכלס, אנחנו במצב די טוב.

אז בנימה אופטימית זו, בואו נצביע על משחק אחד ונגיד שהוא ייחודי ומדהים וממש היה קפיצה מרשימה באיזשהו מובן.

אחרי שבשנת 2020 התרשמתי מכמה שנראה שהבעיות הגדולות של 2020 די דילגו על תעשיית הגיימינג, נראה שהג'יפה הגלובלית השיגה אותנו בסופו של דבר ב- 2021. לפחות מבחינתי – רוב 2021 הוקדשה למשחק בדברים שיצאו לפני שנת 2021. ובכל זאת, למצוא 3 דברים שאהבתי מאוד השנה זו משימה שאני יכול לעמוד בה ממש בקלות.

זה אולי לא תמיד נראה ככה, אבל אני יכול להשבע שבחלקים מסויימים של 2021, שבוע פה שבועיים שם כזה, התחלתי להרגיש שהחיים חוזרים למסלולם. די, ההפסקה המוזרה שלקחנו בשנתיים האלה של הקורונה נגמרה, מתחילים להעמד שוב על הרגליים, דברים מתחילים לזוז פה.

רק מה, תעשיית המשחקים זזה לאט. העולם מתחיל אולי להתחיל לזוז בלי הקורונה (הלוואי, בתלות בנתוני ההדבקה והתחלואה בפועל של האומיקרון איכסה פיכסה, טל״ח)? לתעשיית המשחקים הזאת, שעדיין מנסה להדביק את כל העיכובים שספגה בתחילת ימי המגיפה, יקחו עוד כמה חודשים לחזור לשגרה.

מעט מדי ״משחקים גדולים״ יצאו השנה. ובכל זאת, גם בשנה כזאת שוודאי תזכר כמדבר הגדול לפני 2022 הגדושה – היו כמה משחקים מעולים ששווה להתעכב עליהם. אז יאללה, בואו נסכם!

היום השני של EGX התחיל, מבחינתי, באכזבה. מסתבר שהקהל של יום שישי מעט גדול יותר מזה של יום חמישי, מה שבא לידי ביטוי בעומס הכללי ובתורות הארוכים בכל מקום.
בטח תגידו ש"כן, מה זה לא היה ברור לך?" אז יופי, אתם מאוד חכמים ואני מקווה שאתם מרוצים מעצמכם.

ברגע שנכנסתי לאולם וראיתי את התורות ל-Hunt: Showdown ואיזור ה-18+ הבנתי שאני כנראה לא אזכה לשזוף את עיני במשחקים כמו Deathloop או Back 4 Blood, ואם אני ממש רוצה לשחק בהם אאלץ אשכרה לקנות עותק שלהם, או, במקרה הגרוע, לחכות ארבעה ימים עד שיגיעו ל-Game Pass.

אז מצאתי את עצמי שוב באיזור מכונות הארקייד וקונסולות הרטרו. אחרי נסיון כושל עם תופי הבונגו של דונקי קונג, וכמה הצלחות עם Light Guns (הרגתי את כל הברווזים! אני צלף-על!), ניסיתי לשחק במשחקים שלא הכרתי על קונסולות שלא שמעתי עליהן.

אחרי שבשנה שעברה תערוכת EGX נערכה באופן מקוון בלבד (מסתבר שיש איזו מגפה עולמית או משהו), השנה היא חזרה לאולמות התערוכה של ה-ExCel בלונדון, ומאחר שגם אני בלונדון, חשבתי לעצמי – למה שלא אקפוץ לבקר בה, לראות מה חדש בעולם הגיימינג.

השנה, נראה שהמילה הכי מתאימה לתיאור התערוכה היא "פחות" – פחות משחקים, פחות שטח תצוגה, פחות הרצאות, פחות אורחים, פחות צפוף, פחות תחושה של "אירוע".

בשנים קודמות התערוכה התפארה במתחמים גדולים שמוקדשים לכל אחת מהקונסולות העיקריות, דמואים של משחקי AAA שעדיין לא הגיעו לשוק, שלכל אחד מוקדשות עשרות עמדות משחק, תחרויות קוספליי, דוכני חומרה מרצ'נדייז וציוד היקפי, תחרויות eSport, וכמה מתחמי פאנלים והרצאות, מה שגורם לתערוכה השנה להיראות כמו חיקוי חיוור.

דיסקליימר: צוות "גיימפוד" לא תומך בהרג מונגולים ולא ממליץ לרוץ למחנה שלהם בחיים האמיתיים ולהילחם בהם פנים-אל-פנים.

להורדה (1:05:34, 50.8 מגה)