לפני מספר דקות הסתיים הרומן הארוך שלי עם המשחק Psychonauts. כתבתי בעבר שאני מנסה להשלים חורים בהשכלה, ו-Psychonauts, אותו רכשתי מ-Steam תמורת כ-70 שקלים, היה לחור הראשון שהתכוונתי לסתום.
Psychonauts הוא מקסים. טים שייפר הגדיל ויצר משחק שהוא טעון בחדווה, שנינות ופארודיות משעשעות. הגיבור הוא רז, ילדון חביב שגם במקרה יודע להיכנס לתוך ראשם של אנשים. מכירים את זה שאתם רואים מישהו מטורף לגמרי ואתם תוהים מה הולך שם בפנים? אז רז יכול לעשות בדיוק את זה, וזהו מתכון לכמה מעולמות המשחק היותר מקוריים שיצא לי לפגוש.
לדוגמא, השלב שבו אתם מהווים מעין גודזילה שממנה נסים על נפשם כלל האזרחים המסכנים. או השלב שבו אתם צריכים למצוא את החלבן בתוך ראשו של משוגע הנעול באיזו תאוריית קונספירצייה הזויה. אין ספק שאתם חייבים לשחק ב-Psychonauts כדי להתרשם מצבעוניותו ומוזרותו של המשחק הסימפטי הזה.
אבל כשאתם עושים את זה, קחו בחשבון דבר אחד: בתור משחק, הוא די חרא. תירגעו, אני אסביר. כן, זה כיף להסתובב בתוך ראשים של אנשים ולחיות את המחשבות המטורפות שלהם. כן, הדיאלוגים מצחיקים עד דמעות לעיתים והדמויות נהדרות. אבל יש גם את כל הקטע הזה, אתם יודעים, של משחקיות, ושם – מבחינתי לפחות – המשחק נכשל בגדול.
המשחקיות של Psychonauts מתמקדת בשלושה דברים: 1. פלטפורמה. 2. לאסוף דברים. 3. קרבות משעממים נגד יצורים וקרבות עוד יותר משעממים נגד בוסים.
אני לא סובל משחקי פלטפורמה. הסיבה המרכזית היא שאני תמיד נופל. אני באמת לא מצליח להבין למה זה כיף לקפוץ מבלטה לבלטה או להתנדנד מעמוד אחד למשנהו. אני יותר לא מבין מדוע משחקים כאלה מכריחים אותנו תמיד לאסוף פריטים (והפעם: קלפים, כסף בצורת דברים וורודים ו"דמיונות" – עצמים שקופים הקיימים במוחם של אנשים). אני שונא לאסוף פריטים. כאשר אני טורח לאסוף אותם אני מרגיש שזו עבודה סיזיפית ולא משחק. כאשר אני מתעצל לעשות זאת אני מרגיש שאולי אני מפספס משהו חשוב. בכל אופן, כיף זה לא.
והקרבות? נו, בסטנדרט של כל אותם משחקי "פעולה-הרפתקאה", או בשמם המלא – "רצינו להוציא אותו ביחד עם הסרט עליו הוא מבוסס אז בחרנו בז'אנר שהכי קל לדחוף בו את העלילה של הסרט, קצת מכות, ויאללה יש לנו משחק ב-5 דקות של השקעה". כרגיל, המצלמה על הפנים, האקשן נטול דמיון וקרבות הבוסים – ובכן, לדעתי המשחק האחרון שבו עוד היו בוסים מוצלחים במידה מסוימת היה Serious Sam. בד"כ, ו-Psychonauts אינו יוצא דופן בעניין הזה, בוסים מהווים Anti-Climax רציני.
התוצאה היתה שהייתי משחק, נהנה, אך מתעצבן אחרי כמה זמן מעד כמה שהמשחק הזה לא מהנה, ונוטש אותו. לאחר שבוע-שבועיים העצבנות היתה נרגעת והייתי חוזר אליו שוב. וחוזר חלילה. מעולם לא לקח לי כל כך הרבה זמן להתייאש ממשחק.
היום החלטתי לוותר. עד כמה שאני נהנה מכל ה"מסביב" נמאס לי לסבול מהמשחק עצמו. לאחר שנפלתי בפעם המאה לאחר קפיצה כושלת, חשבתי לעצמי ש"אם אני שוב נופל כאן הראש שלי יתפוצץ לחלקים קטנים". ואז נפלתי שוב. הראש עדיין במקום, אבל זה היה הרגע שבו הבנתי שאני לא הולך לסיים את המשחק הזה. כל הנפילות האלה לא טובות להערכה העצמית שלי.
(חג שמח!)