קיירון גילן הודיע היום שהוא עוזב את Rock, Paper, Shotgun.

חלק מכם אולי שואל עכשיו, בתגובה, "מי?". חלק מכם אולי זוכר את הכמות המכובדת של האזכורים שהוא זכה לקבל בבלוג במשך השנים. חלק אחר מכם בטח מזהה את השם שלו, ומרגיש על כך לא-מעט עצב. וחלק מכם בטח כבר מזמן הפסיק לקרוא את הפוסט הזה כי הנושא הזה לא מעניין לו את התחת.

אבל בשבילי, מדובר בחדשות הכי עצובות שקיבלתי השבוע. עוד כשהייתי טינאייג'ר זב-חוטם, שקרא כל גיליון של PC Gamer מתחילתו ועד סופו כי היה לו יותר מדי זמן פנוי בחיים (וכי אני ממש חנון, אבל נעזוב את זה), השם של קיירון גילן היה הראשון שלמדתי להכיר. הוא (וג'ון ווקר, אבל זה לא חשוב עכשיו) היה הכתב האהוב עלי במגזין הזה – מסוג המבקרים שלא הייתי צריך לקרוא את הקרדיט בראש הכתבה כדי לזהות לפי הסגנון הייחודי שהוא כתב ביקורת מסויימת. אין הרבה אנשים בתחום הזה שאני יכול להגיד בכנות שהערצתי אותם. אבל קיירון היה כזה. וכשהוא, ביחד עם עוד שלושה מבקרי משחקים נוספים (אחד מהם היה ג'ון ווקר, אבל זה לא חשוב עכשיו) הקימו את Rock, Paper, Shotgun, ידעתי שזה הולך להפוך לאחד מאתרי המשחקים החביבים עלי.

ועכשיו הוא עוזב. משאיר מאחוריו נאום על כמה הוא אוהב את כולם, ועל כמה מבקרי משחקים הם האנשים הכי מגניבים ביקום. במשך היום יצא לי לקרוא כל מיני אנשים, כמו עורכת החדשות של Gamasutra, כותבים על כמה זה חבל. כל מה שאני יכול לעשות זה רק להזדהות איתם.

טוב, לפחות יש לי עדיין את ג'ון ווקר (אבל זה לא חשוב עכשיו).