יהיה הוגן להגיד ש-2023 היא אחת השנים המשמעותיות בהיסטוריה הקצרה של המדיום. אתיימר לנחש שהיא תזכר כאחת השנים המשובחות, בכל הנוגע למשחקים שיצאו במהלכה. לא היה בה רגע דל. בכל שבוע יצא משחק גדול או מעניין או מקסים או מוצלח או כולם ביחד, ותמיד היה אחד נוסף מעבר לפינה. נחשול תוכן אדיר, שהכניע את הטובים ביותר בינינו. גם אני נכשלתי בלחזור ל-Hi-Fi Rush או בלסיים את Baldur's Gate 3 ואת Sea of Stars. עם זאת, השנה המופלאה הזאת הגיעה עם רקע מדכא של פיטורים המוניים באינספור חברות. מחיר אנושי קשה, שסביר שהתעשייה תשלם עליו בעתיד.

למרות רעש הרקע העקבי והמבאס, אני רוצה לדבר על המשחקים שהפכו את השנה הזאת לכל כך מהנה (וגם על אחד שקצת ביאס).

Star Wars Jedi: Survivor

Star Wars כמותג עובר תקופה לא פשוטה, עם יותר מדי פרויקטים שנופלים בגלל שהם קטנים מדי, או באיכות ירודה מדי. Star Wars Jedi: Survivor, שיצא בחלק הראשון של השנה לימד שעדיין יכול להיות אכפת לי מסיפור בגלקסיה הרחוקה רחוקה. 

המשחק הקודם בסדרה הכיר לנו את Cal Kestis, שם הוא למד שהוא לא יכול לברוח כל חייו. בהמשך, הוא ממלא בהתלהבות את תפקיד הג'דיי האידאליסטי, שמנסה להציל כמה שיותר אנשים מאימת האימפריה. ביחד עם הבטחון העצמי הגדל של Cal, קיבלנו משחק שבטוח יותר במה שהוא עושה והו, כמה שאני אוהב את מה שהוא עושה! סיפור שלא מתבייש להיות גנרי כשצריך ולוקח את עצמו ברצינות בדיוק במידה הנכונה? יש. עיצוב עולם מטרוידוניה משובח שכיף יותר לנוע בו ככל שמתקדמים ומשיגים יכולות חדשות? יש ויש! שחזור אסתטי מושלם עד כדי גיחוך של מלחמת הכוכבים? הו, בייבי, כמה שיש.

בקיצור, מדובר בהמשך מושלם, שמשפר כל אלמנט מקודמו, מוסיף עומק ועניין לדמויות ומכין את הקרקע היטב לפרק הבא בסיפור. בכנות, קשה לי לחשוב על דבר אחד שהמשחק הזה עושה פחות ממצוין (כן כן, בעיות טכניות. אני יודע). 

נהניתי לחקור כל פינה בעולם שלו, לאסוף כל דבר שניתן לאסוף, לצוד כל חיה אגדית שניתן לצוד ולהגיע לסוף הסיפור (המפתיע באלגנטיות שלו) עם חיוך מרוח על הפנים. העובדה שהוא הגיע מהר כל כך אחרי קודמו היא הישג מרשים נוסף של Respawn Entertainment, שעד כה הצליחו בכל מה שניסו.

אה, כן. גם יש בו קטע אחד לפחות שבוודאי גורם למפתחים ב-Naughty Dog להרגיש שסוף סוף יש להם תחרות בתחום סצינות המשחקיות החצי-מוגבלות שנראות כאילו לא היה אמור להיות אפשרי ליצור אותן מפאת עודף אפיות.

משחקים על מהגרים הודים לצפון אמריקה

אחד הדברים האהובים עליי במשחקים, זה לראות את העולם מזווית ראייה זרה לחלוטין. השנה, איכשהו, שני משחקים שונים אפשרו לי להכיר את זווית הראייה של מהגרים מדרום הודו לצפון אמריקה. במשחק אחד, Venba, זכיתי לחוות את האתגרים של זוג שהיגר לקנדה, בחיפוש אחר חיים טובים יותר. המשחק הקצרצר הזה, שהמכניקה העיקרית שלו היא בחירת מרכיבים וכלים לבישול בסדר הנכון, מצליח למנף את הפוקוס הקיצוני שלו להעברת סיפור מרגש, שמלמד שמעבר ממדינת "עולם שלישי" למדינת "עולם ראשון" לא טומן בחובו שיפור מוחלט באיכות החיים. לאורך הסיפור המתוק-מריר שלו נתקלתי באתגרי הגירה, גזענות, קשיי התאקלמות, מתח בין-דורי, ובושה וקבלה של מורשת זרה. התרשמתי מהאופן המורכב בו משחק פשוט כל כך מצליח להציג את הנושאים האלו. התמוגגתי מהאופטימיות של הזוג הצעיר שנאבק למצוא את מקומו במדינה חדשה. הרגשתי חוסר נוחות מהבושה שהרגיש הבן שלהם בנוגע למורשת שלו. התרגשתי מהאופן בו המשחק חיבר את המכניקה הפשוטה שלו, להבנה של הבן שיש ערך במורשת שלו, גם אם הוא לא "רגיל", כמו שאר החברים שלו. כמו חלק מהמנות שמכינים במהלך המשחק, גם Venba הכיל בדיוק את המרכיבים הנכונים, בכמות הנכונה. המפתחים בישלו פה מנה קטנה, אלגנטית ומספקת במיוחד.

למרות המוטיב החוזר (הפעם המהגרים מדרום הודו גרים בעיירה בארה"ב), Thirsty Suitors לא יכל להיות שונה יותר מ-Venba. פוקוס ממש לא היה בסדר העדיפויות של המפתחים שיצרו תערובת שעובדת היטב באופן בלתי סביר בעליל. ציפיתי להנות מהמשחק בזכות הסגנון המופלא שלו והזימה האלגנטית (וצדקתי – אני באמת אוהב אותו בזכות הדברים האלה) ולמרות הערבוביה המכניסטית. איכשהו, משחק תפקידים יפני, סימולטור דייטינג, משחק בישול ומשחק סקייטבורדינג תמיד נועדו לעבוד ביחד! כל פיסה בפאזל, ממלאת את חלקה באופן מושלם, כדי ליצור שלם הגדול מסך חלקיו.

התאהבתי ב-Jala (וגם באקסית המיתולוגית שלה) כמעט מיד. כעסתי עליה כשגיליתי מה היא עשתה לאנשים שאוהבים אותה. שמחתי איתה כשהצליחה לעשות את הצעדים הראשונים בשיקום מערכות יחסים הרוסות, בסוף כל קרב בוס. ובקרב הבוס האחרון? טוב, אני לא רוצה להרוס אותו, אבל רק אומר שהוא היה מרהיב בערך כמו שמצופה מכל קרב בוס סופי במשחק תפקידים יפני קלאסי.

פספוס הרכבת האחרונה עם Metroid Prime Remastered

בוודאי יהיה מוזר לחלק מהקוראות להבין למה הגירסא המחודשת המהוללת הזו מופיעה בתור משהו שלילי, אבל עבורי, היא ממש מאכזבת. עם ה-HUD השמנמן באופן רטרו התמודדתי. עם העיצוב הגרפי שאיכשהו היה צבעוני מדי וחיוור מדי בו-זמנית, שרדתי. עיצוב עולם שלא מאפשר לי לשכוח שאני במשחק מחשב, מפה בלתי שמישה באופן מרתיח, בוסים משעממים, פאזלים מעפנים (באמת? לסרוק 4 אייקונים קטנים בחדר?) וחוסר הנחיה לשחקנית הספיקו כדי שאנטוש את המשחק אחרי כמה שעות.

לצערי, גיליתי שהמשחק לא מחזיק מים בלי שכבה עבה של נוסטלגיה. הוא נראה ומרגיש רע (למרות עדכון טכני מרשים). הוא לא מסוגל לעמוד לצד משחקי מטרוידוניה מודרניים כמו Control או משחקי Jedi שעשו עבודה טובה ממנו בכל אספקט. במשך שנים הרגשתי שפספסתי את הרכבת עם משחקי Metroid Prime. הם תקועים בקונסולות שמעולם לא היו או יהיו לי. פספסתי פרק חשוב באחד הז'אנרים האהובים עליי. עם Metroid Prime Remastered, למדתי שהרכבת לא רק יצאה מהתחנה לפני שהגעתי – היא כבר מזמן ירדה מהפסים.

Final Fantasy XVI

לסדרת Final Fantasy מקום מיוחד בליבי. המשחק שגרם לי לאהוב משחקים הוא Final Fantasy X ומאז, כל פרק חדש בסדרה הוא אירוע מרכזי בלו"ז הגיימינג שלי. לא כולם מצוינים, אבל כולם חקוקים בזכרוני. Final Fantasy XVI לא שונה.

כמיטב המסורת, FFXVI לא מפחד להיות שונה מקודמיו, בזמן שהוא שומר על כמה אלמנטים מוכרים (כולל צ'וקובו משובח!). השינוי המהותי ביותר הוא בפוקוס על מערכת הקרב. מדובר במשחק שהתרחק הכי הרבה משורשי משחקי התפקידים של הסדרה, לטובת מערכת קרב שלא היתה מביישת גם את משחקי הפעולה המוערכים ביותר (תוצאה צפויה של גיוס אחד המעצבים הראשיים של Devil May Cry). על הבסיס העסיסי הזה, המפתחים שזכו להצלחה בזכות הסיפור האהוב של FFXIV, עשו את מה שהם עושים הכי טוב ויצרו עולם מלא בתככים פוליטיים, מלחמות איומות וקונספירציות חובקות עולם. זה כבר מספיק, אבל המפתחים התעקשו (בצדק רב) להוסיף מנה גדושה של קרבות ענק (פשוטו כמשמעו) בין יצורים עם כוחות איומים בקנה מידה אלוהי.

המשחק סבל מבעיות קצב והייתי שמח אם היו משמרים עוד כמה אלמנטים קלאסיים מהסדרה, אבל ברגעיו האחרונים הוא הצליח לעשות את מה ש-FFX עשה לפני עשרות שנים: לגרום לי להרגיש דברים שמעט מאוד משחקים מסוגלים. את הסיפור של Clive (אותו שיחק Ben Starr המקסים) סיימתי עם דמעות במורד הלחיים ואני בטוח שאזכור אותו היטב גם בעוד שנים רבות.