בשוק קונסולות ה-Handheld המירוץ הוא לחלוטין בין שתי פלטפורמות עיקריות: ה-Nintendo DS וSony-PSP.  כך זה היה מרגע שחרור הפלטפורמות (שהיה כמובן, מותאם יחסית, כמו בכל מירוץ קונסולות שמכבד את עצמו), וכך זה עדיין היום. אבל לצערי, בתור בעל PSP מזה כשנה, תמיד הציק לי איפשהו עמוק בלב שהמערכת לא מימשה את הפוטנציאל המלא שלה.

יש שני דברים עיקריים שהפריעו ל-PSP להצליח באמת במירוץ נגד ה-DS. דבר ראשון – המשחק הזמינים. בתחילת דרכו, ל-PSP לא היה מגוון של משחקים מוצלחים. כמעט כולם היו ממוצעים במקרה הטוב, ופשוט נוראיים במקרה הרע. היה נדמה שאף אחד לא הצליח לנצל את היכולות של הפלטפורמה ליצירה של משחקים מוצלחים.

הדבר השני היה ההגנה הפנאטית של Sony נגד תוכנות פרי-עטם של יוצרים ביתיים, מה שמוכר כאפליקציות או משחקי Homebrew. המערכת בבסיסה לא מאפשרת להריץ אף תוכנה או משחק שלא חתומים על ידי סוני, מה שכמובן לא אפשר למשתמש להוריד תוכנות מהאינטרנט ולהשתמש בהן. האמתלה, כמובן, הייתה שאותה יכולת להריץ תוכנות לא חתומות תאפשר גם להריץ משחקים פיראטיים.

אבל היום, המצב כבר נראה אחרת. הצטברה כמות לא קטנה של משחקים מוצלחים ל-PSP, כשרשימה חלקית כוללת את – Lumines, God of War, Final Fantasy VII – Crisis Core, Field Commander, Patapon ואחרים.  כל ההגנות של ה-PSP נפרצו מקצה לקצה על ידי קבוצת אנשים מוכשרת, שהצליחו ליצור מציאות חדשה שבה הרצה של Homebrew (וכן, גם משחקים פיראטיים) היא קלה ופשוטה. מערכת ההפעלה הבסיסית של ה-PSP נפרצה עד כדי כך, שאפילו יכולת ה-Network Update מתשאלת האם קיימת גרסא פרוצה חדשה יותר, ובמידה ויש מבצעת את העדכון אוטומטית.
תענוג לראות את ה-PSP גדל מברווזון משוכלל אבל לא מאובזר לברבור עם… הרבה משחקים? לא משנה, האנלוגיה אבדה בדרך. אבל, כמות גדולה של משחקים והיכולת להריץ Emulatorים, תוכנות, ושלל שטויות אחרות הופכות את ה-PSP למערכת שהיא הייתה תמיד אמורה להיות.

בתור הפוסט הבתולי שלי אני שמח לכתוב על אחד מה-RPGים האהובים עלי.

מזה שנים כבר מחכה קהל מעריצים מוטרף למשחק הבא בסדרה הפוסט-אפוקליפטית Fallout, וסוף סוף מתחיל להסתמן שהבא בסדרה מתגבש להיות משחק רציני ומוצלח. לאלו שלא מכירים את הסדרה (פער בהשכלה), היא מתרחשת בעולם לאחר תרחיש יום הדין של מלחמה גרעינית ומתארת כיצד בני האדם חזרו ליישב את כדור ארץ ללא חוקים, תרבות ועם הרבה מאוד קרינה.

אתמול נתקלתי בתמונות ששוחררו מתוך המשחק הבא בסדרה, שעושה שינוי מהותי מקודמיו בכך שהוא עובר להיות בפרספקטיבת מבט ראשון וככל הנראה ישנה את המכניקה כמעט מקצה לקצה. נותר רק לקוות שהם שמרו על האווירה, חוש ההומור המיוחד והחלקים החשובים מה-Gameplay המעולה שעשו את המשחקים הקודמים לכל כך מוצלחים.

כבר בתמונות אפשר לראות סביבות מעניינות וחלקי גוף נתלשים באלימות – שזה לא יכול להיות רע.

"העולם על פי אינטל" ממשיך במאמציו להשתלט על העולם. הפעם, המשת"פ הוא דני מור, האיש שזכור (?) לכם בתור "זה שכתב את הפוסט על Patapon".

רק עוד קצת, ואנחנו מצליחים להשלים מניין.

עריכה: רוצים, משום מה, לדעת עוד? דני התווסף לדף ה"אודות" של הבלוג, עם מגוון רחב של פרטים מעניינים-חלקית. קפצו לבקר.

הנה אירוע שלא הספקתי להגיב לו בזמן אמת: Warhammer 40,000: Dawn of War 2 הוכרז. אחרי משחק אחד ושלוש חבילות הרחבה, חברת Relic הולכת לבקר את עולם המד"ב הוולגרי פעם נוספת. בזמן כתיבת שורות אלה, אפשר למצוא באתר הרשמי טיזר ולא פחות משלוש תמונות מתוך המשחק, ולפחות מהתמונות ששוחררו עד עכשיו – זה נראה די מרשים.

אני מוכרח לציין, אף פעם לא שיחקתי באמת ב- Dawn of War. השתעשעתי רבות עם גרסת הבטא שלו, אבל למשחק עצמו אף פעם לא הגעתי. אם כן יהיה לי זמן, יום אחד, להשלים את חסכי העבר שלי עם חברת Relic, סביר להניח שאני אקדיש יותר תשומת לב ל- Company of Heroes הדומה-אך-שונה (ולחבילת ההרחבה שלו, בה לא נגעתי בכלל). ובכל זאת, מהמעט שהספקתי להתרשם, Dawn of War היה עמוק, אינטנסיבי, ואווירה נהדרת שתוגברה בכל רגע ורגע באמצעות המוני פרטים קטנים שהשתתפו בחגיגה. הסיבה היחידה שאני לא רץ לקנות אותו ביחד עם כל חבילות ההרחבה שלו היא, ובכן, שאין לי זמן (וכאמור, אם היה לי זמן – יש לי עדיין חובות לא גמורים ל- Company of Heroes).

אז אני מתלהב מ- Dawn of War 2. גם מבלי שאני יודע יותר מדי (מעבר ל"אפשרות משחק Co-op"), אני מתלהב ממנו. אה, והתמונות האלה מהמשחק נראות די טוב.

כדי להשלים את ההתמכרות החדשה שלי ל- Boxhead (עברתי את ה- 600 מיליון נקודות ב- Intermediate Classic, ואני מתכנן להמשיך ולעלות), קראתי היום טור שפורסם ב- The Escapist בשם Keeping it Casual. בטור, מספר בחור שקורא לעצמו "Hardcore Gamer" על הצורה שבה, גיימר כבד או לא, הוא נטש את BioShock לטובת Dynomite.

I'd love to know who decided this was "casual." Nothing about this is casual in any sense of the word. I can deathmatch all day long with a smile on my face, but 20 minutes of "all-ages fun" has me flying into rages that would be the envy of Homeric gods.

בבלוג הזה היו כבר כמה וכמה דיונים על משחקי "קז'ואל": האם בכלל קיים ז'אנר כזה, ואם כן – מה ההבדל בינו לבין משחקים "רגילים". המפתח לצאת מהויכוח הזה הוא לזכור ש"קז'ואל" כפוף בדיוק לאותם החוקים כמו כל הגדרת ז'אנר אחרת: המטרה העיקרית שלו היא להעביר לאנשים במילה אחת את רוח המשחק – זה לא אומר שמשחקים בז'אנר הזה לא יכולים להכלל גם בז'אנרים אחרים, וזה לא אומר שניתן לספק הגדרה חותכת על "מה נחשב קז'ואל ומה לא".

אבל בעוד שבין ז'אנרים כמו "אסטרטגיה" ו"פעולה" אנחנו יכולים להפריד בקלות בעזרת אלמנטים שונים של משחקיות, בשנים האחרונות כל ההפרדה בין "משחקי קז'ואל" ל"משחקים רגילים" נעשתה רק על סמך הדמוגרפיה שהדברים האלה פונים אליה. אחרי הכל, אין משהו יותר מתוחכם ב- Geometry Wars מ- Zuma, אבל בכל זאת שחקני Zuma לא ימהרו לרוץ ל- Geometry Wars.

הטור מ- The Escapist מבהיר את מה שרובכם מודעים אליו בערך מאז שהחל הזיווג המוזר בין Valve ל- PopCap: הגבולות הדמוגרפיים האלה הולכים ונעלמים (גם אם זה קורה בכיוון אחד הרבה יתר מהר מאשר בכיוון השני). לא רחוק היום שבו משחקי Casual יהיו בסך הכל משחקים עם מכניקה פשוטה יותר ודרישות חומרה קלות יותר מאלה של המשחקים שאנחנו מזהים כ"אסטרטגיה" או כ"פעולה".

וזה די בסדר, כשחושבים על זה.

תכננתי ללכת לישון בערך לפני שעתיים, אבל אז קראתי ב- Rock, Paper, Shotgun על Boxhead: The Zombie Wars – משחק פלאש קטן וחמוד שהתגלה כשואב-זמן אכזרי למדי.

הקונספט מוכר וידוע: אתם שולטים בדמות במרכז המסך, מסביבכם מופיעים הרבה זומבים – אתם צריכים לירות בכולם ולנסות להשאר בחיים כמה שיותר זמן. אבל Boxhead מצליח למשוך את תשומת הלב שלי באמצעות מגוון של כלי נשק שפותחים כל מיני אפשרויות טקטיות משעשעות, ובכלל – נותנים תחושת כוח ילדותית וכיפית. תנסו את זה.

מדהים איפה אנשים מצליחים למצוא אישור לקיומם של משחקים חדשים. אתר בשם xblah.net (אני הגעתי אליו בכלל דרך הידיעה הזו ב- GayGamer) חשף את קיומו של Geometry Wars: Retro Evolved 2 באמצעות האתר של גוף סיווג המשחקים האוסטרלי. לא ברור עדיין במה מדובר, אבל האהבה הגדולה שלי למשחק הקודם גורמת לי לקוות שצמד המילים "Multi Platform" אומר, בעצם, "מגיע ל- PC ממש מהר, ולא בתור גרסה שעובדת, משום מה, רק על Windows Vista".