גם אני הייתי ביום ההולדת של עידן דקל. גם אני שיחקתי ב- Guitar Hero, וחיבבתי מאוד את המשחק על אף היותי גרוע לחלוטין בדבר הזה. ללא ספק, עכשיו זה רק עניין של זמן עד שנפרוש כולנו מכתיבת "העולם על פי אינטל" ונקים להקת Guitar Hero. כמו החבר'ה של Destructoid (אין הנהלת הבלוג אחראית על נזקים נפשיים שיגרמו בעקבות צפייה בסרטון, או משהו כזה).

ובנושא רציני יותר – הבלוג Coding Horror סקר בקצרה את עלייתה של Harmonix, ביחד עם Guitar Hero, ואת היורש הרוחני Rock Band שנמצא מעבר לפינה. קריאה מומלצת.

ביום שישי חגגנו את יום ההולדת של עידן דקל. אז קודם כל, מזל טוב עידן (אגב, גם אני חגגתי יומולדת אתמול, אז מזל טוב גם לי). בכל אופן, ביומולדת של עידן אירע האירוע הבא:

בצד ימין ניתן לראות אותי משחק ב-Guitar Hero עם חיוך מגוחך. משמאל, ניתן לראות את עידן דקל משחק ב-Guitar Hero עם חיוך מגוחך.

לאחר משחק אחד הגעתי לשתי מסקנות מרכזיות:

1. אני גרוע ב-Guitar Hero.
2. זה כיף אדיר ואני חייב כזה בבית.

אין ספק שמי שהמציא את המשחק הזה הוא סוג של גאון. הוא הצליח לגעת במשהו שתמיד היה חבוי בי: הרצון לנגן את הסולו של Sweet Child O' Mine. אז נכון, זה לא באמת נקרא לנגן. אז מה. גם ב-Call of Duty אני לא באמת נמצא במלחמת העולם השנייה ויורה בנאצים – זה עדיין כיף גדול להרגיש, ולו במעט, שאני שם. הכוח בגיימינג הוא היכולת שלנו להיות אנשים שאנחנו לא, ולעולם לא נהיה. אז אולי לעולם לא אנגן כמו סלאש, אבל תראו איזה יופי אני לוחץ על הכפתורים הצבעוניים האלה.

לעניינו של סעיף 2. ביומולדת של עידן דקל שיחקנו במשחק על הפלייסטיישן 2. בתור בחור נטול קונסולה, נאלצתי לתור אחר אלטרנטיבה ל-PC. עלצתי, אם כן, לגלות ש-Guitar Hero 3 יצא גם למחשב האישי, ויגיע עם גיטרת USB בילט אין. תום הסיפור? לצערי לא. הבעיה הראשונה עם גרסת ה-PC היא המחיר שלה. בפריק תעלה לכם הזמנה מוקדמת לא פחות מ-600 ש"ח, ולא מצאתי אף מקום אחר שמוכר את המשחק. המחיר באמזון, לשם השוואה, הוא 80 דולר. עכשיו, זה באמת כיף אדיר והכל, אבל 600 שקלים זה וואחד מחיר למשחק אחד וגיטרה אחת, וקחו בחשבון שכנראה תמצאו את עצמכם קונים גיטרה נוספת, שכן המשחק בזוג כיף הרבה יותר.

הבעיה השנייה היא שככל הנראה מדובר בפורט מהסוג המעצבן. הביקורות בחו"ל מדברות על כך שהמשחק כבד גם על מחשבים מצויידי 8800 – בעייתי במיוחד במשחק שמתבסס על תגובות מהירות. מה כל כך כבד בפאקינג משחק מוסיקה, אתם עשויים לשאול. אז קודם כל, נא לא לנבל את הפה בבלוג שלנו. שנית, כנראה שהאופטימיזציות שהמשחק עבר ל-PC שוות לתחת.

אם כן, Guitar Hero 3 בגרסת המחשב הוא אאוט, בינתיים. האלטרנטיבה הופיעה במהרה, בדמותו של Frets on Fire. זהו משחק Open Source, עם קהילה די מפותחת, שהוא העתקה מוצלחת למדי של משחקי Guitar Hero. השוס הגדול הוא שעל מנת לשחק בו, ניתן להחזיק את המקלדת כמו גיטרה, ולהשתמש במקשי ה-F1-F5 כמקשי המיתרים, ובמקש ה-Enter כמפרט. זה אמנם יגרום לכם להיראות מגוחכים אפילו יותר מעידן וממני בתמונה למעלה, אך האמת? זה עובד לא רע בכלל. חוץ מזה, אם יש לכם גיטרה של Guitar Hero תוכלו להשתמש בה עם המשחק (אבל אני לא מצאתי אחת לרכישה בארץ, שנמכרת ללא Guitar Hero עצמו).

Frets on Fire מגיע עם מספר מצומצם של שירים חביבים, אך לא מוכרים. מי שמעוניין בעוד שירים, ויש לו ממשחקי Guitar Hero, יכול לעשות import לשירים משם. אם אין לכם את אחד המשחקים הנ"ל, תוכלו לנקוט בדרכים נלוזות להשיג import שעשה מישהו אחר, אך בבלוג זה אנו מגנים כל פעילות בלתי חוקית שכזו. אם תרצו, תוכלו גם להכין שירים בעצמכם, ואני בהחלט מעודד את המוכשרים שביניכם לעשות כן – אשמח לנגן כמה שירים ישראלים ולהרגיש קצת כמו ברי סחרוף, או משהו.

מלבד בעיית השירים, ב-Frets on Fire חסר לי מאוד ה-Multiplayer המהולל של Guitar Hero, וגם אפשרות הדיסטורשן נעדרת. קשה לבוא בטענות למשחק חינמי – זה אולי לא Guitar Hero, אבל מדובר בתחליף לא רע בכלל עד שה-PC יקבל גרסה מוצלחת של הדבר האמיתי. או עד שנקנה קונסולה. אז כמה אמרנו שעולה פלייסטיישן בימינו?

עריכה: Guitar Hero ל-PC הגיע לפריק, והמחיר האמיר ל-700 ש"ח (!). באמזון המחיר כעת הוא 75$, 50% פחות. לא ברור, הסיפור הזה.

בין האורנג' בוקס, ל- Crysis, ל- Bioshock שהתחלתי לשחק רק השבוע (אחלה משחק, תודה ששאלתם) – הייתי צריך לקחת הפסקה קטנה בשביל להזכיר לעצמי שעדיין יש ז'אנרים אחרים בעולם. אז הורדתי את גרסת ההדגמה של Universe at War (תודה, גיימר) ולקחתי את המשחק לסיבוב.

בתיאוריה, Universe at War הוא משחק מהיוצרים של המשחק המוצלח למדי Star Wars: Empire at War. במשחק, שלושה גזעים של חייזרים בוחרים בכדור הארץ בתור שדה הקרב שלהם. Universe at War אמור להיות משחק אסטרטגיה בזמן-אמת קליל למדי, שבו פרות (!) ובניינים שנמצאים בבעלותם של בני האדם החלשים משמשים כמשאבים עבור החייזרים הפולשים לכדור הארץ. בפועל – זה עובד, אבל זה לא ממש מדהים.

החבר'ה מ- Rock, Paper, Shotgun טוענים שהמסכים שנבחרו לגרסת ההדגמה הם לא ממש מדגם מייצג לאיכות השלבים במשחק הסופי. אני מקווה שהם צודקים. בעוד שהמסך השני בגרסת ההדגמה מצליח לשעשע (אחרי הכל, יש שם חווה!), המסך הראשון הוא גוש חום חסר עניין. מכיוון שקרבות הקרקע ב- Star Wars: Empire at War היו החלק המשעמם ביותר במשחק, אני מאוד מקווה ש- Universe at War לא יחזור על ההישג המפוקפק. אחרי הכל, ל- Empire at War היה את הקלף של "זה משחק של Star Wars!" שהיה מציל אותו בכל מקרה… אבל ל- Universe at War יש בסך הכל חייזרים בעיצוב משמים למדי, שלא יוכל להחזיק אותו במידה שהשלבים עצמם יהיו מרדימים מדי.

אם מתעלמים מנושאים כמו עיצוב השלבים – מכניקת המשחק יותר ממזכירה את זו של Command & Conquer. הקבוצות הצבאיות שנשלחות לשדה הקרב נמחקות מאוד מהר, והמשחק מסתמך על תחלופה מהירה של יחידות בליווי של כמה "ענקים" שעושים שמות בשדה הקרב.

הענקים האלה, לעומת זאת, נראים כמו הנקודה הכיפית ביותר במשחק. צבא החייזרים שמיוצג בגרסת ההדגמה מסוגל לקחת איתו לשדה הקרב "Walker", שיכול לאמן יחידות בחזית, ולנקות גלים שלמים של אויבים בזריזות וביעילות. ה- Walker הזה מחולק לכמה "נקודות שדרוג", שמאפשרות לכם לקבוע אם אתם רוצים שהוא יאמן חיילים יותר מהר, או ישמש בתור כוח התקפי יותר באמצעות ארבעה תותחי פלזמה נוספים. כאמור – זה עובד. מעבר להחלטות הטקטיות שהוא כופה על השחקן, פשוט כיף לשלוח את הענק האיטי הזה לשדה הקרב, לראות איך בניינים מתפוררים מתחת לרגליים שלו וקבוצות שלמות של חיילים הופכות לאבק בתגובה למראה שלו.

אבל ההתלהבות מה- Walker, אני בטוח, תשקע בסופו של דבר. ואז אנחנו נשאר עם משחקיות שלא תפיל אותנו מהכסא ועיצוב שלא ברור איפה הוא עומד. אז נכון, הרעיון של לרמוס בניינים מתחת לרגליים של יחידה ענקית מאוד קוסם בעיני, אבל אני חושב שאני אחכה לעוד כמה ביקורות לפני שאני אחליט אם אני רוצה לשים את הידיים שלי על המשחק הזה או לא.

בבלוג הזה יש, ללא ספק, הרבה יותר מדי פוסטים על ה- Orange Box. אי לכך ובהתאם לזאת אני מבטיח שלפחות אני אפסיק לכתוב כל כך הרבה על נפלאות המשחקים החדשים של Valve. כאילו, אחרי שאני אסיים את הפוסט הזה.

טום פראנסיס מ- PC Gamer UK (או כפי שנקרא הבלוג שלו, ג'יימס), אחד מהאנשים הבודדים בעולם שהשלים את ה- Gnome Achievement ב- Half Life 2: Episode Two, הפנה את תשומת הלב של הקוראים שלו (ובדרך – גם את שלי) לכך ש- Valve פרסמו את הסטטיסטיקות שהם אספו על שחקני Half Life 2: Episode Two (קישור אחרון לפסקה הזאת, אני מבטיח – זה נמצא כאן).

אני מאוד אוהב את הסטטיסטיקות ש- Valve מפרסמים. רק לפני כמה ימים הייתי בהרצאה שמסבירה עד כמה חשוב לאסוף סטטיסטיקות על המשתמשים של תוכנה כלשהי (תוך קבלת הסכמת המשתמשים וכיבוד הפרטיות שלהם, כמובן) על מנת לשפר ככל האפשר את חווית המשתמש… אבל אף על פי שיש הרבה חברות שעושות את זה (מיקרוסופט התחילה עם זה לא מזמן, למשל), יש מעט מאוד חברות שמפרסמות את התוצאות שלהן בעיני כל העולם. והנה, Valve זורקת את הסטטיסטיקות שלה לרשת. והחלק הכיפי ביותר הוא שהפעם הן יותר מפורטות מאלה של Episode One.

אז מה אנחנו לומדים מהן? קודם כל, ש- Valve קיימו את ההבטחה שלהן. Episode Two אכן ארוך יותר מ- Episode One, בערך בחצי שעה (זה נכון גם לגבי הזמן הממוצע, וגם הזמן המינימלי, אם מסתכלים על הגרף). חוץ מזה, הוא גם קל יותר – ההפרש לא קיצוני, אבל השחקנים שמשחקים בו מתים קצת פחות. מסתבר שבערך 2% יותר מהשחקנים (בהשוואה ל- Episode One), בתגובה, בוחרים לשחק בו ברמה הקשה.

אבל מה שיותר נחמד הוא ש- Valve מפרסמים גם את האזורים בהם מתים הכי הרבה שחקנים בכל מפה (מעניין אם זה מתעדכן בצורה חיה…). אני אצטרך לשחק במשחק פעם נוספת בשביל לרענן את הזיכרון שלי, אבל עדיין אפשר לזהות כמה אזורים (אני לא רוצה להגיד שום דבר מחמת הספוילרים – אבל תרגישו חופשי להגיב אם אתם מזהים את נקודת המוות במקום הזה).

מה עוד אנחנו יכולים ללמוד מזה? שרק 1% מהשחקנים היו פסיכים מספיק בשביל להשלים את ה- Gnome Achievement (כל הכבוד, טום), ושרק 4% מהשחקנים היו מספיק אובססיביים-קומפולסיביים (ארר… כמוני) בשביל לנסות להפיל את המסוק בלי לפספס אותו אפילו פעם אחת. חוץ מזה, אנשים אולי אוהבים את ה- Gravity Gun… אבל לא מספיק. קצת יותר מ- 10% השתמשו בו מספיק במשחק בשביל להרוג 30 אויבים.

ובכך, אנחנו מסיימים את המסע הקצר שלנו בעולם הסטטיסטיקות המשעשעות (?). אני רק מקווה ש- Valve יעשו את אותו הדבר גם עם Portal.

הביקורות למשחקי נובמבר כבר באוויר, והמסקנה היא אחת: 2007 היא כנראה השנה הטובה בהסטוריה עבור משחקי FPS למחשב. שנת 2004 היא מתחרה רצינית, עם Half Life 2, Far Cry ו-UT2004, אך לדעתי נותרת מעט מאחור.

שימו לב לביקורות על:

• Gears of War בגרסת ה-PC – ממוצע 89.
• Call of Duty 4 – ממוצע 93.
• Crysis – ממוצע 93.

אמנם ביקורות זה משהו שכדאי לקחת בעירבון מוגבל בדרך כלל, אך שימו לב שמדובר בביקורות על משחקי PC, שלהערכתי נוטות להיות פחות אכולות הייפ. בתור השוואה, Gears of War ל-X360 עומד על ממוצע ביקורות של 94, 5 נקודות יותר, למרות ההסכמה הדי גורפת שגרסת ה-PC טובה יותר.

תוסיפו למשחקים הנ"ל גם את BioShock, כנראה אחד משלושת המשחקים האהובים עליי בכל הזמנים. שלא לדבר על ה-Orange Box, שמכיל משחק Multiplayer אחד שמתקרב לשלמות, את משחק הפאזלים הטוב ביותר ששיחקתי בו, ואת ההמשך המדהים ל-Half Life 2, המשחק שעדיין עומד בראש טבלת הפייבוריטים שלי. ובל נשכח את UT3 הממשמש ובא.

התוצאה היא ש-א. אני מבזבז השנה יותר כסף על משחקי מחשב ושדרוגים למחשב מאי פעם, ב. משחקים מוצלחים אחרים, כמו MoH: Airborne ו-ET: Quake Wars יצטרכו להגיע לסלסלת המוזלים לפני שיגיעו למדף שלי, ו-ג. הכוונה שלי לרכוש קונסולה נעלמה כלא היתה. אני לחלוטין התכוונתי לקנות X360 במהלך 2007, אבל כרגע אני לא רואה את הטעם. גם כך אני בקושי מספיק לשחק בכל משחקי ה-PC שמעניינים אותי.

אז את אלו ממשחקי החודש אתם הולכים לקנות?

היחס המוצלח למדי לו זכה World of Warcraft מצד סדרות כמו "South Park" או הסיטקום "How I Met Your Mother" (כפי שגיליתי ב- Gaygamer.net לאחרונה) גרם לי לשכוח, לפחות לכמה שבועות, את העובדה שתסריטאים לא מבינים דבר וחצי דבר במחשבים, ואפילו פחות במשחקי מחשב ווידאו.

תזכורת כואבת במיוחד הגיעה השבוע מצד סדרת המתח "Life". הבלוג של PC Gamer הפנה את תשומת הלב שלי לסרטון הבא, שמדבר לחלוטין בעד עצמו.

מעבר לקונספט, שמצליח בפני עצמו לעורר גיחוך לא-קטן (אלא אם גם אתם נוהגים להחביא את הקבצים שלכם בקונסולת המשחק שלכם, כך שרק מי שמסוגל להגיע למסך האחרון במשחק החביב עליכם יכול לראות אותם) – אהבתי במיוחד את תנועת הבהונות של הבחורה שבוהה בשקט במשחק. הבנתי אותה לגמרי. אחרי הכל, גם אני מזיז כל הזמן את הבהונות באוויר כשאני רואה מישהו משחק בטטריס. באמת. וזה עוד שום דבר לעומת הנזק הסביבתי לו גורמים חובבי ה- Wii.

רק עכשיו שמתי לב לזה, אבל בעוד חודש וחצי פג תאריך היעד להבאת ה- X360 לארץ, כפי שזה ניתן ע"י מיקרוסופט ישראל בפברואר השנה.

אין לי שום דבר אחר להגיד בנושא. אני רק אסמן לעצמי ביומן את ה- 1/1/2008 בתור תאריך שבו אני אעלה פוסט שהטקסט שלו יהיה "יופי, באמת".

הרבה דברים נכתבו בבלוג הזה על Portal, יצירת המופת החדשה של Valve, אבל בין השבחים ל- Weighted Companion Cube לתיאוריות הלסביות למתקדמים, היה קל לפספס את אחת הנקודות היותר מעניינות: Valve הצליחו, בנונשלנטיות טיפוסית עבורם, לצאת מקבוצת היעד אליה פנו כל משחקי הפעולה בגוף ראשון עד היום.

אין לי מחקרים סטטיסטיים שיתמכו בטענה הזאת. כל מה שיש לי זה רק שתי דוגמאות. אחת מהן היא אחותו של דורון יעקובי, שמעולם לא נגעה במשחק פעולה בגוף ראשון מימיה, וסיימה את המשחק בשבוע שעבר. השנייה היא החברה שלי, שעל אף הרתיעה הראשונית שלה ממשחקי פעולה בגוף ראשון, סיימה גם היא את המשחק, ומזמזמת עד רגעים אלה ממש את שיר הסיום שלו.

אז מה הביג דיל? ובכן, בואו לא נעמיד פנים – מרבית הבחורות שאתם מכירים לא משחקות במשחקי מחשב. עד כה, המשחקים שהצליחו לתפוס נתח שוק נאה בקרב הקהל הנשי מתחלקים לשלושה חלקים: משחקי Wii, משחקי פלאש "Casual-יים", וסימס. והנה מגיעה לה Valve, ובשיא הזחיחות לוקחת לה את ז'אנר משחקי הפעולה בגוף-ראשון, המעוז המסורתי ועמוס הטסטוסטרון של הגיימרים "הכבדים", ומצליחה להתאים אותו לקהל שמעולם לא התקרב לז'אנר הזה בעבר.

למעשה, היא לא סתם הצליחה להתאים אותו לקהל. בהסתמך על קבוצת בדיקה לא מייצגת-סטטיסטית (שמכילה את החברה שלי בלבד), היא גרמה ל(א)נשים האלה להתאהב במשחק. להתחבר לדמויות שלו (גם אם הן לא מדברות, ונראות כמו קובייה) ולהסתקרן לדעת מה קורה הלאה. פעם נוספת – Valve הצליחו לפצח את הקוד הגנטי של קהל היעד שלהם (או מה שזה לא יהיה שהם עושים שם, במשרדים שלהם – אני חושד שזה מערב אבק פיות), ולגרום לנו לחשוב מה שהם רוצים שאנחנו נחשוב, ולהרגיש מה שהם רוצים שאנחנו נרגיש.

במקרה של Portal, זה היה קריטי. הם לקחו את תחושת שדה הקרב העמוס בנשק-חם, והחליפו אותו בסביבת פאזלים צינית אבל הומוריסטית. קטעי האקשן עמוסי-האדרנלין התחלפו באווירה מלחיצה, אבל לא בצורה דרסטית. זה פשוט עובד. זה לוקח קהל שמעולם לא הוקסם מפגיעות קליעים בנקודות אסטרטגיות בגוף האדם, ונותן רק לסקרנות הטבעית למשוך אותו קדימה.

יכול להיות שאני סתם מגזים. יכול להיות שהחבר'ה ב- Valve מופתעים בדיוק כמוני מכך שבחורות צעירות בארץ הקודש מתמכרות למשחק החידות שלהם. יכול להיות שכל אדם אחר שיעיף מבט על Portal יתעלם ממנו בתוך שניות. אבל לא נראה לי. נראה שההכללה של Portal בקופסה הכתומה, לצד המשחקים הכבדים יותר – Team Fortress 2 ו- Half Life 2, היא החלטה מחושבת על-מנת שהקופסה הכתומה תכיל קצת תוכן לכל אחד. בדרך, Valve הציגו לנו דרך חדשה לעשות משחק פעולה בגוף ראשון. האמת, מהם היינו צריכים כבר להתרגל לזה.