לפני כחודשיים פצחתי במניפסט קצר בתגובה לכמה מאמרים אינטרנטיים שקראתי, על הכיוון אליו פונה ז'אנר משחקי האסטרטגיה בזמן-אמת. סיכמתי בפסימיות:

אנחנו נמצאים בתקופה שעלולה להתברר כקצת מאכזבת עבור ז'אנר האסטרטגיה בזמן-אמת. אחרי ההברקות של Company of Heroes או Supreme Commander, נראה שהתהילה עדיין תשתייך, בסופו של דבר, ל- Starcraft 2. לא שזה רע, אבל קשה לי להאמין שהמשחק הזה ייקח אותנו רחוק מדי בשביל האבולוציה של הז'אנר. יהיה מעניין לראות מה יווצר אם מישהו ייקח את הרעיונות שהופיעו בקישורים שנכללו בפוסט הזה קצת יותר ברצינות.

מגיב בשם גיא הגיב בצורה קצרה וקולעת:

רוצה לדעת איפה העתיד של משחקי האסטרטגיה בזמן אמת? בקונסולה.

והנה, סבב חדש של כתבות עולה לאוויר שמתייחס לנקודה הזאת. קודם כל, החבר'ה מ- Rock, Paper, Shotgun מדברים על עתידו של הז'אנר.

There've been renewed efforts to realise strategy on console of late – notably C&C3, and upcoming rethinks of Supreme Commander, World in Conflict and Civilization. Mouse – gamepad has historically been an awkward transition, but sooner or later someone's surely going to nail it. We can be confident in a sustained, healthy dribble of SOASEs and Armageddon Empireses, but in parallel to that I'm absolutely convinced the Team Fortress 2 of RTS is coming, and soon.

(אני מצטער על עודף הציטוטים – עוד מעט אנחנו הולכים להפסיק עם זה).

קצת אחר כך, גם אילן גלר מ- Gamer דיבר על עתידו של הז'אנר על גבי הקונסולות – קודם כל בבלוג שלו, ואחר כך ב- Gamer. אילן מסכם בצורה אופיינית מדי עבורו:

זכרו את דבריי. כשיכריזו על Command & Conquer 4, עוד תהיו מופתעים ש-EA בכלל טורחים לפתח אותו גם עבור המחשב האישי.

והנה השנקל שיש לי להוסיף בנושא… נתחיל מתגובה לציטוט של אילן: Fat Chance. כש- EA יוציאו את Command & Conquer 4, קשה לי להאמין שהם יכוונו אותו לקונסולות. אבל הסיבה מאחורי זה היא לא כל כך מוצלחת: זה פשוט מכיוון ש- EA מפחדים לעשות משהו חדש באמת שיעצבן את המעריצים הוותיקים של המותג – ואם שיטת השליטה במשחק לא תשתנה דרסטית, הברירה היחידה שתשאר לאנשי EA היא מה שאילן מגדיר בתור "הגישה העצלנית".

אבל כאמור, זו לא סיבה כל כך טובה. חוסר ההסכמה שלי עם הראייה האבסולוטית של אילן (לא שהוא היחיד שחושב ככה, אבל הוא כן האיש שהתווכח איתי הכי הרבה על הנושא הזה) בנוגע לשלטונם הסופי של הקונסולות ביקום היה ונשאר, אבל במקרה הספציפי של ז'אנר האסטרטגיה בזמן-אמת, אני רוצה שיכנסו אילוצים חדשים למשוואה (כמו צורת שליטה שונה לחלוטין) שיכריחו את מפתחי המשחקים לחשוב מחדש על כל האלמנטים הבסיסיים שמגדירים את הז'אנר הזה. בניגוד לאילן, אני לא רואה את זה בכלל בתור גורם נוסף במלחמת ה- PC בקונסולות, אלא בתור גורם חיצוני שיגרום לשינוי בז'אנר שמאוד זקוק לאחד כזה.

כבר אמרתי את זה בפוסט הקודם שהתייחס לדור הבא של משחקי האסטרטגיה בזמן-אמת, וגם בהתייחסות יותר ישירה לסטארקראפט 2: סטארקראפט 2 לא יהיה המשחק שיביא את הבשורה. במקרה שלו, הוא ייקח את הקונבנציות הקיימות ויזקק אותן לשלמות, אבל זו הולכת להיות שלמות מהסוג המסורתי ביותר שאפשר לדמיין. אני לא חושב ש- EndWar גם יביא את הבשורה (מכל מיני סיבות, שאולי יזכו לפוסט נפרד ביום מן הימים), אבל זה צעד ראשון ומאוד חשוב בכיוון הנכון.

עכשיו רק צריך שמפתחים נוספים של אסטרטגיה בזמן-אמת יעשו את הצעד הזה, ואז כולם יהיו שמחים יותר. כן, אילן, גם שחקני ה- PC.

האובססיה שלי ל- Lumines היא עסק מתועד היטב. זו הסיבה העיקרית לכך שכש- Lumines יצא למחשב האישי, התרחקתי ממנו. אבל זו לא הסיבה היחידה. סיבה נוספת היא שמבין שלוש הגרסאות השונות שהתנסיתי בהן, מדובר בגרסה הכי פחות טובה של המשחק: אין דרך לקנפג בצורה נורמלית את המקשים, נראה שבחרו את הסקינים המכוערים ביותר מתוך גרסאות הפלייסטיישן 2 וה- PSP לגרסת ה- PC, וגם אז – אני לא סגור על מה בדיוק עשו להם, אבל אני חושב שהם נראים אפילו פחות טוב על גבי מסך המחשב שלי.

החל מאתמול, ניתן לקנות את Lumines גם ב- Steam. משחק קצרצר בגרסת ההדגמה הבהיר לי שעדיין מדובר באותה הגרסה, אבל עדיין לא ברור לי איזה סקינים נכללים "בחבילה המתקדמת" של המשחק. אם מישהו מוכן לקנות את המשחק הזה בשביל לבדוק את הנושא – שיהנה. אחרי הכל, גם בגרסתו הרעה ביותר, עדיין מדובר במשחק מוצלח, ומחיר של כ- 50 ש"ח עבורו הוא עסקה די סבירה. אבל אני עדיין אתרחק ממנו. אחרי הכל, אין לי עודף זמן. Rainbow Six: Vegas 2 יוצא עוד רגע ל- PC.

לפני מספר דקות הסתיים הרומן הארוך שלי עם המשחק Psychonauts. כתבתי בעבר שאני מנסה להשלים חורים בהשכלה, ו-Psychonauts, אותו רכשתי מ-Steam תמורת כ-70 שקלים, היה לחור הראשון שהתכוונתי לסתום.

Psychonauts הוא מקסים. טים שייפר הגדיל ויצר משחק שהוא טעון בחדווה, שנינות ופארודיות משעשעות. הגיבור הוא רז, ילדון חביב שגם במקרה יודע להיכנס לתוך ראשם של אנשים. מכירים את זה שאתם רואים מישהו מטורף לגמרי ואתם תוהים מה הולך שם בפנים? אז רז יכול לעשות בדיוק את זה, וזהו מתכון לכמה מעולמות המשחק היותר מקוריים שיצא לי לפגוש.

לדוגמא, השלב שבו אתם מהווים מעין גודזילה שממנה נסים על נפשם כלל האזרחים המסכנים. או השלב שבו אתם צריכים למצוא את החלבן בתוך ראשו של משוגע הנעול באיזו תאוריית קונספירצייה הזויה. אין ספק שאתם חייבים לשחק ב-Psychonauts כדי להתרשם מצבעוניותו ומוזרותו של המשחק הסימפטי הזה.

אבל כשאתם עושים את זה, קחו בחשבון דבר אחד: בתור משחק, הוא די חרא. תירגעו, אני אסביר. כן, זה כיף להסתובב בתוך ראשים של אנשים ולחיות את המחשבות המטורפות שלהם. כן, הדיאלוגים מצחיקים עד דמעות לעיתים והדמויות נהדרות. אבל יש גם את כל הקטע הזה, אתם יודעים, של משחקיות, ושם – מבחינתי לפחות – המשחק נכשל בגדול.

המשחקיות של Psychonauts מתמקדת בשלושה דברים: 1. פלטפורמה. 2. לאסוף דברים. 3. קרבות משעממים נגד יצורים וקרבות עוד יותר משעממים נגד בוסים.

אני לא סובל משחקי פלטפורמה. הסיבה המרכזית היא שאני תמיד נופל. אני באמת לא מצליח להבין למה זה כיף לקפוץ מבלטה לבלטה או להתנדנד מעמוד אחד למשנהו. אני יותר לא מבין מדוע משחקים כאלה מכריחים אותנו תמיד לאסוף פריטים (והפעם: קלפים, כסף בצורת דברים וורודים ו"דמיונות" – עצמים שקופים הקיימים במוחם של אנשים). אני שונא לאסוף פריטים. כאשר אני טורח לאסוף אותם אני מרגיש שזו עבודה סיזיפית ולא משחק. כאשר אני מתעצל לעשות זאת אני מרגיש שאולי אני מפספס משהו חשוב. בכל אופן, כיף זה לא.

והקרבות? נו, בסטנדרט של כל אותם משחקי "פעולה-הרפתקאה", או בשמם המלא – "רצינו להוציא אותו ביחד עם הסרט עליו הוא מבוסס אז בחרנו בז'אנר שהכי קל לדחוף בו את העלילה של הסרט, קצת מכות, ויאללה יש לנו משחק ב-5 דקות של השקעה". כרגיל, המצלמה על הפנים, האקשן נטול דמיון וקרבות הבוסים – ובכן, לדעתי המשחק האחרון שבו עוד היו בוסים מוצלחים במידה מסוימת היה Serious Sam. בד"כ, ו-Psychonauts אינו יוצא דופן בעניין הזה, בוסים מהווים Anti-Climax רציני.

התוצאה היתה שהייתי משחק, נהנה, אך מתעצבן אחרי כמה זמן מעד כמה שהמשחק הזה לא מהנה, ונוטש אותו. לאחר שבוע-שבועיים העצבנות היתה נרגעת והייתי חוזר אליו שוב. וחוזר חלילה. מעולם לא לקח לי כל כך הרבה זמן להתייאש ממשחק.

היום החלטתי לוותר. עד כמה שאני נהנה מכל ה"מסביב" נמאס לי לסבול מהמשחק עצמו. לאחר שנפלתי בפעם המאה לאחר קפיצה כושלת, חשבתי לעצמי ש"אם אני שוב נופל כאן הראש שלי יתפוצץ לחלקים קטנים". ואז נפלתי שוב. הראש עדיין במקום, אבל זה היה הרגע שבו הבנתי שאני לא הולך לסיים את המשחק הזה. כל הנפילות האלה לא טובות להערכה העצמית שלי.

(חג שמח!)

The Sims 2 Kitchen & Bath Interior Design Stuff!

אין לי חיבה גדולה לחבילות החפצים של The Sims 2, שמוכרות חפצים מהסוג שניתן להשיג בחינם באינטרנט ללקוחות תמימים שלא יודעים לתפעל את Google. אבל אם אתם ממשיכים להוציא עוד ועוד שטויות כאלה לשוק, לפחות תנו להם שם שאני יכול להגיד בפחות משעה וחצי.

לפני כמה ימים הגיע אלי משחק מהמיותרים שראיתי ל-PSP.

אחד הדברים שתמיד משעשעים אותי זה נסיון לאחד שני מותגים למשחק אחד, על מנת להכפיל הכנסות ולייצר כמות מעריצים גדולה יותר למשחק. עד כאן, הכל טוב ויפה. ב-Warriors Orochi ניסו לעשות בדיוק את זה על ידי לשלב בין Dynasty Warriors ל-Samurai Warriors, שני מותגים שבקושי הכרתי לפני ועכשיו לא ארצה להכיר לעולם.

המשחק הוא בבסיסו, משחק אקשן פשוט. וכשאני אומר פשוט, אני מתכוון מאוד פשוט. כל המטרה היא ללכת ברחבי מפות מונוטוניות ואפורות וללחוץ הרבה על המקשים בצורה רנדונמלית למדי עד שאלפי האויבים שזורקים את עצמם עליך ימותו. מדי פעם מופיע לו "מפקד", שבו צריך לחבוט קצת יותר עד שהוא מת. אבל אין תכלית ואין שום אסטרטגיה למעט הצורך להחליף דמות כל פעם שהדמות שאתה משחק בה הולכת למות או שנגמרת לה האנרגיה.

מה שגורם לי לחשוב שהסיבה היחידה שהמשחק הזה נעשה היא על מנת להצליב בין המותגים. החברה Koei, שאגב עומדת מאחורי שני העולמות שמרכיבים את המשחק, כנראה רצתה לנצל את הגימיק. זה מזכיר מאוד את עולם המשחקים-מבוססי-סרטים, שהוא למעט מספר מאוד מצומצם של משחקים ספיציפיים שהיו מוצלחים במיוחד (Riddick למשל), הוא גרוע במיוחד ובעל בלעדיות על זכיונות שאף אחד לעולם לא יזכור.

אין לי שום בעיה עם שילוב בין שני עולמות משחק בתאוריה, אבל זה לא משהו שקל לעשות. ולכל עניין ודבר Warriors Orochi הוא משחק יותר אפור מקניידלעך בליל הסדר. ופחות מהנה.

כבר כתבתי לא-מעט על Introversion בבלוג הזה, החבר'ה הנהדרים שהכינו את Darwinia, Defcon ו- Uplink. באחד מהפוסטים, ניסיתי גם לתת, בכמה הזדמנויות, קישורים להצצות אל מאחורי הקלעים וההיסטוריה של החברה העצמאית המוצלחת הזו. אבל הפוסט שעלה בבלוג של Introversion בשבוע שעבר ייתן לכם את ההצצה המקיפה ביותר שאפשר לקבל אל תוך המוח שעומד מאחורי החברה.

הפוסט מדבר על תהליך הלידה של Multiwinia – הגרסה מרובת-המשתתפים של Darwinia. במהלכו, מסופר כיצד הניסיון לעמוד ב"דרישות הקבלה" של ה- XBox LIVE Aracde, הוביל ליצירת גרסה חצי-אפויה של משחק Darwinia מרובה-משתתפים, ללא מחשבה עמוקה מאחוריו… וכל זה, רק במטרה לממן את הפיתוח של המשחק הבא שלהם.

החבר'ה מ- Introversion קלטו, בסופו של דבר, את גודל הטעות שלהם. ההחלטה להשקיע בפיתוח של משחק טוב ולא רק לנסות לקצר את המסלול בשביל בטחון פיננסי עברה, בסופו של דבר. אבל בכת זאת מעניין לראות כיצד, רק לרגע אחד, Introversion התנהגה פחות כמו Introversion, ויותר כמו חברת משחקים גדולה וסטנדרטית.

בעיתון "ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר (ובמקביל – ב- ynet) עלתה סקירה למשחק חינמי בשם LEGO Digital Designer – משחק שמאפשר לכם לשחק באבני לגו, על מסך המחשב שלכם. מיד חזרתי מנטלית לשנות העשרה המוקדמות שלי. בתקופה הזו, יצא למחשב האישי משחק בשם Lego Creator, שאפשר ליוצר הצעיר לשחק עם אבני לגו וירטואליות.

לא נהניתי במיוחד מ- Lego Creator. המחשב שלי קרטע תחת העומס בכל פעם שניסיתי להרכיב מודל שמורכב יותר מחמש לבנים, ובהשוואה לאינטואיטיביות של המשחק בלגו, ההשקעה הרבה שהייתה נחוצה בשביל למקם אובייקטים בעולם התלת-ממדי של Lego Creator היתה קצת יותר מדי בשבילי.

אבל עכשיו, כאמור, לגו מציעה להורדה את Lego Digital Designer. זה מעשה די חכם, בסך הכל – סביר להניח שתוכנות כמו Lego Digital Designer או Lego Creator רק שולחות אנשים לקנות יותר דגמים פיזיים של לגו.

אבל יש לי שלוש בעיות עיקריות עם Lego Digital Designer:

1. אין מספיק מגוון. ממש יפה מצד יוצרי המשחק שהם משוויצים בכמעט 800 סוגי לבנים, אבל כשאני בא לבנות דמות לגו קטנה וצהובה ויש לי רק 5 סוגים של "גוף" ושלושה סוגים של רגליים, זה די טיפשי. לא אכפת לי שיש בלוקים שזמינים גם בצבע אפור בהיר וגם בצבע אפור כהה, אם יש חלקים כל כך בסיסיים שמציעים לי מגוון אפסי.
2. זה לא מספיק נוח לשימוש. לא תמיד ברור מה הקשר בין המיקום של העכבר למיקום של בלוק הלגו שאתם מנסים להניח, וכבר קרה מקרה שבו לא הבנתי למה אני לא יכול להניח חלק א' על חלק ב' (מסתבר שאי אפשר להניח "שיער" על ראש של דמות שיש לה כבר צעיף).
3. אין אנימציה. זה היה אחד הדברים הכי מוצלחים ב- Lego Creator. אני לא מצפה מ- LEGO Digital Designer שיציע את אותו עושר האפשרויות שהיה למשחק ההוא (גם אם הוא יצא לפני עשור), אבל כשאני לא יכול לקבל את הרושם הכי בסיסי בנוגע לצורה שבה גלגלי השיניים שמיקמתי יכולים להניע אחד את השני, זה קצת חבל.

בסך הכל, אפשר להעביר זמן לא-מבוטל עם ה- Digital Designer. אבל אזור ה"נוסטלגיה" במוח שלי סירב להתעורר מהסיפור הזה.

וואו, יותר מחודשיים עברו מאז הפעם האחרונה שכתבתי על המשחק הזה.

הסיבה היא שאף על פי שהצלחתי להשיג לעצמי גישה לגרסה המלאה של Rising Eagle, עדיין היה בלתי אפשרי לשחק בו מספיק בשביל לחוות עליו דעה. שרתי המשחק היו, בפעמים בהן ניסיתי להתחבר אליו, ריקים לחלוטין. מספר השחקנים הגדול ביותר שראיתי בשרת היה 2 (חוץ ממני). רוב הזמן – שחקן אחד קבוע התחרה נגדי במשחק. זה היה משעשע קצת, אבל לא מספיק.

מאז, גם יוצרי המשחק הבינו כנראה את מה שאני ודורון מלמלנו כבר לפני חודשיים: שאם הם באמת רוצים להתחרות בשוק המשחקים מרובי-המשתתפים העולמי, הם צריכים יתרון. והנה מה שהם בחרו לעשות: הם בחרו לאפשר להוריד את Rising Eagle בחינם, והם מתכננים להרוויח כסף מהמשחק באמצעות פרסומות.

רק חבל שהם לא מספרים על זה לאף אחד.

האזכור היחיד שראיתי לגישה החדשה הזאת נעשה בויגיימס (אתם יכולים להעיף מבט בקישור מלמעלה). למעשה, אפילו באתר המשחק הרשמי אין כל אזכור לעובדה שאפשר להוריד את המשחק בחינם (מלבד קישור שראיתי באחד הדיונים בפורום שלהם – ושם השחקן שקיבל אותו הביע תמיהה על כך שהמשחק שהוא רכש בכסף מחולק כעת בחינם). בבדיקות אקראיות שעשיתי היום, בהחלט היו קצת יותר שחקנים בשרת (אפילו בשעה "מתה" יחסית, היו עוד ארבעה שחקנים בשרת חוץ ממני – אבל מדובר רק בקבוצת האנשים שקראו את הידיעה הרלוונטית בויגיימס.

אני מאוד מבולבל בנוגע למה שהחבר'ה שפיתחו את המשחק עושים בקשר אליו.

בכל מקרה, אני מקווה לנצל את העניין המחודש שנראה שהמשחק הזה צובר עכשיו בשביל לנסות לשחק בו באופן קצת יותר רציני. אני עדיין חייב לבלוג ביקורת עליו, אחרי הכל.

עריכה: והנה, אפשר להוריד אותו גם מ- Gamer עכשיו.