זה לקח לי הרבה זמן. אחרי הכל, חיכיתי קודם עד שהמחשב החדש יגיע אלי הביתה, ואז רציתי לסיים עם ה- Orange Box, ואז התנתקתי מהמחשב בצורה כפויה למשך שבוע… אבל היום, סוף כל סוף, סיימתי את BioShock.

אני לא בטוח מה אני יכול להגיד על המשחק הזה שלא אמרו כבר בהרבה מקומות אחרים. אני מסכים עם הקונצנזוס הגלובלי של "OMGאיזהמשחקענק" שמשתקף מכל אתר משחקים תחת השמש. אני גם מסכים עם הדעה הרווחת על כך ששלבי הסיום כיפיים קצת (אבל ממש קצת) פחות (ברגע שהדמות שלכם נהיית חזקה מספיק, כל דבר אחר במשחק מלחיץ אתכם הרבה פחות) ושהבחירה המוסרית שאתם נאלצים לבצע במהלך המשחק היא די בדיחה מכיוון שהיא חסרת השלכות כמעט לחלוטין. ובכל זאת, הייתי מוכרח לכתוב על המשחק הזה (אל תדאגו, אין כאן ספוילרים).

הייתי מוכרח לעשות את זה, כי בשבועות האחרונים בהם שיחקתי במשחק, הוא התקדם בהדרגה ממשהו שאני משחק בו שעה פעם ביומיים או שלושה, למשחק שאני מנסה לארגן את הלו"ז שלי כך שאני אגיע לסיום שלו כמה שיותר מהר. האווירה של Rapture (העיר התת-מימית עם התושבים המעוותים בה מתרחש המשחק – אבל כבר שמעתם את זה, נכון?) כל כך אמינה ומועברת בצורה כל כך טובה, עד שהיא נשארה לי בראש גם הרבה מאוד זמן אחרי שקמתי מהמחשב והלכתי לעשות דברים אחרים. בכל פעם שהייתי משתעמם ליותר מדקה בדיון כלשהו בעבודה, הייתי שומע את הפרסומות המזעזעות של ה- Gatherer's Garden בראש ("My Daddy is smarter than Einstein! Stronger than Hercules!"). למעשה, Rapture לא נעצרה שם – היא גם דלפה לאנשים הסמוכים אלי, שנאלצו לסבול אותי מפטפט על המשחק ללא הפסקה. זה היה קיצוני מספיק בשביל לגרום לחברה שלי למלמל "Look Mr. Bubbles, it's an angel!" גם מבלי שהיא התקרבה למשחק.

יכולתי לצפות לסימפטומים האלה. בכל ביקורת שקראתי שיבחו את האווירה של המשחק, ודיברו על כמה ש- Rapture היא מקום חי ונושם. מה שקצת יותר הפתיע אותי זה עד כמה המשק הזה היה מתיש. במובן הטוב של המילה, אולי, אבל בכל זאת מתיש.

לא תמיד BioShock הוא משחק מפחיד. יש נקודות שבהן הוא מתאמץ יותר להקפיץ את השחקן המסכן, ויש נקודות שבהן הוא לוקח צעד לאחור ונוקט באווירה רגועה יחסית. אבל הוא תמיד מטריד. Rapture היא מקום נוראי ומעוות, והיא תמיד יצרה תחושה של קריפיות ברמה כזו או אחרת.

הבעיה היא שבניגוד למשחקי אימה אחרים (Silent Hill קופץ לי לראש) – אפילו הסוג של הקריפיות שהמשחק משרה על השחקן לא נשאר סטטי. במשחקי אימה טיפוסיים – המיקום של כל מסך הוא שונה, אבל האווירה והרגשות שהמשחק מעורר אצל השחקן נשארים קבועים, פחות או יותר. ב- BioShock, לעומת זאת, הרמת הגבה ומלמולי ה"מה לעזאזל?!" שסיננתי מתחת לשפם התאורטי שלי בנקודה אחת במשחק היו שונים לחלוטין מתחושת האימה שהמשחק השרה עלי בנקודה אחרת שלו. בשורה התחתונה, המשחק עובד על טווח רחב של רגשות (רובם לא נעימים, כן?) שיש לשחקן התמים, וסוחט את כולם בצורה די מרשימה. וזה מתיש. העובדה שאתם לא יודעים בדיוק למה לצפות בכל פעם סוחטת אתכם הרבה יותר מסתם משחק שמפחיד כמעט באותה הצורה לכל האורך שלו. אבל מעייף או לא, זה לא שינה הרבה בטווח הארוך. גם כשהייתי מותש, הסקרנות הניעה אותי הלאה – ובכל זאת חזרתי למשחק בכל צ'אנס שהיה לי לשבת על המחשב.

החודשים האחרונים היו טובים במיוחד לגיימרים בעלי מחשב אישי, ולמרות האיכות הלא-קטנה של המשחקים שיצאו לאחרונה – BioShock עדיין בולט בתור מנצח ברור. זה משחק מדהים, מנקודת הפתיחה ועד סרט הסיום (לא כולל), וקשה לי לחשוב על משהו שיש לו סיכוי להתקרב לחוויה בחודשים הקרובים.

יאללה, עכשיו – אחרי שסיימנו עם זה, אני צריך לקנות את Crysis. איפה מוצאים את זה הכי בזול, תגידו לי?

אפשר היה לצפות שההכרזה על Deus Ex 3 תיצור גלים בקרב מבקרי משחקים ברחבי העולם. אחרי הכל, Deus Ex היה ונשאר אחד המשחקים הטובים ביותר שיש למחשב האישי להציע. מה שהפך את כל העסק לבעייתי יותר זו העובדה שאנחנו לא יודעים עליו כלום.

אז קיירון גילן (שגם בעולם שמכיל את יאצי, הוא עדיין מבקר המשחקים האהוב עלי) עשה לנו טובה, ואסף לנו את כל המידע שאנחנו יודעים על Deus Ex 3. זה לא הרבה, אבל זו התחלה.

ובנימה אישית יותר: בימים האחרונים הייתי שקט למדי בגזרת הבלוג. הסיבה לכך היא בעיקר השלמת הפערים האינטנסיבית שלי עם BioShock. אני מבטיח לספר על זה כאן בקרוב. ואז לרוץ ולקנות את Crysis.

Eidos הכריזה על פיתוחו של Deus Ex, דור ג' (ותודה לחברינו ב-RPS שהסבו את תשומת ליבנו לכך). המשחק יפותח בסטודיו החדש של Eidos במונטריאול, וזה פחות או יותר כל מה שידוע על המשחק, שנמצא בשלב ה-'proof on concept' – משמע, לא סביר שנשחק בו בשנה-שנתיים הקרובות.

עדיין, Deus Ex הוא אחד מהמשחקים האהובים עליי בכל הזמנים, ובניגוד לדעה הרווחת, גם את השני די חיבבתי. האם המפתחים בסטודיו החדש יצליחו לא לשמוט את ביצת הזהב שנפלה בחיקם? זיירמן נוטה להיות פסימי בנושא, אך אני בוחר לקוות לטוב. החזיקו אצבעות.

בן "יאצי" קרושואו, המבקר בעל הלשון המושחזת והחיבה המוזרה לצבע צהוב, הוציא משחק קז'ואל בשם "The art of Theft".

נחשו, ילדים, כיצד נראית הביקורת עליו.

(ביקורת על הביקורת: לא מתקרבת לנעלי המקור מבחינת הומור וסרקזם, ונראה כאילו היא נטפלת לפרטים רק כדי להוכיח ליאצי שגם הוא לא מושלם. חוץ מזה, לאור העובדה שהבנתי בערך 70% מהטקסט של הביקורת, אני מעריך עכשיו את יאצי הרבה יותר על יכולתו לדבר כל-כך מהר ועדיין להיות מובן לגמרי, ועוד במבטא בריטי.)

באופן די מוזר מצאתי את עצמי מתעניין בחשמל ובאסתטיקה. לאחרונה התעורר בי הרצון העז לרכוש כרטיס גרפי חדש, הודות לכל אותם משחקים יפהפיים שמקשטים את המדפים בימינו. גם הפעם הגעתי במהירות לשתי מסקנות עצובות:

1. ספק הכוח שלי, אותו קניתי בזמנו בגישה הקפדנית של "אז מה הכי זול שלכם…?", בקושי מסוגל להחזיק עוד חיבור USB של מקלדת, שלא לדבר על כרטיס מסך שזקוק לשני חיבורי PCI Express.
2. המארז שלי, אותו קניתי בגישה הקפדנית עוד יותר של "כולה קופסה, מה הכי זול שלכם שיש בו USB מקדימה?", קטנטן ומעפן. אני יכול להכניס בו כרטיס מסך גדול כמו Geforce 8800, אבל אז אני אצטרך לבדוק אם המחשב שלי מסוגל לעבוד בלי הדיסק הקשיח שממוקם מולו. יש לי תחושה שלא.

התוצאה היא שאני מחפש שניים חדשים. גם ספק וגם מארז. חוויה מוזרה מבחינתי, כי אלו בדיוק שני הפריטים היחידים שמעולם לא השקעתי שום מחשבה ברכישתם. זאת אומרת, למי אכפת כמה וואט מספק הספק? מה לי ולחשמל בכלל? זה לא יכול פשוט לעבוד וזהו?

שלא לדבר על מארז. ראיתי כל מיני מפלצות חייזריות בגובה 10 מטר, עם לדים שלא יביישו את רובע האורות האדומים הקרוב לביתכם. רבאק, כולה קופסה שיושבת לי מתחת לשולחן וגם ככה אף אחד לא רואה, אז למה אני צריך עיצוב של ארמני ותג מחיר בן ארבע ספרות?

הקטע המדכא הוא שלאחר שישבתי וקראתי בפורומים, התעניינתי בביקורות ושאלתי שאלות, פתאום אכפת לי. אם אני קונה ספק, אז כבר שיהיה מחברה טובה. עם לפחות 500 וואטים שיחזיקו גם את ה-Geforce הבא בתור. והמארז? טוב, לדים כחולים זה לא אני (איך אפשר לישון ככה, נו באמת?), אבל חשוב שיהיה אלגנטי, לא? איזה שחור סקסי או משהו. עם אוורור טוב. כי אוורור זה חשוב.

התוצאה: כרגע אני נוטה לכיוון ה-Sonata 3. זהו מארז שמגיע עם המלצות חמות, והוא כולל ספק כוח איכותי של 500W. והוא יפה כמו BMW חדשה. לא שזה מאוד משנה לי, כן? רק קצת.

יאצי, מבקר משחקי המחשב החביב על הבלוג (אני חושב. אם כי יכול להיות שזיירמן עדיין שומר אמונים לקיירון גילן), הוזמן ע"י Valve לביקור במשרדיהם, על חשבונם, כנראה בעקבות הביקורת המשתפכת (עד כמה שמיזנתרופ בריטי וסרקסטי יכול להשתפך) שלו על הקופסה הכתומה.

הוא חזר משם עם מעין יומן מסע, שמכיל לא מעט גילויי הערצה לחברה, קצת אבחנות על התעשיה וגם כמה הבלחות של הומור (זה ללא ספק הדבר הכי פחות מצחיק של יאצי שקראתי, אבל זה רק כי בד"כ הוא מפיל אותי לרצפה לפחות פעם בביקורת. מצד שני, אולי אם הייתי קורא אותו במהירות של 300 מילים בדקה הייתי מגלה שם איזה אוצר קומי בלום).

אחרי שלושה פוסטים על Guitar Hero (ומסיבת יום ההולדת של עידן דקל), הגיע הזמן למשהו קצת אחר. אז הנה שתי ידיעות ממש משמחות:
1. הוכרז משחק ההמשך ל- Rainbow Six: Vegas! זה לא ממש מפתיע אף אחד, ואני גם לוקח בציניות את ההודעה על "המשחקיות המהפכנית של Rainbow Six: Vegas" – אבל היי, ממש אהבתי את Rainbow Six: Vegas המקורי.

2. Psychonauts, בחינם, עד ה- 31 בדצמבר. רוצו לשחק!

עדכון: קיבינימט, אפשרות המשחק החינמית קיימת רק לאזרחי ארה"ב. אני עצוב עכשיו.

אין טעם להתכחש, עכשיו יש תמונות שמוכיחות שכמו שאר הכותבים בבלוג, גם אני הייתי ביומולדת שלי (אז מזל טוב לי, וגם לדורון). וכדי שהוא לא ירגיש מקופח, הנה תמונה של עידן זיירמן מאותו אירוע (וכבונוס, קבלו גם את חברתו האהובה). המערכת של בלוגלי לא אוהבת כשאני שם תמונות בבלוג, אז תיאלצו להסתפק בקישור.

זו היתה הפעם הראשונה שיצא לי לחוות בפלא הזה שנקרא Guitar Hero, וגם אני התלהבתי ממנו עמוקות. זו בהחלט היתה אהבה ממבט ראשון עבורי. יצא לי לחוות משחקי קצב בעבר (וב"משחקי קצב" אני מתכוון ל-Dance Dance Revolution), ואמנם נהניתי מהם במידה כלשהיא, אבל זה לא דומה. מה גם שעיקר ההנאה מ-DDRים למיניהם היא בלצפות בחברים שלך עושים צחוק מעצמם בשעה שהם עושים תנועות אפילפטיות לצלילי שירי רוק גרועים על משטח ויניל, וקוראים לזה "ריקוד".

כך קרה ש-Rock Band, שיצא לחנויות ממש אתמול בגרסת קונסולות ה-Next Gen שלו, שיגר את עצמו מנקודה כלשהיא מתחת לרדאר שלי, הישר לנקודת "אני חייב את הדבר הזה בבית שלי עכשיו, נסדר אח"כ את הנושא הכספי. אני לא שולל את גן העצמאות." מצאתי את עצמי מסתכל, כאחרון ה-Fanboys, על התמונות ש-Joystiq העלו, בהן הם – שימו לב – פותחים את אריזת המשחק, מקלל את ברי המזל שהניחו את הידיים המטונפות שלהם על המשחק שלי.

תכננתי לסיים את הפוסט הזה בהבעת תקווה להוצאת Guitar Hero: The Maestro Edition, שתתן לי לנגן את זה ולמות מאושר, ובחיפושי אחר הוידאו הנ"ל, נתקלתי, לתדהמתי, בזה. אפשר, כאילו, לתכנת טראקים בעצמך לתוך המשחק (כאן יש מדריך מאוד מפורט למי שמעוניין לנסות)! אני כל-כך חייב את הדבר הזה בבית!

אליך, יונית.