עשינו את זה! הגענו לסוף השנה. זה היה קצת touch and go עם כל הדחיות, באגים, קיצוצים, פיטורים, נסיונות מוצלחים יותר ופחות של מיקרוסופט לרכוש את אקטיויז'ן, וכמובן לא לשכוח איזו מלחמה פה ושם. אבל בין כל זה היו הרבה משחקים מעולים – בין אם זה המשכים לסדרות מבוססות כמו דיאבלו 4, רימייקים איכותיים כמו RE4, הפתעות כמו Hi-Fi Rush ו-Lies of P, או משחקי אינדי קטנים כמו Dredge ו-Chants of Sennaar. אה כן, והיה גם…

Baldur's Gate 3

כן, כן, אני יודע, הפתעה גדולה. המשחק שכולם מדברים עליו בלי הפסקה כבר כמה חודשים (או שנים, אם סופרים את תקופת ה-early access) וזכה בערך בכל פרס GOTY שקיים הוא גם משחק השנה שלי. אבל מה לעשות, זה באמת הישג מרשים מכל בחינה: המשך נאמן ומוצלח לסדרה קלאסית, משחק תפקידים מדהים בהיקף מטורף, אדפטציה מעולה של המערכת של D&D, כמות מרתיעה של דיאלוגים fully voiced עם אנימציות מצוינות, גרפיקה מצוינת, וכמובן, דמויות שהשתלטו לחלוטין על התודעה הכוללת של קהילת הגיימרים.

אני בכלל לא סיימתי את BG3 – לקחתי הפסקה בסוף Act 2 אבל אני בהחלט אחזור אליו ואסיים אותו בעתיד הקרוב – אבל אני חושב ש-95 השעות שביליתי איתו הן לגמרי מספיק כדי להגיד שוואלה, זה אחלה משחק.

Steam Deck

במשך שנים הייתי מאוד סקפטי לגבי שאיפות החומרה של Valve, אבל עכשיו אני חייב להודות: The sons of bitches did it. אחרי כל מיני ניסויים מוזרים ורעיונות שנראו כאילו הם לא הולכים לשום מקום, החבר'ה הביאו לנו קונסולה ניידת שהיא PC לכל דבר. עם ממשק חלק ונוח, ספריית משחקים אינסופית (כי, אתם יודעים, סטים), וחומרה ממש אחלה, ה-Steam Deck הוא כל מה שלא ידעתי שהייתי צריך.

בעבר, השימוש שלי בקונסולות ניידות – לא כולל הגיימבוי שהיה לי ביסודי – הסתכם בקצת משחקי סוויץ' בטיסות ובתי מלון. אבל השנה מצאתי את עצמי משחק Hi-Fi Rush במיטה, Dredge אצל חברה שלי, Cobalt Core על הספה בסלון בזמן שהיא משחקת בפלייסטיישן, ועוד ועוד. האיכות של הקונסולה בשילוב עם היכולת לעבור באופן חלק בינה ובין ה-PC עושה את זה כל כך הרבה יותר פשוט וכיפי מכל מה שהיה בעבר. ולמי שאין לו PC ורוצה לחוות את המגוון המטורף של משחקים (ומבצעי סטים!) – זה אפילו יותר מדהים.

(וכן, אני יודע שה-Deck יצא בשנה שעברה, אבל לא בדיוק היה קל להשיג אותו ואני קיבלתי את שלי רק בתחילת השנה.)

Embracer Group

לא, אין לי שום דבר טוב להגיד על Embracer Group ואני מאוד בספק שאי פעם יהיה לי, אבל בתקווה עוד רגע תבינו למה שמתי את הדבר השלילי שלי באמצע הפוסט.

בכל ההיסטוריה של משחקי וידאו, יש מעט מאוד קבוצות של אנשים שעשו נזק לתעשייה כמו בחור שוודי אחד בשם לארס ווינגפורס. הרבה חברות גדולות השקיעו יותר מדי כסף שלא היה להן במהלך תקופת הקורונה – כשמשחקי וידאו היו בבום ייחודי וכסף היה זול כי ממשלות ניסו לעודד אנשים להשקיע בכלכלה – ובשנה האחרונה נאלצו להכיר במציאות, לבטל פרוייקטים ולפטר מאות עובדים; אבל Embracer Group, בראשות ידידנו לארס, הלכה כמה צעדים יותר רחוק ורכשה עוד ועוד אולפני פיתוח ומותגים איכותיים ומבוססים שיש להם מקום של כבוד בהיסטוריה של המדיום.

ואז הגיע ה-moment of reckoning. באופן שלא הפתיע אף אחד, האסטרטגיה של "לקנות המון דברים ולקוות שייצא מזה משהו טוב" לא עבדה מדהים, ולפני כמה חודשים התחילו הקיצוצים. בינתיים איבדנו את Volition, סטודיו ותיק (30 שנה!) שפיתח בין השאר את Red Faction, Saints Row, וגם את Free Radical, היוצרים של Time Splitters, ועוד. והיד עוד נטויה – המטריה של Embracer כוללת כל כך הרבה צוותים ותיקים ומותגים קלאסיים שעלולים בכל רגע להימחק מהעולם. זה ממש לא בסדר שלבנאדם אחד, שההכשרה היחידה שלו היא "הרבה כסף", יכול להיות כל כך הרבה כוח. וכמובן שכמו תמיד, כשההימורים לא מצליחים מי שמשלם את המחיר הם העובדים הזוטרים.

עיתונאות עצמאית

זוכרים את הימים הטובים של בלוגים ואתרי חדשות שהרגישו כאילו הם אשכרה נהנים לכתוב? שלא רדפו בלי הפסקה אחרי דברים פופולריים, קליקים, תוכן וידאו גנרי, מדריכים אסטרטגיים, כותרות קליקבייט וכל מה שאפשר לחשוב עליו כדי להשיג כמה שיותר תנועה באתר? ובכן, האנשים שהיו מעורבים בבלוגים והאתרים האלה בהחלט זוכרים. הרבה מהם מצאו את עצמם באתרי חדשות מודרניים בתנאים, בואו נגיד, לא משהו. ולאחרונה הרבה מאלה מצאו את עצמם מובטלים, אחרי שכל מיני אתרים קרסו או קיצצו אותם.

ואז קרה משהו מופלא: מהחורבות שנותרו אחרי הקריסה, כל מיני אנשים הקימו אתרים חדשים שהם עצמאיים, נתמכים באופן ישיר על ידי הקוראים/מאזינים/צופים שלהם, ומתמקדים באיזה תוכן שבא להם. אני מנוי עכשיו ל-Remap Radio (שנוצר ע"י הצוות של Waypoint לשעבר) ו-Aftermath (מצוות מובחר של כותבים שעזבו את Kotaku) ושניהם מספקים הרבה תוכן איכותי ומעניין. צוות הוידאו של The Escapist עזבו ויצרו את Second Wind, שם הם ממשיכים ליצור וידאו אבל בלי ה-corporate overlords.

שום דבר לא בטוח בעולם, אבל בינתיים נשמע שכל היוצרים האלה נהנים הרבה יותר מהעבודה שלהם. יש להם יותר חופש לבחור מה הם רוצים לעשות, התנאים יותר טובים, אין תכתובות מטופשות מהבכירים בתאגיד, וכל התוכן שהם יוצרים שייך להם לנצח. בשנה שבה אנשים בכל מקום – ובפרט אלפי מפתחי משחקים – איבדו את העבודה שלהם, וגם אלה שעדיין מועסקים עובדים יותר ויותר קשה בתנאים פחות ופחות טובים, האתרים החדשים האלה סיפקו לי מנה גדושה של אופטימיות ותקווה.