ב-Call of Duty: Modern Warfare 2 רציתי לשחק כשהוא יצא, לפני כשנה, אבל התקמצנתי. Activision ביקשו עבורו 60 דולר, ובתור אחד שהתעניין רק בקמפיין לשחקן יחיד, שאורכו הקצר הטריד את מנוחת המבקרים, זה היה קצת מוגזם. יותר מכך: התרעמתי על העובדה שכל כך הרבה אחרים לא חשבו כמוני, והשאירו את המשחק גבוה ברשימת המשחקים הנמכרים ביותר (“תפסיקו לעודד אותם!”, חשבתי).

אבל עדיין רציתי לשחק בו, ועכשיו, כשיש לי מחשב חדש, זו נראתה לי הזדמנות טובה. מצאתי את המשחק במחיר סביר ב-DVD.co.uk (אחלה אתר, ששולח לארץ בזול). אתמול סיימתי אותו, אחרי חמש וקצת שעות משחק. כרגיל, יש לי כמה דברים להגיד.

קודם כל, No Russian. זוכרים? נו, השלב ההוא, שעורר סערה ברחבי העולם, בו השחקן משתתף בפיגוע ירי בשדה תעופה ברוסיה. איזה שלב מפגר ומיותר. המפתחים ניסו להיות אמיצים! להגיד משהו חזק! ביקורת חברתית\בטחונית\מדינית! קיירון גילן כתב בזמנו שזה בולשיט, ואני מסכים עם כל מילה. השלב הזה מרגיש כל כך מנותק ולא קשור, ללא שום הצדקה או בניית מתח לקראת שיא כלשהו, והתוצאה היתה שזה הגחיך את המשחק בעיניי. יודעים מה אני עשיתי בשלב הזה? ניסיתי לספור כמה חפים מפשע מסכנים אני מספיק לרצוח. זה הרגיש לי כמו הרגעים האלה ב-GTA, שבהם משעמם לך, אז אתה יוצא מהאוטו ומתחיל לחסל את מי שבא לך עם קלצ’ניקוב. לא חזק, לא רציני, לא מעניין, אלא פארק שעשועים שבו אתה בודק אם יש הבדל בין פגיעת ראש לפגיעת רגל (אין). במקום חיבור למשחק, השלב הזה משיג את ההפך בדיוק: ניתוק מוחלט.

למרבה המזל, שאר המשחק הוא Call of Duty במיטבו. מכירים את הסרטונים האלה ב-YouTube שבהם לוקחים קטעים עם פיצוצים מהמון סרטי אקשן שונים ועורכים אותם ביחד עם מוסיקה מלהיבה? MW2 הוא כזה: מעין רצף אקראי של קטעי אקשן נהדרים. רגע אחד אתה באפגניסטן, נלחם ברחובות בכוחות מיליציה שצצים מכל פינה (סטייל “בלאק הוק דאון”). פתאום אתה מוצא את עצמך נוהג ברכב שלג, מעלה באש טרוריסטים סובייטים (“מת לחיות 2”, מישהו?). בסצינה מעולה אחרת, אתה פורץ לבית כלא ונעזר במגן של פיזור הפגנות בתור מחסה. איזה כיף.

החוט העלילתי המקשר בין כל הסצינות האלה הוא דל, יש שיאמרו פתטי. אבל העלילה במשחקי Call of Duty תמיד היתה זניחה. העריכה המדוקדקת של כל רגע ורגע, עם המוסיקה המתאימה ועיצוב חזותי מרהיב, הופכים את המשחק הזה לחגיגה מלבבת של אש וגופות מתעופפות. והאווירה. Infinity Ward יודעים ליצור אווירה מלחיצה. איכשהו תמיד יורים עליך מכל הכיוונים, כשבקשר צועקים לך להתקדם. סתמו כבר, אני לא יכול להתקדם, יורים עליי! אף פעם לא הייתי בקרב של ממש, אבל יש לי הרגשה שתחושת המצוקה הזו משקפת משהו אמיתי.

לבסוף, המשחק ראוי לציון גם על הדברים הקטנים. הוא שומר את ההתקדמות לעיתים מאוד קרובות, בתדירות שגבוהה יותר מתדירות השימוש הממוצע ב-quick save, הייתי אומר. הגרפיקה טובה (לא מדהימה), אבל המשחק פועל חלק גם על מחשבים חלשים יותר, או כך שמעתי לפחות. בימים בהם משחקים רבים לא עוברים אופטימיזציה ל-PC, קמצנים בשמירות ונגועים בבאגים (עיינו ערך Red Faction: Guerrila ו-Prototype), זה ראוי להערכה.

אז האם המשחק שווה את מחירו המלא? אם אתם כמוני ומתעניינים רק בסינגל-פלייר, אז לא. לשמחתכם אפשר כבר להשיג אותו במחירים נמוכים בהרבה. פשוט לא דרך סטים, בינתיים. במחיר של כ-100 שקלים, קשה לי שלא להמליץ על המשחק. זה האקשן הכי מרוכז שנתקלתי בו מזה הרבה זמן, בקולנוע ובגיימינג יחד.

כעת אני סקרן לדעת מה מבשל עבורנו הגלגול החדש של Infinity Ward תחת EA, העונה לשם Respawn Entertainment. סיכוי טוב שזה יהיה טעים.

כבר לפני חודשיים שלח לי בחור בשם דניאל גרבר את הביקורת שלו על Batman: Arkham Asylum. אבל אני הייתי פושטק, והחלטתי להיות עסוק בטירוף, לטוס לקנדה ולבלות את מעט הזמן שיש לי להשקיע בבלוג בהקלטה ועריכה של פודקאסטים. אז רק עכשיו חזרתי להתעסק איתה. אחרי שוידאתי שהוא לא נוטר לי טינה, ושלא מפריע לו שאני אפרסם את הביקורת שלו באיחור של חודשיים (זה לא כאילו שהמשחק היה חדש גם כשהוא כתב אותה…), העליתי אותה לבלוג. והנה היא:

מכיוון שהייתי בחופש במשך שבוע בשביל פסטיבל הקומיקס והאנימציה, היה לי קצת זמן פנוי על הידיים, אז החלטתי לכתוב ביקורת על אחד המשחקים היותר טובים ששיחקתי בהם לאחרונה. למי שלא מכיר אותי – כבר כמעט שנתיים שהייתי בשגרת חיים של עבודה ולימודים (ומעט מאוד זמן פנוי) אבל המשכתי לקנות משחקים בכל מיני מבצעים של Steam. לאחרונה הייתה לי הפסקה של כמה חודשים לפני שאני מתחיל ללמוד שוב והתחלתי לנסות לשחק בכמה שיותר מהמשחקים שהצטברו לי.

אז – באטמן. אני אתחיל בלהגיד שזה ממש כיף. לא הכיף האקראי וחסר הפואנטה של Prototype (למרות שגם בו השקעתי לא מעט זמן משחק), ולא הכיף האובססיבי של Oblivion שבו אני מרגיש צורך לעשות את כל מה שהמשחק מציע. איכשהו זה שילוב של שניהם ביחד עם עוד אלמנט אדיר – באטמן. זה פשוט מרגיש כמו באטמן, העולם של באטמן והרשעים של באטמן. זה נאמן לקומיקס, ומרגיש כמעט מציאותי.

המשחק מתחיל בזה שבאטמן לוקח את הג'וקר לארקהאם (מוסד לחולי נפש שנמצא על אי). תוך זמן קצר הג'וקר משתחרר ומתחיל להשתלט על האי, ובתור באטמן, אתם צריכים לעצור אותו ואת התכניות הזדוניות שלו לפני שאנשים ייפגעו. לצורך העניין תצטרכו להלחם בכל מיני פושעים, שביניהם, לא במפתיע, כל מיני דמויות משמעותיות מעולם הקומיקס.

מהר מאוד נתקלים באלמנט הלחימה של המשחק וחושבים "מה, אלה כל הכפתורים שאני לוחץ עליהם? זה קלי-קלות!". אבל אחרי כמה קרבות קלים נהיים מוקפים בחבורות של 20 פושעים ומגלים שזה לא כזה פשוט, ושצריך להתחמק מחלקם ולתקוף אותם מאחורה. וזה עוד רק המצב שבו הפושעים לא חמושים, או שיש להם רק נשקים קרים. עם הזמן השליטה של הג'וקר באי נהיית יותר מבוססת, ובשלב מסוים מגיעים למקומות שבהם הפושעים מצוידים ברובים, ויכולים להרוג את באטמן בקלות אם מנסים פשוט לרוץ אליהם ולהילחם בהם.

אז במקום לרוץ ולהילחם, צריך להתגנב בצל, להתחבא על Gargoyles שקרובים לתקרה ולהוריד אותם אחד-אחד. אלמנט ההתגנבות הוא מגניב, ועם הזמן לומדים יותר ויותר מהלכים שניתן לבצע. למשל – לומדים להתגנב מאחורי אויבים ולשתק אותם במכה, או להיתלות מ- Gargoyle ולתפוס אותם בהפתעה (ולהשאיר אותם תלויים הפוך עד שהם מאבדים הכרה). כאן המשחק ממש מתחיל להעביר את התחושה שהשחקן הוא באטמן.

תחושת הבאטמן הולכת ומתגברת כאשר צריך לשחק את ה"בלש" ולמצוא איזשהו רמז בזירת פשע כדי שיהיה אפשר למצוא איפה מישהו מסתתר. במצבים האלה נכנסים ל- detective mode שבו ניתן לאתר שאריות של כל מיני דברים (טביעות אצבעות, כימיקלים מסוימים, טיפות דם וכו') כדי לעקוב אחרי מישהו. הבעיה היא שהמשחק דורש להיכנס למצב הזה הרבה פעמים, וגם כשהוא לא דורש את זה – זה כלי ממש חזק שנותן יתרון עצום: אפשר לראות בעזרתו את השלדים של האויבים במעין ראיית רנטגן, וכל מיני דברים שימושיים פתאום בולטים מהסביבה. המצב הזה הורס (בעיני) את המראה המדהים של המשחק, ואני מנסה להשתמש בו כמה שפחות כדי ליהנות מהעיצוב האפל והמגניב של הדמויות והעולם.

וזה אכן העולם האפל של באטמן. אהבתי את הסרטים של באטמן, אבל הרגשתי שכל סרט מפחד להיות באטמן עד הסוף. הסרטים הישנים הצליחו לייצג את העולם כמו שצריך, אבל הדמויות היו קומיות מדי ולא מספיק פסיכיות. בסרטים החדשים הדמויות אמנם מרגישות כמו פסיכיות מוחלטות, אבל הסרט מפחד להציג את העולם של באטמן כמו שצריך, כדי לא להיראות יותר מדי כמו קומיקס. המשחק נמצא באמצע, ואולי הדבר היחיד שהוא מפחד ממנו זה שהדמויות יקללו הרבה. קלטת ראיון עם ה- Riddler שבו הוא טוען שתינוק קטוע גפיים הוא פתרון לחידה שלו שכנעה אותי שהמשחק הזה לא מפחד להציג את הדמויות כפי שהן באמת. ברחבי האי ניתן למצוא קלטות ריאיון גם עם המטופלים האחרים של המתקן, ויש גם כל מיני חידות של ה- Riddler פזורות ברחבי האי, שמעניקות כל מיני בונוסים ונותנות מבט נרחב יותר לתוך העולם הזה. החידות המוחבאות האלה פותחות ביוגרפיות של דמויות, פסלים תלת ממדיים של דמויות ושלבי "Challenge Mode". בנוסף, הם גם נותנים נקודות XP.

אין טעם לנסות למצוא את כל החפצים המוחבאים על ההתחלה. למרות שאפשר לראות בתפריטים איזה חפצים/חידות נמצאים באזור שבו נמצאים – לרובם אי אפשר להגיע בתחילת המשחק. ככל שהמשחק מתקדם כך באטמן מקבל יותר מכשירים שיכולים לעזור לו להגיע לכל מיני מקומות שהיה בלתי אפשרי להגיע אליהם קודם. המכשיר הראשון שמקבלים הוא מעין אקדח שפולט ג'ל מתפוצץ – שאיתו אפשר להרוס קירות ורצפות חלשות (או להעיף אויבים). מאוחר יותר מקבלים גם שדרוג ל- grapple hook שמאפשר להפיל קירות ותקרות חלשות (אפשר גם להפיל אותם על יריבים) ממרחק. כלי חביב נוסף הוא ה- Frequency Tuner שמאפשר לנטרל שערים חשמליים ופצצות (וכולל בתוכו את ה- mini-game הכי לא מציק שיצא לי להיתקל בו במשחק). את הדברים ההכרחיים למשחק מקבלים כחלק מהעלילה, אבל אפשר להשתמש בנקודות XP כדי לקנות שדרוגים לבאטמן (מקבלים נקודות XP בערך על כל דבר, לא רק חידות). השדרוגים האלה כוללים מהלכי לחימה/התגנבות חדשים, Batarang-ים חדשים ושיפורי כוח, מיגון וכו'.

דיברתי מקודם על העיצוב המוצלח של המשחק, אבל חוץ מזה שהעיצוב של האי מעולה – הוא מרגיש ענק. אמנם היו כמה רגעים שנמצאים בחוץ, בין הבניינים של האי שחשבתי לעצמי "אז האי לא כזה גדול…", אבל בכל בניין יש מרתפים ותעלות אוורור. גם כשהגיע השלב שבו הייתי צריך להיכנס לבניין שכבר הייתי בו, וחשבתי "אוקי, אז אני מניח שמעכשיו הדברים יתחילו לחזור על עצמם" – גיליתי שלא. האי כל הזמן משתנה ומאלץ את השחקן למצוא דרכים חלופיות ממה שהוא הכיר. מעברים נחסמים, קירות קורסים וקומות וחדרים שלמים נהיים בלתי חדירים, או נפתחים בזכות טכנולוגיה חדשה שלא הייתה לבאטמן בפעם הקודמת שבה הוא ביקר. פה ושם יש גם שלבים "חד פעמיים" כשבאטמן נכנס להזיה. שלבי ההזיה האלה כוללים התחלה של עיוות מציאות שממחיש את העבר והפסיכוזות של באטמן, ובמהרה מגיעים לקטעי פלטפורמה מוזרים ממש. השלבים האלה הם אולי הרגעים הכי מגניבים והכי כיפיים שיש במשחק.

אבל המשחק עדיין לא מושלם. קודם כל המשחק לא טורח לספר לך מתי הוא שומר את ההתקדמות שלך. כשיוצאים מהמשחק וחוזרים לשחק שוב, מתחילים מה- checkpoint האחרון, רק שלא ברור איפה בדיוק הוא נמצא. המצלמה לפעמים מעצבנת – כשבאטמן רץ הוא במרכז המסך, אבל כשהוא הולך הוא בצד – אבל מתרגלים לזה. ושוב, detective mode הופך את העולם להיות מונוכרומאטי ומשעמם – וזה חבל. בנוסף הלחימה עם ה"בוסים" במשחק היא די דומה, ולרוב כוללת שילוב של התחמקות ושימוש ב- Batarang.

בכל זאת נראה לי שזה משחק הקומיקס הכי טוב ששיחקתי בו אי פעם, ובקלות אפשר להישאב לתוכו. אפילו היה רגע שבו קיללתי שהמחשב שלי קורס באמצע המשחק, רק כדי לגלות שזה היה גז מעורר הזיות שבאטמן נכנס לתוכו. המשחק משלב המון אלמנטים שונים בצורה מוצלחת, זורמת וכיפית. גם אם אתם לא חובבי קומיקס מושבעים, ובחיים לא ראיתם סרט של באטמן (איכשהו), בעיני אתם תיהנו מהמשחק. מומלץ ביותר.

לכל מי שעוקב באדיקות אחר הפרסומים אודות המשחק, אפשר לצאת לרחובות במחול; יצא טריילר חדש ל-Dragon Age 2, והוא נראה לא רע הפעם. בסרטון אפשר לראות רצף של פאתוס ודרמה סביב גורלו של ה-Champion, או Hawke כפי שהוא נקרא בקרב חבריו לברידג'. אבל מעבר לדיאלוג המרגש, הסרטון בעיקר מדגיש את רמת האלימות הקיצונית שצפויה להיות במשחק וללבוש צורות שונות ומגוונות. אין יותר מדי פרטים, אבל כן אפשר לראות הבזקים של Gameplay מתוך המשחק עצמו.

לינק חיצוני לטריילר אפשר למצוא כאן

בזמן האחרון זה מאוד באופנה (עד כמה שדבר שהוא נחלתם הבלעדית של חנונים יכול להיות באופנה) להתלונן על מחירים של משחקים. יצא לי לשמוע לאחרונה הרבה מאוד ש-"60 דולר זה מחיר לא סביר בשביל משחק". אז נכון, גם אני קונה הרבה משחקים במבצעים של Steam, וגם אני מעדיף לשלם פחות על משחקים (וגם על אוכל, ועל אלכוהול, ובעצם – יש מישהו בעולם שלא מעדיף לשלם פחות על משהו?), אבל בתור מתמטיקאי אני רוצה להסתכל על העניין לרגע מנקודת מבט אנליטית:

נגיד שאני קונה ספר. נניח אפילו, לצורך ההקצנה, שזה ספר זול יחסית ואני קונה אותו בארה"ב, איפה ששער הדולר נמוך ודברים נמכרים במחירים בלתי-מופקעים. 8 דולר (כ-30 שקל) הם מחיר סביר לדבר כזה. נגיד שאני קורא בקצב רגוע – עמוד ב-2 דקות. בספר ממוצע יש 200-300 עמודים, סה"כ בערך 10 שעות קריאה.

עכשיו אני הולך לקנות משחק. משהו חדש, נגיד Civ V. נניח, שוב לצורך ההקצנה, שאני סובל מנכות מנטלית קשה וחושב שזה הגיוני לקנות משחקים בארץ, ולכן משלם עליו 300 ש"ח. להגיד ש"סביר להניח שאני אשקיע במשחק כזה לפחות 100 שעות" יהיה understatement רציני. ב-Left 4 Dead 2 למשל, שהוא משחק מולטיפלייר ולכן אני משחק בו רק כשהכוכבים מסתדרים, שיחקתי 150 שעות (נטו!) נכון לכתיבת הפוסט הזה, והיד עוד נטויה.

אפילו עם כל ההנחות וכל עיגולי הפינות האפשריים, למשחק הכי חדש ויקר יש יחס שעות\מחיר טוב כמו זה של ספר ישן וזול. במדיומים אחרים המצב יותר גרוע: סרט בקולנוע עולה 35-40 שקל ונמשך לכל היותר 3 שעות, כבלים עולים 200 שקל לחודש ורוב האנשים הנורמליים לא רואים בממוצע יותר משעה-שעתיים טלויזיה ביום. (ומי שיגיד לי שאפשר להוריד סרטים וסדרות מביטורנט, אגיד לו שגם משחקי מחשב אפשר)

אני לא מנסה לטעון שכל משחק שיוצא שווה 50-60 דולר. לצערי, זה רחוק מהמציאות. אבל רוב המשחקים שלא שווים את זה הם לא יקרים מדי, פשוט לא מספיק טובים. אני מניח שמה שאני מנסה להגיד הוא: תפסיקו להתלונן על המחיר של משחקים, ותתחילו להתלונן על האיכות שלהם.

וגם אתם יכולים!

זוכרים שהתלהבתי מזה ש-Telltale Games מפתחים משחק של Back to the Future? ובכן, המשחק יוצא רק בדצמבר, אבל טלטייל מחלקים עכשיו, ברגעים אלה ממש, את הפרק הראשון של המשחק בחינם באתר שלהם.

רוצים גם? כל מה שאתם צריכים לעשות הוא להיכנס לאתר, ללחוץ על הכפתור הענק שאומר "REDEEM", ליצור חשבון (תצטרכו לספק לו כתובת, אבל אני לא בטוח שהיא חייבת להיות אמיתית), וגם אתם תזכו למתנה. כשהמשחק ייצא, כולנו נוריד את הפרק הראשון ונהיה מאוד שמחים.

מומלץ לעשות את זה כמה שיותר מהר, לא כתוב בשום מקום עד מתי המבצע הזה יימשך…

עדכון: מסתבר שלהיכנס דרך הלינק לא עובד משום מה. מה שצריך לעשות זה להעתיק את הלינק (http://www.telltalegames.com/bttfoffer) ולהדביק ישירות בשורת הכתובת.

[עוד פרטים על המשחק באתר של Telltale]

"ההתקדמות שלך ב-Alpha Protocol לא תישמר אם לא תבחר כונן אחסון. האם אתה רוצה לבחור כונן אחסון? (כן/לא)"

השאלה המטופשת הזו פותחת כל סשן משחק באלפא פרוטוקול, ולדעתי היא די מייצגת. כמו כל משחק של Obsidian (גם Fallout: New Vegas החדש, לפי הביקורות), הוא מלא ברעיונות מוצלחים, אבל גם בהרבה בעיות ובאגים שמאפילים עליהם, וזה יחזור הרבה בביקורת הזו.

אלפא פרוטוקול הוא espionage RPG שבו אתם משחקים את מייק ת'ורטון, סוכן חשאי שנשלח למשימות שונות ברחבי העולם שאין ביניהן שום קשר, או ככה לפחות אני בחרתי להאמין. המשחק עצמו מנסה לטעון אחרת, ומעמיד פנים שיש איזושהי עלילה שמחברת את הכל, אבל כל פעם שהוא עושה כזה דבר זה רק מבלבל, מעצבן או מיותר לחלוטין – או, במקרה היותר נפוץ, כל השלושה. הקטעים הכי נוראיים הם ה"פלאשבקים" (שהם למעשה "פלאשים", כי הם קורים בהווה בעוד ששאר המשחק כביכול מתרחש בעבר) בין המשימות, שבהם הבוס הגדול מספר בצורה דרמטית את מה שקרה במשימה שהרגע הסתיימה.

מבחינת ריגול, המשחק מכיל הכל – איסוף מודיעין, מניפולציות, הסתננות לכל מיני מקומות מעניינים, משחקונים נחמדים של פריצת מנעולים ומערכות מחשב, ואפילו סקס. המשימות מאוד מגוונות והרבה מהן משלבות הרבה אלמנטים שונים של המשחק, אבל בסופו של דבר הרוב מתנקז ל"להיפטר מהאויבים ולהגיע לנקודה X". לצורך כך המשחק מספק 3 גישות אפשריות: גישת ה"קומנדו" – נשקים חזקים, הרבה שריון, נכנס ומרסס את כולם; גישת ה"מרגל" – התגנבות והריגת אויבים בחשאי; וגישת ה"מהנדס" – גאדג'טים, רימונים וכו'. אלה גם שלושת הקלאסים הבסיסיים של המשחק, אם כי כמובן שתוכלו ליצור אחד משלכם אם תרצו.

מלבד הקלאס שצריך לבחור יש 9 מיומנויות להתמקצע בהן: 4 סוגי נשק + אמנויות לחימה, התגנבות, גאדג'טים, טכנולוגיה ו"קשיחות". בניגוד ל-Deus Ex (שלנצח יהיה נקודת ההשוואה למשחקים בסגנון הזה), אלפא פרוטוקול לא מאפשר להתמחות בתחום אחד לחלוטין, ותמיד דורש לשלב כמה כישורים. אל תצפו, למשל, לעבור את כל המשחק בלי שאף אויב יראה אתכם – לת'ורטון יש נטייה, אחרי שעה שלמה של התגנבויות והתחמקויות, לצאת בפתאומיות מהמסתור שלו, לנופף מרחוק לאיש שניסה למצוא אותו כל הזמן הזה ולצעוק "היי, אני כאן!", ואז להיות מופתע כשמתחילים לרסס אותו.

אני בחרתי בגישת המרגל ולכן התמקצעתי בהתגנבות, אקדחים (עם משתיק קול, כמובן) ואמנויות לחימה. ההתגנבות מופשטת יחסית, ולא מתוחכמת או מוצלחת כמו במשחקי Thief למשל, אבל בגדול המנגנון עובד בסדר. ה-AI הוא לא מהגאונים, אבל סביר – האויבים יודעים  למשל להפעיל אזעקות, מה שיכול להיות מאוד מעיק – ובאופן כללי הגיימפליי טוב אך ניתן לשיפור, והמשחק יחסית מאוזן ומאתגר.

כל זה משתנה כשמגיעים ליכולות ה"אקטיביות". בכל קטגוריה של מערכת הכישורים יש יכולת אחת שהיא game changer, ובעזרתה אפשר לנצח גם אויבים קטלניים בקלילות. למשל, בקטגוריית האקדחים יש יכולת שעוצרת את הזמן לכמה שניות ומאפשרת לכוון ולירות כמה יריות ברצף. את רוב הבוסים במשחק הרגתי ככה בלי שהם הספיקו לזוז בכלל. ליכולות האלה כמובן יש cooldown, אבל ברוב המקרים אפשר פשוט לחכות, או לחלופין לעשות load last checkpoint והכל יתאפס.

האלמנט ה-RPG-י הנוסף באלפא פרוטוקול – הדיאלוגים והבחירות – הוא הסיבה שהמשחק הזה בכלל שווה אזכור, ולדעתי צריך להירשם לעד בהיכל התהילה. לא כי זה משחק ממש מוצלח (הוא לא), אלא כי הוא מראה לכולם איך באמת צריך לעשות את זה. כל דבר שעושים במהלך המשחק משפיע על ההמשך. המודיעין שת'ורטון אוסף על אנשים יוכל לעזור לו בשיחות איתם או עליהם, כל שיחה משפיעה על האיש שמדברים איתו – גם בטווח הקצר וגם בעתיד הרחוק – וכל בחירה שאפשר לעשות במהלך המשחק (גם בחירה שולית כמו האם לשסף את הגרון של אויב אקראי עם סכין, או רק להמם אותו עם Judo chop) משפיעה על המשך המשחק במגוון של דרכים. מעבר לזה, בניגוד לרוב משחקי התפקידים שבהם יש בחירה ברורה בין "פילנתרופ", "דובון לא-אכפת-לי" ו"פסיכופת עם תעודות" (אני חושב ספציפית על Dragon Age כרגע), באלפא פרוטוקול הבחירות הרבה יותר עדינות, ובהרבה מקרים בכלל לא ברור מה "טוב" ומה "רע". למשל, האם להרוג בריוני מאפיה זה טוב או רע? תלוי את מי מהדמויות במשחק אתם שואלים.

מערכת הדיאלוגים במשחק לא נותנת אופציות שיחה, אלא מבקשת לבחור "גישה" שבה ת'ורטון יגיב. בדרך כלל אלה דברים בסגנון "עצבני", "מפקפק", "מקצועי" וכו'. אבל לפעמים מופיעים שם דברים פחות ברורים, כמו "Freeze" בתמונה למעלה, וכמובן שחייבים לבחור את האפשרות הזו רק כדי לראות למה לעזאזל הם התכוונו. המשחק נותן בערך 3 שניות לבחור אחת מהגישות, אבל כדי לשמור על הזרימה של השיחה הטיימר מתחיל תוך כדי שהצד השני מדבר. זה יוצר הרבה פעמים מצבים שבהם, למשל, צריך לבחור בין "כן" ו"לא", אבל השאלה עצמה נשאלת רק חצי שניה לפני שהטיימר נגמר. אז צריך להקשיב טוב טוב לשיחה ולנסות לנחש מה הולכת להיות השאלה. (ומצד שני, מצבים שבהם הצד השני רק שואל שאלה קצרה, ואז כולם עומדים ומחכים בסבלנות 3 שניות עד שהטיימר יעבור)

מה שכן, הדיאלוגים עשויים טוב. היוצרים ממש השקיעו והקליטו כמויות אדירות של טקסטים, והדיאלוגים מרגישים ממש זורמים וטבעיים. למשל, במשימות המאוחרות יותר (ואפשר לעשות אותן בכל סדר שהוא) הרבה אנשים מזכירים בשיחות את המשימות הקודמות.

לדעתי הסיבה העיקרית ששווה לקנות את אלפא פרוטוקול היא כדי שיצרניות ה-RPG יבינו שעלו כאן על משהו ויתחילו לעשות מערכות דיאלוגים ובחירות כמו כאן. מעבר לזה, כאמור, המשחק נחמד אבל לא נורא מרגש, ומלא בעיות מעצבנות שמונעות ממנו להיות משחק טוב באמת. Obsidian, אני מוריד בפניכם את הכובע על ההישג של ליצור משחק שמצליח באותו זמן לגרום גם לעצמו וגם לכל RPG אחר להיראות מטופש.

באיחור קצר של מספר שנים אחרי כל העולם, סיימתי את Mass Effect בגרסת ה-PC. ויש לי כמה דברים להגיד.

אני אקדים ואומר שלא שיחקתי מעולם באף RPG של Bioware, ובעצם, הדבר הכי קרוב ל-RPG ששיחקתי בו הוא Deus Ex, או אולי Borderlands במידת מה. אם כך השעות הראשונות של המשחק דרשו ממני מעט הסתגלות. המשחק זורק אותך לעולם חדש, ומיד מתחיל להמטיר עליך כמויות של מידע. גזעים, דמויות, היסטוריה ואפילו מערכות ה-Stealth של הספינה בה אתה משרת. ובכל פעם שמישהו מסביר לך משהו, אתה יכול גם לבחור ב-“Investigate” ולקבל עוד יותר מידע. בעע. תלחץ, ולפניך עוד דיאלוג מייגע. לא תלחץ, ותרגיש שאתם מפספס משהו. מתי כבר יורים במישהו?

ואם כבר יריות, כבר מההתחלה חשתי שזו לא נקודת החוזק של המשחק. השליטה מרגישה קצת מגושמת, כלי הנשק לא מהנים לשימוש, ולפחות בהתחלה – לחברי הצוות יש נטייה למות כל הזמן ולהשאיר אותך לבד במערכה. איכשהו הכרחתי את עצמי למשוך הלאה, כי בטח יש הסבר להתלהבות לה זכה המשחק בזמנו.

הם צדקו. פתאום מצאתי את עצמי מתעניין. כמו ספר מדע בדיוני אפי, שמתחיל לאט והופך למרתק ככל שאתה שוקע בעולמו, שקעתי לתוך Mass Effect. אז מה באמת ה-Saren הזה מתכנן? ומה באמת קרה ל-Protheans? ספר לי עוד משחק יקר, tell me more! משחק רבים מנסים להיות סרטים, אבל Mass Effect הוא לא סינמטי. הוא ספרותי. הוא עמוק ועמוס בתוכן. לכל דמות יש את הרקע שלה, ולכל דבר, ממש לכל דבר (למה דמות X כל כך רגישה לגבי נושא Y, נגיד), יש הסבר, אם רק תלחצו על Investigate. אז בהתחלה זה מייגע מאוד, אבל אם מתייחסים לזה כמו סיפור אינטרקטיבי ופחות כמו למשחק שבו אתם להוטים ללכת לפוצץ את הדבר הבא, זה עובד.

זה לא Deus Ex. המשחק מציב בפניכם בחירות. אתם יכולים להיות האיש הטוב או האיש הרע, אך בשונה מהחיים האמיתיים, ומ-Deus Ex, הבחירות האלה מאוד ברורות. אתה רוצה ש-X יחיה או ש-Y יחיה? תבחר. האופציות מופיעות על גבי המסך כבמבחן אמריקאי. לפעולות שלכם, מחוץ למבחנים האמריקאים, אין השלכות אמיתיות, כי נדיר שיש יותר מדרך אחת להשלים משימה. המשימות המרכזיות הן לינאריות לחלוטין וכמעט ולא משאירות מקום לחופש פעולה. ואם אין חופש פעולה, כיצד יוכל שחקן אחד להתנהג בצורה שונה מחברו?

אבל היי, אף משחק אחר הוא לא Deus Ex, אז קשה לי לבוא בטענות ל-Mass Effect בעניין. נהניתי מהמשחק מאוד. יש לו המון בעיות (כל קטעי הנהיגה ב-Mako כל כך מעפנים שזה לא מצחיק בכלל), אבל בבסיסו הוא ספר טוב שאני ממליץ לכל אחד לקחת אותו למיטה, בהזדמנות. טוב, אתם מבינים למה אני מתכוון.

ו-Mass Effect 2? יחכה למבצע הבא ב-Steam.

התבטלו לי ברגע האחרון תוכניות להערב, אז רציתי לשחק משהו בזמן שהתפנה. אבל אני אצל ההורים, והמשחק היחיד שמותקן על המחשב כאן הוא Left 4 Dead 2, וכל משחק אחר שחשבתי לשחק דורש הורדה של 4 ג'יגה לפחות – מה שייקח כמה שעות, שאותן כאמור תכננתי להעביר במשחק.

החלטתי לנסות את מזלי בפינת המבצעים של Steam, החלטה שהוכיחה את עצמה – מצאתי שם משחק שנקרא Numen: Contest of Heroes, מין חיקוי דיאבלו שיצא לפני כמה חודשים, ונמכר ב-80% הנחה, כלומר 2 דולר. לא הצלחתי כל כך למצוא ביקורות על המשחק, אבל בשביל $2 החלטתי להסתכן. כ-50 דקות אחר כך המשחק סיים לרדת ואני התיישבתי בנוחות ליד המחשב, לחצתי על play ולא קרה כלום. חיכיתי קצת, לחצתי שוב על play, ולא קרה כלום.

עברתי על כל הדברים הסטנדרטיים – ריסטרט לסטים, ריסטרט למחשב, הקסם של “verify integrity of game cache” וכו’, וכלום לא עבד. הדבר היחיד שהוציא איזושהי הודעה הוא ניסיון להריץ את המשחק ישירות (ולא דרך סטים), אבל ההודעה הייתה לא אינפורמטיבית במיוחד, סתם הודעה גנרית של Windows על DLL חסר.

הלכתי לפורומים של המשחק ב-Steam, וגיליתי שזה קרה לעוד מישהו. אבל באשכול הזה בפורום יש בדיוק תגובה אחת, ואת כל הדברים שאומרים בה כבר ניסיתי. למזלי, החלטתי בכל זאת לעבור על כל הרשימה כדי לוודא שלא שכחתי כלום, ובאחת הבדיקות לקחתי זמן כדי לקרוא יותר בעיון את ההודעה על ה-DLL החסר:

רגע, DX9? באמת? זו הבעיה? לא יכול להיות, אין מצב שהם כל כך חובבנים שהם לא מתקינים DirectX יחד עם המשחק.

בטח שיכול להיות. התקנתי DirectX והמשחק עובד כמו גדול. בטח אדבר עליו קצת בפודקאסט הבא. אבל רגע! עוד לא תמו הזוועות. נרשמתי לפורומים של Steam כדי להגיב באשכול המדובר, אבל כנראה שהם טובים מדי בשבילי:

מסתבר שצריך שהמנהלים של הפורומים יאשרו אותי לפני שמותר לי לכתוב בפורום. זה ייקח כמה ימים. על סמך מה הם מחליטים אם אני בסדר או לא? לא יודע. אבל אני בספק אם אזכור להיכנס מחדש עוד כמה ימים כדי לבדוק אם אישרו אותי, ובינתיים יש לפחות איש אחד מסכן שקנה את המשחק ולא מצליח להפעיל אותו כי הם חבורה של חובבנים.

(עדכון: בסוף אישרו אותי תוך רבע שעה. מה שמצד אחד משמח אותי, ובטח גם את האיש שהגבתי לשאלה שלו, ומצד שני גורם לי לתהות למה הם כותבים שזה ייקח כמה ימים)