בשוק קונסולות ה-Handheld המירוץ הוא לחלוטין בין שתי פלטפורמות עיקריות: ה-Nintendo DS וSony-PSP.  כך זה היה מרגע שחרור הפלטפורמות (שהיה כמובן, מותאם יחסית, כמו בכל מירוץ קונסולות שמכבד את עצמו), וכך זה עדיין היום. אבל לצערי, בתור בעל PSP מזה כשנה, תמיד הציק לי איפשהו עמוק בלב שהמערכת לא מימשה את הפוטנציאל המלא שלה.

יש שני דברים עיקריים שהפריעו ל-PSP להצליח באמת במירוץ נגד ה-DS. דבר ראשון – המשחק הזמינים. בתחילת דרכו, ל-PSP לא היה מגוון של משחקים מוצלחים. כמעט כולם היו ממוצעים במקרה הטוב, ופשוט נוראיים במקרה הרע. היה נדמה שאף אחד לא הצליח לנצל את היכולות של הפלטפורמה ליצירה של משחקים מוצלחים.

הדבר השני היה ההגנה הפנאטית של Sony נגד תוכנות פרי-עטם של יוצרים ביתיים, מה שמוכר כאפליקציות או משחקי Homebrew. המערכת בבסיסה לא מאפשרת להריץ אף תוכנה או משחק שלא חתומים על ידי סוני, מה שכמובן לא אפשר למשתמש להוריד תוכנות מהאינטרנט ולהשתמש בהן. האמתלה, כמובן, הייתה שאותה יכולת להריץ תוכנות לא חתומות תאפשר גם להריץ משחקים פיראטיים.

אבל היום, המצב כבר נראה אחרת. הצטברה כמות לא קטנה של משחקים מוצלחים ל-PSP, כשרשימה חלקית כוללת את – Lumines, God of War, Final Fantasy VII – Crisis Core, Field Commander, Patapon ואחרים.  כל ההגנות של ה-PSP נפרצו מקצה לקצה על ידי קבוצת אנשים מוכשרת, שהצליחו ליצור מציאות חדשה שבה הרצה של Homebrew (וכן, גם משחקים פיראטיים) היא קלה ופשוטה. מערכת ההפעלה הבסיסית של ה-PSP נפרצה עד כדי כך, שאפילו יכולת ה-Network Update מתשאלת האם קיימת גרסא פרוצה חדשה יותר, ובמידה ויש מבצעת את העדכון אוטומטית.
תענוג לראות את ה-PSP גדל מברווזון משוכלל אבל לא מאובזר לברבור עם… הרבה משחקים? לא משנה, האנלוגיה אבדה בדרך. אבל, כמות גדולה של משחקים והיכולת להריץ Emulatorים, תוכנות, ושלל שטויות אחרות הופכות את ה-PSP למערכת שהיא הייתה תמיד אמורה להיות.