לפני כמה ימים, הלכתי וקניתי את Rainbow Six: Vegas 2. לאחר קצת בעיות בהתקנה בעקבות כונן DVD מעצבן (תודה, סמסונג), היתה לי סוף סוף ההזדמנות לשחק איתו קצת.

אם אתם קצת מתעניינים במה שקורה סביבכם, אני בטח לא אחדש לכם אם אני אגיד עד כמה המשחק הזה דומה למשחק הראשון. זאת לא נראית כמו בעיה גדולה במיוחד, בהתחשב בעובדה שמאוד התלהבתי מהמשחק הראשון, אבל לשלם בסביבות ה- 200 ש"ח על משחק שהוא לא יותר מחבילת הרחבה זה קונספט קצת בעייתי, לא?

פעם החיים עם משחקי Rainbow Six היו פשוטים יותר. לאחר משחק מוצלח כלשהו, היו מפתחי המשחק מוציאים לשוק חבילת הרחבה שאינה דורשת את המשחק המקורי, במחיר שעומד איפשהו בין המחיר של חבילת הרחבה רגילה למשחק רגיל. הם קראו לזה Expandalones, או משהו מופרע כזה. אבל Vegas 2 לא מציית לחוקיות הזאת – הוא הולך בצעדיו של המשחק הקודם כאילו היה מדובר במשיח שיוביל אותו אל ארץ הקודש המובטחת, עד כדי המנוע הגרפי שמתחיל להתיישן, אבל הוא עדיין מתומחר כמו משחק מן השורה.

אחת מהנקודות שכן שונה בצורה כלשהי בין שני המשחק היא התוספת החדשה של "נקודות ניסיון". הדמות שלכם, כעת, מרוויחה "נקודות ניסיון" בשלוש קטגוריות שונות, בהתאם לצורה שבה היא הורגת את היריבים שלכם. כשרק התחלתי לשחק במשחק, הייתי בטוח שזו אפשרות גאונית. היא מתיישבת בצורה מאוד נוחה על סימני האובססיביות-קומפולסיביות שאני נוטה להפגין לפעמים, ושולחת אותי להרוג מגוון טרוריסטים במגוון דרכים מגוונות, רק על מנת להרוויח עוד קצת נקודות ניסיון.

הבעיה היא שהיא שולחת אותי לבד. אתם לא מקבלים נקודות ניסיון (לפחות לא מהקטגוריות האלה) אם החברים שלכם הורגים טרוריסט בדרך מיוחד כלשהי. ומהסיבה הזאת, נראה ש- Vegas 2 מנסה בצורה מאוד מודגשת להתנגד למה שמשחקי Rainbow Six ניסו להטיף לו מאז ומעולם: בלי עבודת צוות, אי אפשר להתקדם לשום מקום.

הבעיה השנייה היא שנקודות הניסיון האלה לא באמת עוזרות יותר מדי. הם מאפשרות לכם לקנות כל מיני כלי נשק שלא זמינים בתחילת המשחק, אולי, אבל הפרדה בולטת יותר בין כלי הנשק מעולם לא היתה הצד החזק במיוחד של סדרת Rainbow Six. בסופו של דבר, אולי יש הבדל בין רובה צלפים לרובה ציד, אבל אם הייתם מכניסים אותי למבחן-טעימה ביזארי שבו הייתי צריך להבדיל בין רובה צלפים א' לרובה צלפים ב', סביר להניח שלא הייתי יודע מאיפה להתחיל. לשחקנים שמשחקים במשחק מרובה-המשתתפים זה אולי נותן משהו, אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי מאבד את התמריץ להמשיך ולהרוויח נקודות ניסיון לצורך "פתיחה" של כלי הנשק החדשים האלה (אם כי גאווה ישראלית עדיין דוחפת אותי להשיג לדמות שלי את ה"תבור").

זה נשמע כאילו אני מתלונן הרבה, אבל באמת שאני לא סובל. כמו המשחק הקודם שלו, Rainbow Six: Vegas 2 הוא משחק מלוטש, כיפי ומאוזן היטב. הבעיה היא שהוא פשוט דומה יותר מדי למשחק הראשון, ודווקא בנקודה שבה אמור להיות הכי הרבה הבדל בין השניים נראה שיש כמה פגמים בסיסיים.

אחרי שכל זה נאמר, ראוי להזכיר שאני נמצא רק בהתחלה שלו. ברגע שאני אסיים את המשחק תוכלו למצוא עליו ביקורת יותר מקיפה כאן בבלוג. בהנחה שאני לא אמצא פתאום מישהו שיש לו את GTA IV בבית.

אז GTA 4 יצא, והעולם כמרקחה. ממוצע הביקורות המטורף עומד כרגע על 99, בין השאר הודות לציוני 10 מושלמים מאתרים כמו גיימספוט או IGN, שיצאו מגדרם עם ביקורת של שבעה עמודים שלמים. שימו לב שאלו ציונים מאתרים שבד"כ משתמשים בנקודה עשרונית בציונים שלהם (כלומר יכלו לתת גם 9.8 אם רצו), אז 10 עגול שלהם הוא הרבה יותר 'גבוה' מ-10 עגול של יורוגיימר, שהציון הבא אחריו הוא 9. כך שלמעשה ציוניהם אומרים שהמשחק מבחינתם הוא פשוט מושלם.

אין ספק שלהייפ יש חלק גדול בכך, כרגיל בעולם הקונסולות. אבל בעוד שבמקרה של Halo 3 היה ניתן לראות בקלות דרך ההייפ, הפעם אין ספק: GTA 4 הוא קלאסיקה שנועדה לגדולות, ואני רוצה אותו עכשיו. למרבה הצער, אני נטול קונסולת דור-הבא, מה שמשאיר אותי להתנחם בתקווה שהמשחק יגיע במהרה בימינו גם ל-PC. השמועות אומרות שיש תוכניות כאלה.

קוראים יקרים, אם שיחקתם כבר במשחק, אז קודם כל תדעו שאתם כולרות. שנית, נשמח לשמוע את רשמיכם.

לפני כחודש, קיבלתי לביקורת מנענע מסך מחשב. זו הפעם הראשונה שבה התבקשתי לכתוב ביקורת על פריט חומרה כלשהו, והמסך הנ"ל סבל מחסרון אוטומטי בעקבות ההשוואה המתבקשת שלו למסך שכבר יושב לי על השולחן, ה- Samsung 226BW המוצלח.

אבל אם מניחים בצד את ההשוואות למסך הנוכחי שלי, המסך של BenQ בהחלט עשה את העבודה. הנקודות היחידות הרציניות שמצאתי לנכון להתלונן עליהן היו המיתוג המוגזם שלו בתור "מסך לגיימרים" (כי באמת, זה בסך הכל מסך עם זמן תגובה נמוך – אף אחד לא צריך לרוץ ולהתלהב יותר מדי) והעובדה שהוא די מכוער.

בכל אופן, את הביקורת המלאה שלי עליו אפשר למצוא בנענע 10. תהנו.

הוכרז משחק בשם "Stalin vs. Martians". נשמע לי כמו מתחרה בוטה ל- Red Alert 3.

Rock, Paper, Shotgun מגדירים את זה בתור "התשובה של משחקי המחשב ל- 'נחשים על המטוס'".

בתחילת החודש זכיתי בעותק של Halo 2 בכנס Teched של מיקרוסופט. יכולתי לבחור בינו לבין Zoo Tycoon לבין עכבר ללפטופ, אבל אין לי לפטופ. אמנם כל הרעש השלילי סביב גרסת ה-PC של המשחק קצת הוריד לי את החשק ממנו, אבל נו טוב, מי אני שאסרב למשחק בחינם.

למי שזוכר, המשחק מיועד למערכת ההפעלה ויסטה בלבד, מהלך די מפוקפק של מיקרוסופט, שכן אין שום דבר במשחק הזה שמסתמך על DX10 או שום פיצ'ר אחר של מערכת ההפעלה. היה זה ניסיון כושל בלבד לגרום לעוד כמה אנשים לעבור לויסטה. עכשיו זה כבר לא משנה, כיוון שפאטץ' שמאפשר לשחק במשחק על Windows XP קיים מזה מספר חודשים.

הפאטץ' עובד לא רע, והספקתי להתקדם כבר כמה שלבים ב-Halo 2. הרושם הראשוני שהוא עושה הוא איום ונורא. הוא מתחיל בהמון Cut Scenes משעממים. הגרפיקה מחורבנת בסטנדרטים של היום, ולמרות זאת המשחק די כבד. גם איכות הסאונד מאוד ירודה – משום מה זה תחום שנוטה להיות מוזנח בפורטים (Gears of War אינו שונה).

למרות כל זאת, אם מחזיקים מעמד לאחר השלב הראשון, מגלים שוואלה, דווקא מסתתר פה משחק ממש כיפי. המון תחכום אין כאן, אבל יש בהחלט המון חייזרים לירות בהם. כמו במשחק הקודם הקטעים שמשלבים נהיגה בכלי רכב הם מצוינים, וחופשיים במידת מה. ניתן לבחור בין לירות בחייזרים מהג'יפ שבו נוהגים חבריכם הנחתים, או לגרש איזה חייזר מהחציל המעופף שלו – GTA סטייל – ולהשתמש בו כדי לירות בהם.

אפשרות ה-Dual Wield החדשה גם מגניבה – זה משום מה עושה לי נעים מבפנים להחזיק ביד אחת נשק אוטומטי אנושי רגיל, ובו בזמן גם לירות ברובה פלזמה חייזרי. באמת שאין לי מושג למה. חוץ מזה, במשחק יש טוויסט [ספוילר בן 4 שנים עד סוף הפסקה] – לא משחקים בו רק את המאסטר צ'יף אלא גם את אחד מחייזרי ה-Covenant. המון הבדל אין בין השניים. הם עושים פחות או יותר את אותו הדבר – הורגים חייזרי Covenant, אבל לחייזר יש את הנשק הכי מגניב במשחק (בינתיים לפחות) – חרב הפלזמה. אני אוהב את חרב הפלזמה.

בקיצור, אני יכול להבין למה המשחק היה ללהיט באקס בוקס. עיצוב השלבים מוצלח, יש הרבה פיצוצים, וטוב נו, גם העלילה לא רעה. רואים שפעם השקיעו בו הרבה כסף. מהבחינה הזאת Halo 2 הוא קצת כמו [הכנס סרט אקשן מתחילת שנות ה-90]: בזמנו הוא היה מרשים, מהנה וטיפשי. היום הוא רק מהנה וטיפשי.

אז שווה 200 ש"ח? ממש לא. אבל אם עוד לא שיחקתם בו, שווה להרים אותו כשהוא יגיע למוזלים.

מחשבי הקט קיבל בשמחה רבה עותק של Warhammer 40,000: Dawn of War: Soulstorm.

מעבר לזה שיש לזה שם ארוך במיוחד וקליט עוד יותר, החלטתי ששווה להגיד על המשחק כמה מילים. בתור פתיחה, שווה לציין שהוא מהווה הרחבת Standalone ל-Warhammer 40,000 : Dawn of War, משחק אסטרטגיה מוצלח שכבר ראה שתי הרחבות בימיו. המשחק זורק אותך בצורה פשטנית למדי באמצע קונפליקט לכיבוש מערכת הכוכבים Kaurava, שבה חושקים מספר לא מבוטל של גזעים (אם אפשר לקרוא לזה ככה) מסיבות שונות ומשונות. בסופו של דבר, המשחק מתנהל כמו RTS סטנדרטי למדי בשני מישורים:

• מפת כוכבים: החלק הניהולי של המשחק; מתמקד במפה דו-מימדית המתארת את המערכת שבה נלחמים. יש סך הכול ארבעה כוכבים גדולים ועוד שלושה ירחים, כאשר כל אחד מארבעת הכוכבים מחולקת לטריטוריות שאותן מאכלסות הקבוצות השונות.
• קרבות RTS על שטח: כצפוי, כל פעם שמנסים לכבוש שטח או להגן על שטח מצבא אויב עוברים סטנדרטי של בניית צבא, בסיס ואז השמדה של האויב במיטב המסורת ה-RTSית.

הייתרונות של המשחק מתבטאים בגמישות שלו. יש סך הכול תשעה גזעים בהם אפשר לבחור, שלכל אחד בהחלט יש צורת משחק קצת שונה ויחידות שמאוזנות בצורה אחרת. זה מוסיף עומק למשחק גם כאשר נלחמים מול אויבים שונים ומשונים, וגם כאשר בוחרים לשחק גזע שונה. ההשפעה על האסטרטגיה היא יחסית משמעותית ל-RTS, מאחר והמשאבים מתנהלים שונה, יחידות מגיבות אחרת, ואפילו הבניינים לא מציעים את אותם הדברים. הקרבות גם כן סך הכול מוצלחים, ובהחלט אפשר להגיד שהם זורמים מהר ומציעים סיפוק רציני למנצח.

החסרונות הם שלמרות המגוון הרחב של הגזעים, מצבי המשחק הם מוגבלים מאוד. בשביל שחקן שמעדיף Single-Player כמוני, יש מעט מאוד היצע. הקמפיין שמציע המשחק הוא למעשה נטול סיפור או הסבר לחלוטין, ופשוט מציין כי צריך לכבוש את מערכת הכוכבים כי צריך. כל שאר הגזעים הם רעים, ולא ישתמשו בה כראוי. ובפועל, מבחינת המשחקיות, יש סך הכול שלושה סוגי שלבים. שטחים רגילים נופלים לקטגוריית ה-Annihilate (בנה-תקוף-השמד רגיל), שטחים המכילים שערי מעבר לעולמות אחרים משוחקים בשלבים בהם צריך להחזיק את רוב הנקודות הקריטיות במפה לזמן מסויים, ורק בשטחים המכילים את "עיר הבירה" של גזע מסויים יש חווית משחק קצת שונה, עם אירועים מתוסרטים במהלך השלב וכד'.

סך הכול , המשחק מאוד מהנה. אבל אני הייתי שמח אם מעבר להשקעה בגזעים הם גם היו זורקים אלמנטים של עלילה.

סתם אוסף של עדכונים קצרים:

1. טוב, אז יש לי את Rainbow Six: Vegas 2. אם ה- DVD שלי לא היה מחליט לעשות בעיות פתאום, אולי הייתי מספיק להעלות כמה רשמים ראשונים על זה כבר היום.
2. התקבלתי לבטא הסגורה של Multiwinia! בינתיים, ה- Non-Disclosure Agreement המעצבן מונע ממני להגיד על זה משהו, אבל אני מניח שאף אחד לא יתבע אותי אם אני אגיד שהוא מגניב ממש, ודי שונה מ- Darwinia בסגנון המשחק (אם מישהו עוד לא הפנים את זה מהפוסט האחרון שלי עליו).
3. במקביל ל- Vegas 2, Multiwinia והשלמה של Call of Duty 4 (כן, זו הסיבה שאני צריך עוד ימי חופש) – השקעתי כמה שעות בימים האחרונים ב- Rising Eagle. בינתיים, האתר הרשמי של המשחק הספיק להתעדכן, להודיע על הגרסה החדשה (והחינמית), והגרסה גם עלתה ל- FilePlanet. כתוצאה, המצב בשרתי המשחק היה קצת יותר שמח בימים האחרונים. צפו לפוסט ביקורת על המשחק בקרוב.

חשבתי להקדיש לכל אחד מאלה פוסט נפרד, אבל אז הבנתי שאין לי מספיק דברים להגיד עליהם. בכל אופן, תהנו:

1. ב- Gamasutra עלה מאמר שהכותרת שלו היא "Fewer Mechanics, Better Game". כותב המאמר טוען כי עודף של מכניקות משחק רק מבלבל ומתסכל את השחקנים, ועל מנת ליצור משחק טוב יותר – עדיף לתת להם מגוון מצומצם יחסית של אפשרויות בכל רגע נתון. ברמה העקרונית, אני מסכים עם הרעיון שלו: מכניקות משחק שמרגישות "לא טבעיות" מביאות יותר נזק מתועלת. אבל הוא מציג את הטיעון באופן חד-צדדי מדי, ומתעלם לחלוטין ממשחקים כמו Deus Ex או GTA, שעודף האפשרויות שהם מציעים לשחקן זו הנקודה החזקה ביותר שלהם. בכל מקרה, מדובר בחומר קריאה די מעניין.
2. ואם כבר הזכרנו את Deus Ex: שמוס יאנג, מהבלוג המוצלח Twenty Sided, העלה פוסט שמוקדש ל- Deus Ex: Invisible War, והסיבות שבעקבותיהן הוא פחות מוצלח מקודמו. כבר כתבתי פוסט על החוויות שלי עם המשחק כאן בבלוג, אבל שמוס מתייחס בפוסט הזה לנושא מאוד ספציפי: חוסר המשמעות של חופש הבחירה שהמשחק מציע (או לפחות, העובדה שהבחירה שהמשחק מציע לשחקן היא רק בין אופציות לא מוצלחות).

וזהו, לבינתיים.